אשה שאינה מתפללת ערבית, האם הוחזקה אחרי שלושים יום שאמרה ותן טל ומטר כדין?

כן.

 

מקורות:

פסק הט״ז קיד, יג, שגם בשגג או פשע יום או יומיים ולא התפלל לא הורעה חזקתו. וכוותי׳ פסק אדה״ז י, ועוד כמה אחרונים (אף שיש מפקפקים). וראה אצלנו 38932 בהסברא שהחזקה אינו מחמת הרגל לשונו לומר כדין, אלא איפכא הוא, דליכא חזקה שאמר ללא שאלת גשמים. וגם את״ל שהטעם היא מחמת שהוחזק ברוב ימים (ודלא כסברא הנ״ל. וראה אצלנו שם), הרי גם בזה איכא רוב תפלות דל״י. ואף שיש לחלק, מ״מ, נת׳ אצלנו במק״א – ונדפס במכתב המזכירות י״א טבת תשע״ה – בנוגע לדין שאלת גשמים, שהחזקה בל״י אף דליכא צ׳ פעמים, שהרי בשבת אינו שואל גשמים (כקושיית הרמ״א בשו״ת פג. ועמד בזה בד״מ ובמג״א יב, ט״ז שם. ונת׳ שם דהא בהא תליא, ושבל׳ יום איזה שיהי׳ סגי. ועוד נת׳ שם בדעת אדה״ז עכ״פ, ששניהם אמת, שבל״י מצ״ע הוחזק, ואינו שייך לצ״פ דוקא (ורק שלמהר״ם אפשר להחזיק גם בצ״פ), ועוד איכא בגווה, שא״צ ל״י שלמים ורוב ל״י סגי). ומינה, שכ״ה גם בנשים שאינן מתפללות.

וחזי לאצטרופי הדעות שנשים א״צ לחזור בכלל, אף שאינו עיקר לדינא (וכמה דעות בזה, ויש שכתבו לחלק בין רגילה להתפלל לאינה רגילה, ובין ערבית לשאר תפלות, או בין יעו״י להזכרת ושאלת גשמים, ובין הזכרת ושאלת גשמים בקיץ להעדר השאלה בחורף. ושרש הדברים, שברי״ף ברכות יט, א בדפיו, דהיכא דצלי לי׳ לתפלת ערבית כבר שווי׳ עלי׳ חובה ואי טעי הדר לרישא. וכ״ה ברא״ש ברכות ד, ז. ובתוד״ה או, שאם היינו מפרשים שווי׳ עלי׳ חובה באותה לילה יתכן ההיא דטעה ולא התפלל ר”ח בלילה. וראה מעדני יום טוב על הרא”ש שם ר. ובתר״י ברכות יח, א בדפי הרי״ף, לענין תפלת נעילה פוטרת של ערבית, ומיירי קודם שהתפלל ערבית, ועכ״ז הביא הסברא שקבעה חובה, והבין בבה״ג דקאי שקיבל ע״ע חובה כבר משך זמן (ראה בכ״ז בהעמק שאלה ח). אמנם, לאידך גיסא, פשוט שמה שאסור לבטל ערבית בחנם, גם למ”ד תפילת ערבית רשות, היינו רק לאנשים ולא לנשים. ויתר על כן, בציוני הלכה תפלה א, כב בשם הגריש״א, וכ״ה בהערות הגריש״א ברכות כו, א, ר״ל שאשה שלא התפללה מנחה אין לה תשלומין במעריב דלדידה לא חשיב זמן תפילה. אבל העיר שבמשנ״ב רסג, מג מפורש איפכא. וראה אצלנו 46654. וביאר שם בהערות, שתפלה היא מ”ע שהז”ג, אלא דכיון דרחמי נינהו תיקנו רבנן גם לנשים, ולא תיקנו זאת רק בתפלות שהן חובה גמורה אצל האיש. והעיר ידידנו הגר״א זנגר שליט״א, שכיון שעיקר תקנת תפילת מעריב היא לאנשים ולא לנשים, אפ״ל שלאנשים אינו בגדר חובה רק בגדר מצוה (ראה תר״י ברכות יח, א), ולכן אם התחיל להתפלל הכניס עצמו בחיוב ותו לא מיפטר, וכל’ בה”ג ‘כיון דקא מצלי גלי על דעתי׳ דלא קא בעי למיפטר נפשי׳‘. ומפורש יותר בסידור רש”י תעט ומחז״ו קד וספר העיתים קלט, דאע״ג דקיי”ל תפילת ערבית רשות, הני מילי דלא קא בעי לצלויי, דלא מטרחינן לי׳, אבל טרח וצלי ולא אידכר שווי׳ עלי׳ כחובה, ומהדרינן לי׳ למיהדר ולצלויי, וכו׳ דצלי ולא אידכר מטרחינן לי׳ והדר מצלי. ומבואר בגדר רשות, שלא חייבוהו לטרוח בכך (אלא שאם יכול להתפלל בקל אין לבטלה בחנם), ואם טרח והתפלל פקע פטורו מלטרוח, וחייב לחזור ולהתפלל. וכ”ז באיש, אבל באשה שלא תקנו לה כלל מצות תפלת ערבית, ה״ז רשות גמור כשאר מ”ע שהזמ״ג ולא משום שלא הטריחוה, וגם אם התפללה לא חל עלי׳ שום חיוב עי”ז, ונשאר רשות בעלמא. עכ״ד. והאריך בזה שוב בגליון פניני הלכה לך לך תשפ״ו. ושם כתב באופן מחודש, והביא כן משיח מרדכי ע׳ רצה, שלנשים הוא כהזכרה שאינה מעכבת (ראה גם מילי דאבות דלקמן) שאסור לחזור, ולכן תתפלל נדבה, עיי״ש ראיותיו. וכמדומה, לא מצינו למי שיכתוב כן. ועד כאן לא נחלקו – ראה הנסמן להלן – אלא אם מחוייבת לחזור. ולא שתהא אסורה. וראיותיו יל״ד בקל. ובקצרה, שמש״כ להוכיח מקושיית התוס׳ בברכות כו, ב ובכ״מ דמ״ט אמרו בשכח יעו״י בערבית שאינו חוזר, שאין מקדשין החודש בלילה, תיפוק לי׳ דערבית רשות – ולכאורה שאני הא דאין מקדשין בלילה שמה״ט אסור לחזור ומה קושייתם. ומינה, שכיון דערבית רשות גם ההזכרה שבה כהזכרה שאינה מעכבת ואסור לחזור. וכבר כתב כדבריו במנחת אליהו שפירא א, סג, ה. וראה כעיז במתנת אהרן לעווין שם. ועוד.

אמנם, נוסף לזה שבפשטות גם בתפלת רשות אפשר לחזור על הזכרות המעכבות, ודברי התוס׳ רק שא״צ לחזור (אבל ראה אשל אברהם ניימארק ברכות מט, א. אמנם, כבר הקשו לבה״ג דכיון דצלי שווי׳ עלי׳ חובה מאי שנא מברכהמ״ז, שכבר אכל ובירך. וראה שו״ת דברי חן נתנזון יח ד״ה ולדידי). וכש״כ בתפלה שלדינא קיבלו כחובה, שבאשה שהתפללה דינה כשאר תפלת חובה לאנשים, כפי שהאריכו באחרונים בדין אשה ששכחה יעו״י בברכמ״ז, והארכנו במק״א. ושם שגם רעק״א ל״כ לדינא. ובאמת שיטת הראבי״ה גם בברכהמ״ז בחנוכה שאינו מחוייב לאכול דשווי׳ חובה – עוד זאת, שדברי התוס׳ מתפרשים בפשיטות, שהבינו בגמרא שלולא טעם שאין מקדשין בלילה חייב לחזור. והקשו, שהרי אינו חייב בכל אופן שהיא רשות. ובעצמו הביא כן מהגר״א גניחובסקי. ולא ידעתי למה מיאן לפרש כך. וגם במנחת אליהו כתב שהוא דוחק. אלא שרוב הדוחקים אמת. וכ״כ לפרש והאיש משה בע׳ קעט. וכבר כ״כ במעיל שמואל ברכות שם, נדפס בס׳ יין חדש בקנקן ישן שם.

ועוי״ל שבגמרא משמע שבשבת ויו״ט שאני וחייב לחזור, ועלה הקשו דהא בלא״ה פטור שהיא רשות. וכפי׳ זה משמע ברוקח שכו.

ולכאורה בגוף הענין מוכרח הוא, שברי״ף מפורש בטעם שבטעה ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים דאע״פ דלאו חובה היא מצוה היא. והרי גם בנשים מצוה דבקשת רחמים היא.

ולהדעות שגם אם התפלל פ״א ה״ז רשות, עכצ״ל ולפרש שמה שאינו חוזר משום אין מקדשין בלילה, לפי שמה״ט אסור לחזור, ואילו משום רשות מותר לחזור.

ועוד כתב אלינו, שנראה דלדינא לא קיי”ל שבמתפלל בקביעות שוי׳ חובה שהרי נפסק הדין בשו”ע סוסי׳ רסח שאפשר לצאת יד”ח מהש”ץ בליל שבת בברכת מעין שבע משום דתפלת ערבית רשות. והנה בס׳ העתים קלט, הביא ג״כ שאפשר לצאת יד”ח ערבית בשמיעת ברכת מעין שבע מהש”ץ מפני שתפלת ערבית רשות, והקשה, שהרי מי שהתפלל מעריב בליל שבת ושכח להזכיר שבת שויה עליה חובה. ועיי״ש שתירץ דכיון דלא צלי לא שווי׳ חובה. (ובטעה ולא הזכיר של שבת, אפ״ל דהוה כמאן דלא צלי. וצע״ג לומר כן. או שכיון שהוא רק ברכה אחת בזה אפשר להשלים. וראה בהערת המהדיר שם. וגם בשו״ת דברי יציב קכב בביאור דבריו. וראה שלחן לחם הפנים. שו״ת חסל״א תאומים דלקמן מזה. אחותי כלה ארבל סוסי׳ רסח). ונמצא שגם במתפלל ערבית בקביעות לא שווי׳ חובה. וי”ל דחלוקים הם בגדריהם, דלפי הצד דשווי׳ חובה רק באותה תפלה, יסודו דלא פטרוהו חז”ל בכה”ג, אך לפי הצד שתלוי במה שהתפלל בימים אחרים, יסוד חיובו משום קבלתו כעין דין נדר, ולפ”ז י”ל דלא קיבל ע״ע אלא לפי דיני התפלה של ערבית עם הקולות המיוחדות שלה, כגון שיוצאים יד”ח בברכת מעין שבע. וצ”ע. עכ״ד הרה״ג הנ״ל.
וראה בכ״ז שו״ת אהל משה ממעזריטש ג. עמק הלכה לד. בית ישראל לנדא או״ח י. אר״צ א, כד. הגהות האדר״ת לשו״ע קיד, ג, נדפסו בס׳ הזכרון עקבי אשר ע׳ קלז. מילי דאבות ה או״ח יז. לחם שערים ט. אמרי חיים מרקוביץ ד, בתחילתו. בירור הלכה ב סוסי׳ רלז. קנין תורה ז, י. שרה״מ ה, קיד. שם ח, נז. דברי יציב או״ח סב. משנ״ה טו, לט. מחזה אליהו א, כד. רבבות אפרים ג, סז. שם ח, תג, מא. אז״נ ח, כ. שם יא, מח. יבי״א ו או״ח יח. דברי אור הרשקוביץ ג, י. יד משה דרדק ע׳ צג בשם הגרמ״פ. אשי ישראל כג, מז ובהע׳ קפה. ובארוכה, בשיח מרדכי וייסמאן ט, ג – ע׳ רד ואילך. שערי תפלה דרוק כו. ובאבני האפוד ט, יב, בפסקי הגר״ד פיינשטיין שא״צ, ושם בהערה קפא, בשם אאזמו״ר שכן הי׳ המנהג לפני המלחמה. ולהעיר מהדעות שבערבית בכלל גם אנשים א״צ לחזור, ראה שו״ת ר״ח הכהן רפפורט ב. חסל״א תאומים תנינא כ. אבל לדינא לא קייל״ן הכי, ראה מג״א רלו, א. משנ״ב קיז, ו. ושקו״ט אפי׳ בליל ז׳ חשון או בליל ששים יום לתקופה).

ושוב מצאתי כדברינו ממש באהל המועד טוקר כח בארוכה להוכיח שהעיקר ל׳ יום. ומשו״ה בנשים גם בהכי סגי. אמנם, ראיתי באבני האפוד שם ד בשם הגר״ד פיינשטיין, שנשים לא הוחזקו כשאינן מתפללות ערבית. וכבר הקשה עליו המו״ל שם, ובארוכה בברורים שם יד, שסותר א״ע, שהרי פסק כט״ז שגם בדילג יום אחד לא הורעה חזקתו.

וראה הליכות חיים פייער יא, קי בשם הגרח״ק. אשי ישראל בתשו׳ הגרח״ק בסוה״ס ס.

 

 

#39495