ותן טל ומטר – להתרגל צ׳ פעמים לפני הזמן

 

שאלה:

האם יש מושג להתרגל לומר ותן טל ומטר תשעים פעמים לפני זמן שאלת גשמים, אף שאני יודע שבתפילה הבאה אני הולך לומר ותן ברכה?

או שמועיל רק כאשר בתפילה הבאה שלי אני הולך לומר ותן טל ומטר?

 

מענה:

מועיל. ונכון שיוסיף עוד כמה פעמים אחרי שהתפלל ותן ברכה להשלים המספר.

אלא שבגוף הענין, אינו כדאי להרגיל עצמו לפני הזמן. וגם בכללות הענין להרגיל עצמו תשעים פעמים, גם אם הוא אחרי זמן שאלה, יש לציין פסק אדמו״ר הזקן שטוב לחוש שלא לעשות כן שלא לסמוך על זה, מחמת דברי החולקים הסוברים שאינו מועיל. אבל אם עשה כן ואח”כ נסתפק אם הזכירו אין צריך לחזור.

 

מקורות:

הנה לכאורה מקום לומר דלא מהני, שכיון שהכל מחמת רגילות, ושבקירב נגיחותיו מתרגל טפי, איכא למיסבר סברא, שמתרגל כך רק אם  דעתו להמשיך לומר כן, משא״כ כשהחליט בדעתו שלא להזכיר עוד. ומשל למה הדבר דומה לשור מועד, שהחליט שלא לנגוח עוד, אם הי׳ אפשר כך במציאות. ויש לחלק.

ונמסר לי כעת מהגר״א נייהויז שליט״א בשם חותנו הגרמ”ש קליין שליט”א, שנשאל עכשיו בשאלה זו, וענה דלא מהני, מחמת סברא הנ״ל, שכיון שעוד לא מתחיל לומר כן, אינו נראה שמרגיל עצמו. ועוד סברא שאמירת כמה פעמים ותן ברכה אחרי כן, עוקר ההרגל.

ולענ״ד איפכא הוא שבפירוש רוצה להתרגל, ושיהי׳ כ״כ רגיל שגם שלא במתכוון יאמר כן,  רק שבאופן חד פעמי או יותר יאמר שלא כפי הרגילות. והוא כשור שהתרגל לנגוח, רק מחמת סיבה צדדית לא יגח באופן חד פעמי. ואף ששקו״ט בפוסקים בדברי המהר”ם מרוטנבורג, ואיכא למימר שאין לך בו אלא חידושו, נראה שג״ז בכלל, והיינו הך ממש. וגם אם לא ברירא לן מילתא, אין להצריך לחזור במקום ספק, מחמת חילוק מחודש שאינו ברור.

ובהקדם, שלפי הסברא השניה הנ”ל שהאמירה אחרי כן עוקרת ההרגל, יצא לנו שבכלל דינא הכי, שכל שטעה ואמר ותן ברכה ולא תיקן מיד נמצא שעוקר ההרגל שהיה לו, וצריך שוב צריך עוד ל׳ יום. ואיפכא שמענו, אלא שנחלקו רק אם כשטעה סתר אותו פעם, או ג״ז לא – ראה שו״ת נשמת חיים אבולעפיא ז, שדימה למש״כ הט״ז קיד, יג בשגג ולא התפלל יום או יומיים. (ובט״ז שם, דדי ברוב ימים). אבל בעיקרי הד״ט ה, נב כתב לחלק דהכא שאני שלשונו נטתה שוב להרגל הראשון. וראה מחה״ש קיד, יד שנסתפק, שיש לדמות לנגיחה, שבמה שטעה פ״א ביטל ימים הראשונים. וסיים שיש לחלק.

אכן בבית עובד דיני הזכרת טל ומטר ט, שכל הל׳ יום כליתנהו דמי, וצריך ל׳ יום אחרים מיום הטעות. וכ״כ במקו״ח לחו״י ח. ברכת הבית מ, לז. וגם הוא כתב לחלק בין נדו״ז להט״ז.

אבל רבים ושלמים תמהו על הבי״ע – ראה שמח נפש גאגין יב, א. פתה״ד קיד, ד. כה״ח שם נב. ורובם סברי שהחזקה במקומה עומדת. ובכה״ח שם שכן מוכח מירושלמי גופא. (שבפשטות בחד גברא קאי, שבטעה תוך ל״י חוזר, ולאחרי ל״י אינו חוזר, אף שכבר טעה לפנ״ז בתוך ל׳. וראה מה שהאריך בראיתו בנר ציון בן סניור ב, מו הע׳ 107). וראה בשו״ת אהל יצחק חסיד א, א, הובא בכה״ח שם, דמדשתקו הפוסקים וסתמו, מוכח שגם בטעה מהני, שכיון שהוא דבר רגיל לא הוו שתקי מלזהזכיר ד״ז.

אמנם, יש לחלק, דהתם תיקן הטעות אח״כ. ובאמת, דברי הבי״ע אינם מופרכים לגמרי, שהרי בבית דוד מז אכן נסתפק בזה. וכן במח״ב ג. וגם במחה״ש עלה הספק על לבו, רק שכתב לחלק. ועוד, שגם בבית דוד לצד דמהני, כתב רק מחמת שחזר והתפלל כדת. ויש שכתבו לדינא להשלים הימים, ראה פת״ש קיד, ח. וכן בהליכות שלמה ח הע׳ 94, שבטעה לא הפסיד רגילותו, אבל צריך שיוסיף קצת להשלים הימים. וראה הנסמן בהליכות עולם  לבא״ח ש״א בשלח טו – א ע׳ קלב.

אבל ראה להלן, דנדו״ד שאני ועדיף טפי.

ולכאו׳ תלוי בגדר ההתרגלות, אם היא רגילות חיובית, שמתרגל במשך ל׳ יום לשאול, או שההתרגלות היא שלילת, מה שבמשך ל׳ יום עוקר הנוסח הקודם. והנה בט״ז דס״ל שגם בדילג יום ולא התפלל עולה לו, איכא לפרושי מחמת שסו״ס עקר רגילותו הראשונה. אבל פשטות דברי הט״ז, שא״צ כל הימים ודי ברוב. (ולפלא שבמשנ״ב לז השמיט פרט זה מדברי הט״ז). ונפק״מ גם בלא התפלל בימים הראשונים, שאם מחמת שנתרגל לשאול, לא התחיל ברגילותו עד יום שמתחיל לשאול, אבל אם מחמת עקירת רגילותו הראשונה, כבר התחיל בעקירה. וראה בבה״ל ח בד״ה עד, שנסתפק בדעת הט״ז, באופן הנ״ל. ומשמעות דבריו שנסתפק מה טעמו, בב׳ האופנים הנ״ל.

והנה במרומי שדה ב״ק כד, א ר״ל שבמועד לא בעינן חזקת נגחן אלא כל שאינו בחזקת משומר ה״ז מועד, עיי״ש בארוכה מה שיישב עפ״ז כמה קושיות. ועיי״ש לענין נדו״ד, בסברת מהר״ם דמהני ברגילות צ״פ. וית׳ היטב לפ״ז  דעת הט״ז שלא הורעה חזקתו, לפי שגם כאן החזקה רק שלא אמר שלא כדת.

ומצינו כסברא זו במקו״ח להחו״י קיד, ח, שבשבתות עולות לו לפי שאז אינו אומר הברכה בכלל. (וראה בארוכה אצלנו במק״א, ונדפס במכתב המזכירות י״א טבת תשע״ה).

אלא שבט״ז לכאורה מפורש בטעמו, ד״ודאי כיון שאחר שלא הזכיר איזה יום חזר אח”כ והזכיר ה”ז בחזקה של ל’ יום״, ״וכיון שהוחזק ברוב אלו ימים די בכך״, ולא מחמת החזקה דל׳ יום, בעקירת הרגילות. וכ״ה גם בשו״ע אדה״ז שם י, ש״לא הורע חזקתו בזה וכיון שהוחזק ברוב אלו ימים דיו בכך שכיון שאחר שלא הזכיר איזה יום חזר אח”כ והזכיר עד תום ל’ יום ה”ז בחזקה של ל’ יום״.

והנה במשנ״ב לז, הביא ממגן גבורים בהמשך לדברי הט״ז בשגג יום או יומיים, שכש״כ בהזכיר בשמע קולנו. ואם נאמר שבטעה לא עלה לו, אין יסוד להק״ו, דשאני טעה שסתר רגילותו. גם צ״ע, שהרי באומר בשמע קולנו, אינו מתחיל רק מותן טל ומטר, ולא כבברכת השנים, וחסר ברגילות. וגם אם נאמר דלא גרע מדילג לגמרי, סו״ס איזה ק״ו יש כאן. ונראה, שמ״מ במה שאומר ותן טל ומטר, איכא הוספה על מי שלא אמר בכלל, וגם מה שנזכר מטעותו ורוצה לתקן, ג״ז מוסיף ומהני להשלים לרגילותו. ובמשנ״ב נראה שכ״ה גם להחולקים על הט״ז, שבטעה עדיף ממי שלא התפלל כלל. אמנם, הכא קיימינן במי שתיקן טעותו. ומשמע שאם לא תיקן, לא מהני כלל, דאל״כ עדיפא הו״ל לאשמועינן שגם בזה עולה לו. ויש לבאר, שאף שבטעה קלקל חזקתו ובענין זה גרע ממי שלא התפלל, כסברת עיקרי הד״ט – הרי לאידך שוב תיקן חזקתו, והרגיל עצמו כדבעי, ומבטל מה שהפסיד.

אלא שכ״ז רק בטעה בתוך ל׳ יום. אבל כשטעה אחרי ל׳ יום, רבו הסוברים שאינו עוקר רגילותו כלל. וכן פשוט לדינא. ונדו״ד דומה לזה. ואף שאפ״ל שג״ז מועיל רק בתיקן טעותו אח״כ, וכ״מ בבא״ח שם – הרי, אפשר לייעץ לו בנדוננו שאחרי התפלה יוסיף עוד כמה פעמים לתקן הרגילות. איברא, שבפלוגתא תליא אי מהני רק בצ״פ רצופים במקום ל׳ יום, ולא במפוזרים, מ״ה פעמים ביום אחד ומ״ה פעמים ביום אחר –  ראה אורח נאמן קיד, כג. אבל ראה בשלמי צבור ברכה שני׳ ו, דפשוט דמהני. ולכאורה אין טעם לחלק, דמאי שנא משור מועד דמהני גם בריחק נגיחותיו בב׳ ימים. וג״ז בכלל הק״ו דקירב נגיחותיו לא כש״כ, שקרוב יותר מג׳ ימים. ועוד ועיקר, שבלא״ה בפשטות מהני גם בטעה ולא תיקן.

ויש להוסיף, שהרי ביסוד המחלוקת בין מהר״ם ורבינו פרץ אי מהני מה שמרגיל לומר ברציפות, מוכח מדבריו בהגהות לתשב״ץ רכה, דס״ל שההרגל מועיל רק בשעת התפלה ולא באמירה גרידא שלא ע״פ סדר תפלתו. ולכאורה טענה אלימתא היא, דל״ד לשור שסו״ס הרגיל עצמו בנגיחה, ומאי נפק״מ אם הוא בקירוב או בריחוק. אבל כאן העיקר מה שמרגיל עצמו להתפלל באופן מסויים. וכל שאינו בשעת התפלה לא נתרגלה לשונו לומר כך בתפלה. ובהכרח בדעת מהר״ם, דתרווייהו איתנהו, שיש הרגל של תפלה והרגל של אמירה כשלעצמה. ותרווייהו מהני. ובהכי א״ש שמחד גיסא מהני צ״פ במקום ל׳ יום. ולאידך, קייל״ן שגם בחיסר יום או יומיים מהני, שהעיקר ל׳ ימים ולא מנין ההזכרות. ובשו״ע אדה״ז הביא ב׳ האופנים לדינא. וצ״ל ששניהם אמת, שיש רגילות דשעת התפלה של ל׳ יום. ויש רגילות של הרגל הלשון בכלל, ובזה צריך צ״פ. וכתבנו מזה גם שם במכתב הנ״ל. ושו״ר שהאריך בהנ״ל גם בנוה ההיכל  נח תש״פ, גל׳ תצט. ושם ר״ל עפ״ז שאפשר דלא מהני צירוף שניהם, הרגל דתפלה כמה ימים, והרגל דאמירה רצופה כמ״פ.

והשתא דאתינן להכא, שגדר אמירה רצופה שאני מהרגל דתפלה, ושעיקרה רגילות הלשון גרידא, מסתבר דמהני גם בכה״ג שאין כוונתו להתפלל כך בימים הבאים. אלא שאינו מוכרח.

ובהליכות עולם נשאר בצ״ע  אחר ל׳ יום, ור״ל שתלוי אם טעה ג״פ בתוך ג״י, שבזה נסתלקה חזקתו. וגם לשון הבא״ח שם בטעה פעם או פעמיים. וצ״ע מה דמות יערוך לדיני נגיחה, שהדמיון רק בגדרי חזקה. אבל הכא הרגילות היא בל״י ולא בג״פ. וראה להלן בעיקר הדמיון לדיני שור מועד. ולהעיר מט״ז תכב, א בגדרי הרגילות, ושבנדון דידי׳ סגי בעקירה ג״פ. אמנם גם בא״א מבוטשאטש כתב שבהבחין שאומר ג״פ רצופים שלא כדת מוכח דשיגרא דלישנא בפיו ולא הורגל כדינו. וראה משנ״ב דרשו בשם הגריש״א. (ובכל אופן, גם אם נאמר שבהבחין שאומר כהרגלו הראשון לא מהני, אי״ז שייך לנדו״ד, לומר שכל שהתפלל איזה פעמים אחרי הרגילות מבלי לשאול אינו מועיל – דהתם נזרקה טעות מפיו, וה״ז מוכיח שעוד לא התרגל כדבעי, אבל בנדו״ד מה שאומר כהרגלו הראשון הוא בכוונה תחילה למרות רגילותו החדשה).

ולהדעות שהכל תלוי במה שמכיר עצמו אם מוחזק, אין כאן מקום לשאלה מעיקרא.

גם הסברא הראשונה שכתבו בשם הגרמ״ש שליט״א, לא תפסתי, דמאי איכפת לן אם ״לא נראה שמרגיל את עצמו״ – סו״ס התרגל, שזהו העיקר.

אלא שאיני יודע אם נכון לייעץ לעשות כן, להרגיל עצמו לפני הזמן, שהרי מקלקל עצמו לומר שלא כדת, וגורם לטעות. והעירני ח״א שכ״מ ממש”כ במקור הדברים בתשב״ץ לתלמיד מהר״ם רכה, שמהר״ם הי׳ רגיל לאומרו בשמע״צ צ״פ.  וכ״ה בהגהות ר״פ לסמ״ק יא, יג. אבודרהם תפלת שחרית. אר״ח תפלה קב. הגהות מנהגים סב. טור סוסי׳ קיד. ובשו”ע שם ט, ״אם אומר ביום א’ של פסח״, וברמ”א וש”פ – בנגע לשמ”ע. (אבל בכ״מ לא נתפרט להדיא שהוא בשמע״צ דוקא – ראה מנהגים טירנא סדר שמע״צ ע׳ קכט. טור. הגמי״י תפלה י, ה. אגור קנה. רשב״ץ ברכות  כט, ב). ואם נאמר דש”ד למיעבד הכי גם לפני שהגיע זמנו – הול”ל “אם אומר צ”פ קודם שהגיע זמנו”, וכיו”ב. וי״ל.

ואפשר שיכול להרגיל עצמו הרבה פעמים קודם הזמן, ואח״כ להשלים מספר הפעמים בבוא הזמן. אבל מסופקני אם באופן זה מהני, שעד כאן לא שמענו רק בקירב נגיחותיו, במכ״ש מריחק. אבל בדליכא ק״ו, שריחק נגיחותיו, וגם קלקל באמצע בימים שלפני הזמן שלא שאל וכדינו, מנא לן דמהני.

והנה בשור שנגח ג״פ בג״י, אף שלא נגח כמה פעמים לא ביטל העדאתו. ולכאורה ראי׳ אלימתא דמהני. (ואכ״מ בדין דמועד לסירוגין. ודנו מזה בוסת הסירוג. ואכ״מ) אלא דלפ״ז צ״ע בהשקו״ט בטעה יום או יומיים, מ״ט נסתפקו. ונראה שיל״ד, שבשור סגי שהרגיל עצמו להיות נגחן, ואין צורך שיתרגל לנגוח כל בהמה. אבל הכא בעינן שיתרגל שבכל פעם שמתפלל שואל. וכן ראיתי שחילק בשו״ת שירת בן הלוי ב, יא, ב. ועיי״ש שעמד בכמה מהנ״ל.

איברא שבגוף הדמיון לדיני שור מועד, אין הדבר פשוט, שכבר עמדו בדעת מהר״ם דמהני באומר צ׳ פעמים רצופים מדין קירב נגיחותיו, דלא קייל״ן הכי, דאנן קייל״ן כר״י, שנגח ביום אחד או נשך או רבץ או בעט או נגף אפילו מאה פעמים אין זה מועד (רמב״ם נזקי ממון ו, א). וכמה ישובים בדבר – ראה דרישה קיד, ג. מג״א שם יג. שו״ת נוב״י מהדו״ק או״ח כו. ובב״ח על אתר, שבאמת לא למד משור המועד אלא כזכר בעלמא, עייש״ה.

ולכאו׳ כעין ראי׳ דמהני גם לפני הזמן, ממה ששמעתי שנהגו בכ״מ לומר תשעים פעמים משיב הרוח ומוריד הגשם בעת הקפות בליל שמחת תורה, כיון שבמוסף משנים ממוריד הטל למוריד הגשם. אמנם, איני יודע אם מנהג זה דבר סמכא היא. וכבר כתבנו שאפשר שבכלל אינו נכון להרגיל עצמו לפני הזמן. ועוד, שאפשר שעיקר המנהג שרשו בחוץ לארץ, ואמרו כך בהקפות דליל ב׳ אחרי שכבר שינו בשמע״צ מוסף.

וי״ל עוד, שאף לדעת המערערים שרגילות לפני הזמן לא מהני, אפשר דעכ״פ יש ספק אם עקר חזקתו שלא לומר, ועד כאן לא שמענו שחוזר אלא במי שמוחזק שלא לומר, ושוב נסתפק. אבל בנדו״ד שכל עיקר החזקה בספק עומד, וכעת שנסתפק אם אמר, מנא לן להחמיר. ומצינו כה״ג לענין ספק אם אמר יעו״י, שי״א שאינו חוזר מאחר שלא הוחזק ל׳ יום מר״ח שאינו אומר, וכיון שאין חזקה שלימה שלא אמר, וודאי אמר כהרגלו בכל ר״ח – ראה רמ״א או״ח תכב, א. ט״ז שם א. משנ״ב  שם י. ועוד. אלא שהרבה חולקים. וראה בארוכה בשו״ת הצ״צ או״ח ג, ז. וגם לרמ״א, הנה דטל ומטר בגדר שינוי מטבע, גרע טפי מספק במעין המאורע. ולהוסיף, שבאמת גם אחרי ל״י אין כאן חזקה ודאית שהזכיר, ואיפכא הוא שלפני ל״י חזקה שאמר כרגילותו, ואחרי ל׳ פקעה חזקה דמעיקרא. ומה״ט אינו חוזר שבספק אם התפלל אינו מוזר ומתפלל (ובהכי מיושב מה שמקשים העולם איך נשתנית החזקה מן הקצה אל הקצה בתפלה אחת – שבאמת אין כאן חזקה חדשה שהזכיר, אלא שנכנס כבר לבית הספק. והאריך בזה בהלכות יום ביום קארפ תפלה ג במילואים. אלא שעיקר הסברא אינה מובנת, שאם נאמר שבל׳ יום לא סגי לקבוע חזקה. מ״ט לפני ל׳ יום איכא חזקה שהזכיר מה שלמוד, שאיך נקבעה חזקה זו, וגם אם ירבה תפלות במשך כל התקופה שלפני זמן שאלה, איך נקבעה חזקה, ומדוע לא נאמר שהוא רק ספק, ומאי עדיפותא שתפלות במשך חצי שנה מל׳ יום). ומעתה, אין אנו זקוקים לקבוע וודאות שכעת נזכיר, אלא שלא יהא בכלל חזקה דמעיקרא, ובזה שמרגיל עצמו צ״פ כבר יש ספק. ואף אי לא ברירא לן, דמהני לפני הזמן, עכ״פ בספק עומד. וק״ל.

והנה, השאלה נוגעת גם איפכא, אם התרגל לפני זמן שאלת גשמים, ושוב התפלל מיד, כשעדיין לא הגיע זמן שאלה, ונסתפק מה אמר, דלדידי ברירא מילתא שבודאי אמר כרגילותו, וממילא מסתבר שחוזר. ותמיהני מה יסברו הנך דסברי שרגילות לפני הזמן אינו מועיל, שאם מחמת הסברא שכתב שכשאומר בתפלתו באופן אחר מרגילותו פקעה חזקתו, לא מהני הך סברא בנדו״ז, שהרי עדיין לא התפלל באופן אחר, ועל תפלתו הראשונה אנו מסופקים. אבל אם מחמת הסברא שבנתרגל וברצונו עדיין לומר היפך מרגילותו לא מהני, גם בנדו״ז אינו מועיל.

אלא שבאמת אמרנו שקשה לי להבין ב׳ סברות אלו, שסברא הראשונה אינה מובנת, שקשה לקבל שבתפלה אחת אחרי שהתרגל לגמרי נאמר שפקעה רגילותו. וכן סברא השני׳ אינה מובנת אצלי, שבפשטות הכל ענין של רגילות, ואינו תלוי במחשבתו בשעת מעשה או בהנהגתו לאחר מכן.

ועדיין יל״ע, אם גם לחומרא נקטינן שמועיל הרגל צ’ פעמים, אלא שמסברא קשה לראות חילוק בין האופנים. ואף שכל עיקר הדין  במחלוקת שנוי, ולא שמענו להורות דמהני רק במקום שכתוצאה מזה אינו חוזר. אלא שרוה״פ נקטו כמהר״ם מעיקר הדין ולא מחמת סב״ל. אלא שי״ל איפכא, שאף שמעיקר הדין נקטינן כמהר״ם, מחמת סב״ל אין לו לחזור, שהרי בסב״ל חוששים גם לדעת מיעוט.

והעירוני ממחברי זמננו שדנו בעיקר הענין אי הרגל צ״פ מהני לפני זמנו, שבגליון מים חיים דינר הלכות תפלה י, ע׳ 55, כתב דמהני. ואילו בקונטרס טל ומטר רפפורט אות כט, ע׳ כג, דלא מהני. והנלפענ״ד כתבנו.

וכאן המקום להודיע, ששמעתי מאחד מגדולי רבני אנ״ש ע״ה שלמרות פס״ד אדה״ז שטוב לחוש שלא לסמוך ע״ז, נהג בעצמו לעשות כן ביום א׳ דפסח. (ובשמע״צ, לנוסח דידן אין בית מיחוש, שבלא״ה אינו חוזר כשהזכיר טל. וראה בלוח לשמע״צ במקומו). ונימוקו עמו, מחמת ריבוי הבלבולים והספיקות במשך ל׳ יום אם שאל גשמים או לא. ואמר לי בטעמו, דהאידנא שאין מכוונים כ״כ בתפלה, וגם בדורנו רבו כמו רבו הבלבולים והספיקות, והרבה פעמים המחשבות טורדות, ובספק אם אכן ספק גמור הוא או לא, עדיף לבעלי מחשבות לעשות כן לצאת מבית הספק.

 

 

#38932