להתפלל בבית הכסא במקום פקוח נפש

 

בהשקו״ט בההיתר להתפלל במקום מטונף במצב של פקו״נ, כבהמאורעות דשמח״ת תשפ״ד ל״ע שהיו כלואים בעת צרה בביהכ״ס וכדומה, והראי׳ מיונה במעי הדגה – הנה גם במשנ״ב בבה״ל עו, ח ד״ה צריך לחזור, כתב רק שלכתחילה מוטב שלא יתפלל. (וראה כעי״ז בשו״ת הרמ״א דלקמן, בדיוק ל׳ הרא״ש בשו״ת ד, א שכתב בל׳ ״מוטב שיעבור זמן התפלה״). ומ״מ, צ״ע דלאו רישא סיפא, דמסיים עלה שעובר על איסור דאורייתא. ולכאורה אין כוונתו שהוא רק עדיפות בעלמא, אלא רק לומר שבדיעבד יצא.

כן להעיר בשו״ת יד אליהו רגולר א, יד להתיר לקרוא ק״ש בבית האסורים כשאינו נקי, דאתי עשה דק״ש שהוא עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דוהי׳ מחניך קדוש. ועו״כ שם, שאינו איסור כ״א מ״ע, וכהטלת ציצית, שבמקום אונס ליכא איסורא. אמנם, היינו רק לענין ק״ש, שתפלה לדינא אינו מ״ע מה״ת. וגם בעת צרה, ה״ז רק עשה דיחיד.

ועוד, שרמב״ן בהשגותיו לסהמ״צ מ״ע ה, לא הכריע שמצות תפלה בעת צרה דאורייתא, וכתבה כמסתפק, עייש״ה. וגם לא מנאה במנין המצות שלו. והובא במג״א קו רק בשם סמ״ק. וראה בסו״ד בארוכה.

אבל בכ״מ בפשיטות לאיסור, ודלא כסברת יד אליהו. ונוסף למשנ״ב הנ״ל, ראה שו״ת טוב יח, יז. ועוד. ומפורש בשו״ת הרמ״א צח, שרק לגבי מי שמפיח תדיר ובמי רגלים המטפטפים תדיר שהוא דרבנן חייב בק״ש ותפלה. (ושם לחלק בין כשיש לו תקנה להתפלל שתים, למי שיפטר מן התפלה לעולם. ומ״מ, נראה שגם אם הוא רק לזמן (ראה מה שנסתפק בא״ר פ), אם המדובר באופן שהוא רק איסור דרבנן, והוא בעת צרה, ודאי חייב בתפלה). וראה הגהות לבושי שרד למג״א עח, ב. ושם בהחילוק בין זה לשו״ת הרדב״ז א, שטו, הובא במג״א עו, ח, שבחולי הטחורים אסור לומר דבשב״ק אפילו באנוס ויהא אסור במשך הרבה זמן. (וכ״כ לחלק בפמ״ג פ במ״ז. פתה״ד שם. בה״ל הנ״ל. וראה אג״ק ט ע׳ קכג. שם ע׳ קפב. וראה שו״ת בא״מ ד, ז, ה). ולהעיר גם משו״ת חקקי לב חו״מ ה, נגד עונש בית האיסורים שמבטלו מתפלה וברכות.

ועוד יצויין שבהשמטות ליד אליהו חזר בו, שוהי׳ מחניך הוא גם עשה דרבים. וצ״ע טעמו. (וראה חבצלת השרון מצורע ע׳ קנה).

והאריך בעיקר הדברים, בעובר אורח עט. ואצלו, בגפן אדרת קכג, ח. ושם דל״ש לדחות מצות והי׳ מחניך, שכאן עיקר המצוה הוא לענין זה, לדחות מצות ק״ש לגבי מקום מטונף. וכעי״ז ראה בשו״ת צ״צ או״ח לו. ויש להוסיף, שכ״ה גם בעת צרה, שמצות והי׳ מחניך קדוש, לפום פשטי׳ דקרא קאי בעת מלחמה, כי תצא מחנה על אויביך, ומינה שגם בכה״ג אין לו להתפלל. ושו״מ בחתן סופר על שו״ע, סדר עבודת היום, שער טהרת ידים יא בסופו, דמה״ט קאי קרא דוקא ביוצאי מלחמה, שבשאר זמנים הרי אפשר להרהר (ראה להלן), אבל במלחמה המצוה בצעקה דוקא, בדבור.

וראה משה״ק בעמק ברכה יח, א על היד אליהו. ומה שרצה הגרז״נ ליישב במורי׳ חשון תשס״ט ע׳ קטו. ונדפס בספרו נתיב מצותיך ע׳ 301.

גם בפשטות ק״ש אינו עשה דרבים. ודנו בזה. וראה נה״ש תרצו, ד. ולענין חולה המפיח תדיר נזכר שתפלה עשה דרבים וק״ש מחמת שהוא דאורייתא. ולאידך, והי׳ מחניך אינו עשה רק איסור, והוא בכלל כי דבר ה׳ בזה ועונשו חמור. וראה האוצר כו ע׳ קיד ואילך.

ולהעיר מדרישה או״ח פה, שלא רק הרהור מותר לאונסו, גם דיבור. ומ״מ, לכמה דעות לאונסו אינו היתר לכתחילה, ואפי׳ בהרהור מחוייב לדחות המחשבה. ודלא כדרישה. וראה שו״ת לב חיים ג, ו. ברכ״י פה, א. משנ״ב שם ח. ובדעת אדה״ז, ראה הל׳ ת״ת ג, ח ובהערות וציונים לשם ד״ה וגם אם יבא – 8/א.

ובהראי׳ מיונה – להעיר, מפרדר״י ותנחומא ויקרא ח, שנכנס יונה לתוך פיו של הדג כאדם שנכנס לביהכ״נ גדול. וצ״ע מילקוט שמעוני יונה רמז תקנ, שמפורש שהי׳ בצער גדול מתוך הדוחק ומתוך הטינוף. אמנם, בפירש״י יונה ב, א, שהדגה אכלה מהמן, והרי אינו נבלע באברים, ואי״ז מקום טינוף. (אבל ראה אצלנו בלוח יומי לפורים בדין ברכה אחרונה למי שהקיא, שאי״ז מדברי פירש״י, ושבכ״מ שהמן נתעכל). ובמחזור שיח שפתותינו ליו״כ בהפטרה בשם הגרח״ק, שמי אומר שיש ריח רע מצואת הדג. ועוד שפקו״נ דוחה הכל. (וצ״ע, אם שייך היתר דפקו״נ ע״י תפלה. ולהעיר מכעי״ז בהשקו״ט בהיתר דאחיתופל למחוק השם למנוע חורבן העולם, בסוכה נג, א, דתיפוק לי׳ משום פקו״נ. וראה שיחת שמחת ביה״ש תשי״ז. ועד״ז בהשקו״ט לחלל שבת בדרך סגולית לחולה מסוכן (וראה שו״ת הצ״צ או״ח לח) ולשלוח מכתב לצדיק להתפלל (ראה שו״ת ובחרת בחיים פז. מהרש״ם ג, רכה. יד חנוך ה. מנח״י י, לא, טז. ועוד). וראה 41063). וראה צבא הלוי שטיינבערג עה״ת יונה שם – ע׳ 135 בשם הגרח״ק – בפי׳ הילקוט שמעוני שם, ש״אין הכוונה טינוף ממש״. (ולהעיר מכעי”ז, בדין “מקום שאינו מטונף לגמרי” דלקמן).

ומצינו שקו״ט בתפלת יעקב בבית לבן ואסתר בבית אחשורוש במקום גלולים, שדינם כמקום מטונף. ומ״מ אפשר דהתם שאני שאינו כמטונף ממש.

ונראה, שכשמתפללים ללא הזכרת שם ה׳ לית לן בה כלל. וכוידוים במקוה ללא הזכרת שם, פמ״ג תרו במ״ז ה. ולהעיר גם מהדעות שמותר להרהר במציאותו ית׳. וראה אצלנו בהסכמה לס׳ וכל מצותיך אמת הערה ג. ואכ״מ. אמנם למ״ד שאסור, לכאורה כש״כ שאין להתפלל. אלא שאיסור ההרהור לאו דוקא שהוא מה״ת, ראה בנשמ״א ג, ב דתליא בפלוגתא דרש״י ותר״י. וראה חתן סופר שם. העו״צ להל׳ ת״ת שם ד״ה לפי שא״א – 2/ג.

ואפשר שבנדו״ד דמיא למקום אונס שמהרהר בלבו – ראה תר״י ברכות ח, ב, ונפסק ברמ״א או״ח סב, ד, שכשאין ידיו נקיות או עומד במקום שאינו נקי יהרהר.

אמנם, התם קאי כשאינו מטונף לגמרי. (וראה שו״ת אג״מ או״ח ה, סד). וכן מצינו בשו״ת טוב עין שם שגם באונס אסור אפי׳ להרהר בברכות ותפלה במקום מטונף.

אבל בנדו״ד קיימינן במקום מ״ע מה״ת דתפלה בעת צרה, וגם שמתפלל ללא הזכרת השם, דליכא איסורא מצ״ע זולת מחמת ההרהור (ונחתינן לשקו״ט דקיום מצוה במקום מטונף, ראה טוב עין שם. ובכ״מ. ואכ״מ). ומקום אתנו בדוחק לחלק בין הרהור במציאותו, שממילא חושב בד״ת, לגוף התפלה אליו לרחם עליו. ובפרט להסברא שאיסור הרהור במציאותו הוא מחמת שכמעט מן הנמנע שלא יעלה על דעתו פסוקים ומאחז״ל (ראה שו״ת להורות נתן א,א). ואין לנו לאסור גוף התפלה אליו ית׳ ללא הזכרת שמו במקום צרה ופקו״נ מה״ט. (ולהעיר מכיו״ב בההיתר לאפרושי מאיסורא בבית המרחץ). וראי׳ לדבר, ממה שמותר להזכיר הכינויים בבית הכסא. ולכמה דעות – כ״ה גם כשכוונתו לה’ (ראה אצלנו 2155). וגם להאוסרים בכה״ג (ובפמ״ג פה בא״א ג, שאסור לומר הרחום ירחם עליך. וראה משנ״ב יא) – היינו רק מחמת שהוא דרך בזיון להזכיר שמו במקום מטונף, משא״כ כשהוא בדרך תפלה במקום צורך, כשיש חיוב מה״ת. (ולהעיר שלדעת המתירים כשכוונתו לשמים, אין ראי׳ שמותר גם להרהר במציאותו, דהא כדאיתא והא כדאיתא, שבחושב ומתבונן במהותו וגדולתו גרע מגוף האמירה כשלעצמה, כנ״ל). וכן ראיתי להתיר תפלה ללא הזכרת שמו במנחת אשר וייס דברים יח. (ונדפס גם בשערי ציון דלקמן). אלא שעיקר דבריו שם, דס״ל שמותר להרהר גם במציאותו ית׳. אבל ראה ציוני הלכה תפלה א ע׳ ריט בשם הגריש״א. אום אני חומה גרוס א, בעדות משמיעות סח, ה. וכן בהערת הגר״א נבנצל לשערי ציון רבינוביץ א, ע׳ פג.

ובכללות הענין, ילה״ע שלשון הרמב״ן בסהמ״צ ה, שהמצוה בעת צרה להאמין ששומע תפלה, ולא גוף התפלה עצמה. וצ״ע אם לדיוקא נחית.

וחזי לאצטרופי הסברא שתפלה בכלל במקום מטונף רק דרבנן – כ״מ בס׳ השלחן הל׳ ק״ש ג, בתחילתו (במהדורת בלוי ע׳ רמה), ממה שנקט תפלה ולא ק״ש (ראה והאיש משה א ע׳ עג). ויל״ד. אמנם, כשאי״ב צואה – נקטו כמה אחרונים שהוא מדרבנן, ראה שו״ת פנים מאירות א, פז. הרי בשמים קמא נב. די השב או״ח ד. שאילת דוד ג. חזו״א או״ח יז, ט בסופו. ומש״כ בכ״מ שהוא מה״ת ע״פ דברי תר״י ברכות כו, א – ראה בחזו״א שם (למרות מש״כ שם ד בסופו) לפרש בדבריהם שהוא דרבנן. וראה שו״ת צי״א טו, כג. ואפ״ל כן גם בדברי ס׳ השולחן.

אבל דעת אדה״ז פג, א ובמשנ״ב שם ב, שהוא מדאורייתא. והציבו ציון לרבינו יונה. וראה בה״ל שם ד״ה ויראה לי, שכ״מ ברא״ש ג, נז. וכ״ה בא״ר א. מקו״ח לחו״י א. מאמ״ר ג. ועוד. וראה שו״ת יבי״א ז או״ח יא, ג. שבה״ל ד, י.

ובלא״ה, והוא העיקר בנדו״ד, שלכמה דעות הוא בגדר ביהכ״ס דפרסאי. ובפרט כשמכוסה. וכן עיקר לדינא. וזהו נוסף להסברא שמיוחד גם לשימושים אחרים, ושי״א שרק האסלה גופא בגדר ביהכ״ס. וראה אצלנו 2923. 37484. ובארוכה הנסמן בהאוצר גל׳ כה וגל׳ כו. ויכסה האסלה.

בענין תפלה בעת צרה – הנה, הרמב״ן בהשגותיו לסהמ״צ מ״ע ה, לא הכריע שמצות תפלה בעת צרה דאורייתא, וכתבה כמסתפק, עייש״ה. וגם לא מנאה במנין המצות שלו. (אלא שיש בזה נוסחאות שונות). וכ״ה בחינוך מ׳ תלג בדעתו. (וסו״ד שם שאם לא התפלל ביטל מ״ע לדעת הרמב״ן – עכצ״ל שהוא רק לצד הנ״ל לחוד. אבל ראה מעין החכמה דלקמן. ולהעיר גם מסהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה בתחילתו, שכתב ״דעת הרמב״ן בחינוך״, ולא הביא מרמב״ן בעצמו. ויל״ד, וכדלקמן). וראה מנ״ח שם. ויתר על כן, בסדר משנה תפלה א, א, אות ד ד״ה ודע כי – ע׳ נו – שלבסוף חזר בו הרמב״ן, ואין ספק בדעתו שאינו מה״ת מחמת שלא מנאה. וכ״כ במעין החכמה מ״ע ה. וראה גם מהרם שיק מ׳ תלד. פי׳ דרך מצותיך על סהמ״צ (הובא ברשימות חו׳ קנח בסופה). ובזהר הרקיע לרשב״ץ יב, שלא מנאה מחמת שהיא מצוה כוללת כל התורה לעבוד ה׳. אמנם בסמ״ק מ׳ יא כ״כ בפשיטות, והובא במג״א קו, ב. (והנה בהתחלת דברי הסמ״ק משמע שהמצוה מה״ת בכ״י. אלא שמיד סיים עלה שיש תפלה שהיא מה״ת, והביא קרא דובקשתם משם. וכנראה כוונתו רק בעת צרה, שברישא דקרא כתיב בצר לך. והכי מפרש לה בפי׳ קדמון לסמ״ק (נדפס בצביון העמודים ח ע׳ ט). וכן בקו״א לשו״ת שאג״א יד. ושם, שלפ״ז אפשר שבגלות תמיד היא מה״ת, כפשטי׳ דקרא דקאי בגלות. ובשלחן מלכים להר״י בויאנו או״ח תקעט, א, וכן גם בשו״ת אלף המגן ח, ו הוסיפו התיבות להתפלל בעת צרה בהעתקת לשון הסמ״ק. ואכן בכמה נוסחאות בסמ״ק ל״ג תיבות ״בכל יום״ בתחילתו. אלא שבהגהות הסמ״ק שם בשם ר״פ, שמה״ת היא לעולם והכל לפי העת בכל צרה שלא תבא או שיוציאנו המקום מהצרה. איברא, שלשונו משמע שגם בכל בקשת צרכיו היא מה״ת. ובצביון העמודים לסמ״ק א ע׳ פו, ר״ל שמפרש בזה דברי הסמ״ק במש״כ ״בכ״י״, שאפשרי הדבר בכ״י לפי הצורך. וראה משה״ק בדברי הגהות הסמ״ק בקנאת סופרים מ״ע ה. ובסה״מ תקס״ד דלקמן הל׳ ״בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מהדברים״. (אלא שבסהמ״צ להצ״צ הוסיף: כגון בעת צרה). כן להעיר שבמג״א ובפוסקים שהב״ד דבריו העתיק רק מצוה להתפלל, ול״כ להדיא שהיא מה״ת. וראה חושבי מחשבות דלקמן). ונראה מדברי המג״א, דלרמב״ן אינו מה״ת, או דלא ברירא לי׳ עכ״פ. וראה סדר משנה שם. פס״ד להצ״צ בחידושים על הרמב״ם ריש הל׳ תפלה. שו״ת דברי יציב חו״מ נא. צביון העמודים שם. אבל ראה שו״ת אג״מ או״ח ב, כה מה שנדחק לפרש שהספק ברמב״ן הוא בענין אחר (וראה בקובץ העו״ב וישב תשס״ט, משה״ק בראיותיו שם). וקדמו בכעי״ז הר״י ע״ה פייגין בקובץ התמים חו׳ ח ע׳ 818, ונקט שם, ש״לדעת כל הפוסקים״ תפלה בעת צרה היא מה״ת. וראה משה״ק עליו בקובץ תורת צדק ע׳ רלט הע׳ 3. ובכל אופן, בשו״ע אדה״ז ומשנ״ב השמיטו דברי מג״א ולא הב״ד סמ״ק לדינא (אבל הובא בבאה״ט שם א, וחסל״א בהגהות בהמ״ח, ואפיקי מגינים בחידושים ד, וכה״ח ח. ועוד). אלא שאינה ראי׳ גמורה, שבשו״ע ופוסקים קאי התם רק בהחיוב להתפלל בכל יום. (אבל ראה ערוה״ש פט, ד ואילך בדעת הרמב״ן). אמנם, בסהמ״צ להצ״צ שם משמע שלרוב מוני המצוה בעת מן העתים היא מ״ע מה״ת. ונראה, שכוונתו שם להיפך, שלרוב מוני המצות היא מדרבנן, רק שהוציא מהכלל בעת צרה, שי״א שבזה היא מה״ת. ומוכרח כן, שהרי בדבריו הזכיר גם הרשב״ץ. והכי איכא לפרושי גם בהלשון שבמאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קו (ושם הוא בשינויים מסהמ״צ להצ״צ). וגם שם נזכר מהרשב״ץ. ועוד שלשונו הוא ״כל מוני המצות״ (ובסהמ״צ להצ״צ ״רוב מוני המצות״). ואכן, כ״מ באוה״ת בלק ד״ה לא הביט ע׳ א׳יג7. ושם משמע גם כבמג״א, שלרמב״ן אינו מה״ת, רק לסמ״ק. ובכ״מ נזכר שכ״ה לדעת הסמ״ק דוקא. ומשמעות הענין, דלאו אליבא דכו״ע הוא. וצע״ק בלקו״ש כט ע׳ 183. גם ברשימות שם, בקטע המתחיל ״הלשון בלקו״ת״ ובשוה״ג לשם, משמע דנקט שלרוב מוני המצות תפלה היא מה״ת בעת צרה. וי״ל. ובהעמק שאלה כו, כב, ד״ה מי אמרינן, שבעת צרה לכו״ע היא מה״ת. וכן בחושבי מחשבות (פולק) בתחילתו, שמחוייב בתפלה מדאורייתא לכו״ע. וכן בזרע יעקב זאלאזניק או״ח קו, שהכל מודים שהיא מה״ת. אבל באג״ק יט ע׳ קכב: לדעת כמה ראשונים.

 

#39405