איך נוהגים בר”ח, להרהר השם זבדיה ולומר “ישמרני…”?

 

בכללות הענין ראה הלכה יומית אות של.

כמדומה שהמנהג בפועל לומר ״זבדי׳״. ואמירתו – הבי״ת בפת״ח.

 

מקורות:

גוף האמירה – מקורו במחברת הקודש שער ר״ח. לחם מן השמים. מ״ח דלקמן. סידור הרמ״ז כת״י (י״ל בשנת תשע״ו). ועוד. ובאו הדברים גם בח״י חלק ר״ח ג. (ויש שטעו שמקורו משם. ואכ״מ).

והנה בשער הכולל לז, י כתב לחדש של׳ אדה״ז ״ויאמר״ בא לומר שמותר להזכיר השם זבדי׳, כיון שהוא גם שם אדם. וכוונתו, לפי ששמות מלאכים אין לאומרם אף בדרך תפלה (אף שיש מתירים בכה״ג, ראה חיי״א ה, כז. ועוד. ובפשטות, כוונת האריז״ל בשעהמ״צ פ׳ שמות (ועוד) שאסור אפילו בעת הדרוש. וכש״כ בבקשות. וראה נגיד ומצוה סדר הקריאה בכל יום. קב הישר נז. וראה מזה בכה״ח פלאגי לא, כ. מט״א תקצ, לו. קיצור שו״ע קכט, טו. זה השולחן ג ע׳ מג. ואכ״מ).

והכרחו לומר כן, מאחר שתיבת ״ויאמר״ מיותרת, שהרי כתב בסופו ״כל זה יאמר״. ובאמת כ״ה בל׳ הזה גם במ״ח מס׳ ר״ח ב, א.

והב״ד השעה״כ בשו״ת דברי ישראל וועלץ ב בקונטרס אור ישראל, בהערות במנהגי  הרש״ש, אות מ, ע׳ עג. סידור צלותא דאברהם במקומו (העתיקו בשו״ת רבבות אפרים ה, שב). חזו״ע חנוכה ע׳ ש בהערה. אבן השוהם חו״מ תכז, טז בפתוחי חותם יח. דברי שיח משפטים תשפ״ד בשם הגרח״ק. ועוד. וכ״כ מד״ע בדא״פ בסגולות ישראל ליפשיץ מערכת א, סט בחצאי רבוע.

אמנם ק״ק לומר כן, כיון שבכל הוצאות הסידור (זולת החדשים שמקרוב באו) תיבת זבדי׳ אינה מנוקדת, או שהיא גם בגרשיים, או שהיא בסוגריים, בניגוד לשאר התיבות שאינן כך, ואף גם מנוקדות בכמה דפוסים. וע״ד הרגיל, בכגון דא היינו שאין לאומרו. וכ״ה בכלל בשמות מלאכים בתפלות, בכל הסידורים וספרי תפלות, שאינן מנוקדות מה״ט, כיון שיש להרהר אותן ולא לאומרן.

ומש״כ בתחילת הענין ״ויאמר״ – בא לפרש על כללות הענין שאינו במחשבה לחוד אלא שיש להתפלל כך בדיבור. אבל תיבת זבדי׳ אפשר שהוא רק במחשבה. ומש״כ בסוף הענין שוב ״כ״ז יאמר״ – בפשטות היינו שיאמר כולו ג״פ, החל מואברהם זקן. ועוד, שאומרו כולו כאחד ג״פ, ולא תחילה ואברהם זקן ג״פ ואח״כ זבדי׳ כו׳ ג״פ (וכ״מ הכוונה בהיום יום ל׳ תשרי. ובפשטות הכוונה, לפי שבסידור מקום לטעות ש״כ״ז יאמר ג״פ״ לא קאי על ואברהם זקן, שהרי הקדים תיבת ״ויאמר״ ל״זבדי׳ כו׳״, וקס״ד שרק האמירה האחרונה אומר ג״פ (ודלא כנ״ל). גם י״ל הכוונה בהיום יום, שכן נוהגין בפועל, שבסידור אדה״ז כתב רק יש נוהגין. ויש שכתב שבא לשלול שלא לומר תיבת ״ויאמר״. ולא נהירא כלל).

ואכן בכ״מ הלשון שיכוון תיבת זבדי׳, וכמו שהביא בשעה״כ גופא. ואין הכרח בל׳ ״ויאמר״, שהכוונה גם על תיבת זבדי׳.

ועוד שבניקוד התיבות מצאנו כמה אופנים, שבדרוש המלבוש והצמצום (לר״י סרוק – ירושלים תשס״א) פ׳ חיי שרה (ע׳ ט) מנוקד בקבוץ פתח קבוץ פתח. ולפי הכוונה שבמ״ח שם – הבי״ת בקמ״ץ, וכ״ה בכמה מסידורי האריז״ל. ובסידור ר״י קאפיל ועוד מנוקד הבי״ת בקמ״ץ והדלי״ת ויו״ד בשב״א והה״א בקמ״ץ. ועכ״פ, אינו ברור למעשה היאך לנקד. אלא שאפשר – וכן מסתבר – שהוא רק בגדר כוונה, והתיבות יש לנקד כבתנ״ך (וע״ד הכוונה שבתיבות זקן ובימים וכו׳, שבמ״ח ועוד, שהכוונה בניקודן אינו כקריאתן. וכן מצינו עד״ז בכ״מ).

ומכאן למש״כ בשעה״כ שהוא שם אדם (בעזרא ח, ח. שם י, כ. דה״א ח, טו. שם יז. יב, ח. כז, ז. ויש להוסיף שנמצא גם בירושלמי ברכות א, ב. ובקצת גירסאות שם ג, ב (ואצלנו שם: זבדי)) – שנוסף לזה שבתנ״ך מנוקד באו״א, בלא״ה (וכנ״ל שמסתמא הניקוד צ״ל כבתנ״ך), לכאורה הכוונה רק שמות הרגילים אצל בנ״א, שבכה״ג מותר לאומרם, ואין ראי׳ לשם שאינו רגיל, אף  שנמצא בתנ״ך. ועוד, שבלא״ה כיון שהכוונה לשם קדוש (כדלהלן), עדיף שלא לאומרו (ראה עד״ז דברי שלום דלקמן).

ואם אכן הוא שם של מלאך, אף אם הוא כשם בנ״א, הרי אינו מתאים כלל לומר שהמלאך ישמרני. אלא שמכוונים לשם המלאך, ואומרים רק תיבות ישמרני וכו׳, והכוונה להקב״ה, וכהמשך התפלה ״כן יה״ר מלפניך אלקים חיים וכו׳״ (אף שבגוף הענין דתפלה למלאך מקום ליישב, כבשאר תפלות עד״ז (וראה ס׳ המנהגים ע׳ 60 הערה 40). אלא שבנדו״ד גרע טפי משאר התפלות כמכניסי רחמים ומלאכי רחמים וברכוני לשלום וכדומה, שהרי מבקש שישמרהו ויחייהו. וראה בנדו״ד בחמדת יוסף מזרחי בקונטרס יוסף חיים ע׳ ס ואילך. יתד המאיר גל׳ 175 ע׳ 88. מנחת אשר ווייס ר״ה ע׳ ו ואילך). אלא שבפשטות אינו שם של מלאך, ורק שם קדוש, וכמשמעות הענין בסידורי האריז״ל ועוד. איברא, שבאיזהו מקומן מצינו שהוא שם של מלאך, ראה אמרי פינחס השלם תנא. נופת צופים קס. וצ״ע.

וראה כה״ח סוסי׳ תכב שכתב לומר ״שם זה ישמרני״. וראה גם דברי שלום עפגין שם י.

אבל, למעשה כמדומה שהמנהג אצלנו כמ״ש בשעה״כ. והרי דברי שעה״כ נעתקו בהוספות לשו״ע אדה״ז בפסקי אדה״ז (הוצאת תש״כ ואילך). וכמדומה, שההוספות שם עברו תחת עינא פקיחא, והוגה על ידי רבינו. ולהעיר גם משיחת ש״ק ר״ח אייר תרצ״ה (סה״ש תרצ״ה ע׳ 528. שם ע׳ 541).

ובאופן הניקוד, רגיל לנקד הבי״ת בפתח כבתנ״ך, אף שבסידורים חדשים יש שניקדו בקמ״ץ (וכ״ה בסידור הרמ״ז). וטעמם מחמת הכוונה ע״ד הקבלה. אלא שהיא סתירה מיני׳ ובי׳, שאם הניקוד בקמ״ץ, א״כ אינו שם אדם, ואין לאומרו כלל (אם מחמת שהוא שם מלאך או שם קדוש), והניקוד הואה רק בהרהור ולא באמירה. ועוד, שאדה״ז לא הביא כלל הכוונה שבסידורי האריז״ל, ומסתמא לפי שאינה שוה לכל נפש, ומנא לן לידע אם הניקוד צ״ל כבסידורים הנ״ל. ובפשטות, מקורו של אדה״ז ממשנת חסידים, וכבכ״מ בסידורו, ובמשנת חסידים ברור מלשונו שהניקוד רק בגדר כוונה ולא שיש לאומרו בקמ״ץ.

 

 

#40290