יום טוב שני של גלויות

 

שאלה:

שלום הרב, אני בשנים האחרונות הגעתי לחודש תשרי אצל הרבי, ונהגתי לחגוג יום אחד כמנהג א”י, כהוראת רבינו, וכפי פסיקת הרב. השנה אני מתחיל את שנת הקבוצה, וסביר שאחזור לארץ בסיום הקבוצה, אבל לא מופרך לי להשאר עוד. השאלה כעת אם אני נחשב כבן המקום ואני צריך לנהוג כבני חו”ל? ישר כח.

 

מענה:

אם דעתו לחזור אפילו אם יהא אחרי שנה ויותר, יום אחד (ואסור במלאכה ביום השני). אם בספק שישאר – יומיים.

 

מקורות:

ראה שו״ע אדה״ז תסח, י: משהגיע לתוך תחומה של אותה העיר שדעתו להשתקע שם אף שאחר כך הלך משם למקום אחר ודעתו לחזור לאותה העיר לא נפקעו ממנו חומרותיה. ואם אין דעתו להשתקע לעולם באותה העיר אלא דעתו לחזור למקום שיצא משם או למקום אחר שנוהגין בו היתר אפילו דעתו שלא לחזור עד לאחר זמן מרובה מכל מקום כיון שאין דעתו להשתקע באותה העיר לעולם לא חלו עליו חומרי אותו מקום.

וכ״כ במג״א תסח, יב להוכיח מדברי מהרי״ל: “ומ”ש להתיר לבחורים לאכול מבדיקות כו’ משמע דס”ל דבחורים מקרי דעתם לחזור אף על פי שדעתם ללמוד שם ב’ וג’ שנים”. וראה שו״ת אג״מ או״ח ב, קא.

אמנם, בשו״ת הרדב״ז ד, עג מחלק בין דעתו לחזור תיכף לדעתו לחזור לאחר זמן, ולדוגמא לישא וליתן ולהרויח או לעשות מלאכתו או ללמוד תורה. והביא לחלק בדבר מהכלבו. וז״ל: צריכין אנו לדעת עד מתי נקרא דעתו לחזור ולכאורה היה נראה דכיון דלא פירשו בה מידי כל שדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה. אבל כד מעיינת בה שפיר אין הדין נותן שיהיה דעתו לחזור לזמן מרובה וינהוג כקולי מקום שיצא משם ואפילו בצנעא וגם אין שורת הדין שיהיה דעתו לחזור מיד למקומו ולא ינהוג כקולי מקום שיצא משם בצנעא לפיכך נראה לומר דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה ולא נפטר מחומרי מקום שיצא משם אלא בשאין דעתו לחזור כלל. אבל קולי מקום שיצא משם אינו נוהג אפילו בצנעא אא”כ דעתו לחזור מיד וכן כתוב בספר כל בו וז”ל. ובקולי מקום שיצא משם שפוסקין שלעולם אינו נוהג אותם אם אין דעתו לחזור מיד ואעפ”י שדעתו לחזור לאחר זמן אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם עד כאן לשונו. ולפי שטה זו רבה דאכל דאיתרא דעתו לחזור מיד היה ולפיכך נהג כקולי מקומו ובצינעא וכדכתיבנא. ורבי זירא דאכל מוגרמתא דרב ושמואל כקולי מקום שהלך לשם לא היה דעתו לחזור כלל. והשתא דאתית להכי ומפלגינן בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור לאחר זמן מצינן לתרוצי קושיין דלעיל דהכי משני רב אשי עלה דהא דרבה דאכל דאיתרא מתני’ בשאין דעתו לחזור מיד ורבה דעתו לחזור מיד הוה. אבל מתני’ דעתו לחזור אחר זמן והכי מתרצי לדר’ זירא דאכיל מוגרמתא מתני’ דעתו לחזור לאחר זמן ורבי זירא אין דעתו לחזור כלל והרי זה עולה יפה. ומה נקרא מיד ומה נקרא לאחר זמן כל מי שבא למכור סחורה משם או לקנות סחורה בכאן או העולים לירושלים לזיארה נקראו דעתו לחזור מיד. אבל הבאים לישא וליתן ולהרויח או לעשות מלאכתו או ללמוד תורה אעפ”י שלא עקרו דירתם משם נקרא דעתו לחזור לאחר זמן ואם עקר דירתו משם ואשתו ובניו אף עפ”י שדעתו לחזור להתיישב בא”י לא נקרא דעתו לחזור כיון שנתיישב במצרים דאלת”ה כולנו דעתנו לחזור ולדור בא”י דעל זה הטעם אנו סומכין לדור במצרים אעפ”י שהתורה אמרה לא תשוב בדרך הזה עוד דכיון שאין אנו יורדים להשתקע אלא לגור וכאשר תמצא ידינו נלך לא”י אין אנו עוברין. נמצאת למד לפי דרך זה שהבאים מא”י ואין דעתם לחזור או שעקרו דירתם משם לגמרי הרי הם כבני מצרים לכל דבריהם מדינא והיינו דרבי זירא. ואם דעתם לחזור לאחר זמן היינו מתניתין נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם מפני המחלוקת ל”ש בצינעא ול”ש בפרהסיא. ואם דעתם לחזור מיד נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם בפרהסיא אבל בצינעא עושה כקולי מקומו.

וכ״מ גם בספר המכתם פסחים נא, ב: אית דמתרצי דכי אמרינן דהיכא דדעתו לחזור עושה כמקום שיצא משם בין לקולא בין לחומרא הני מילי כשדעתו לחזור מיד, וכי אמרינן דהיכא דאין דעתו לחזור עושה כמקום שהלך לשם בין לקולא בין לחומרא הני מילי כשאין דעתו לחזור לשם לעולם לדירה, אבל כשאין דעתו לחזור מיד אלא לאחר זמן נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור שם אבל לא קולי כיון שאין דעתו לחזור מיד שם. וכן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שמשתהה שם ואין דעתו לחזור מיד אבל לא קולי כיון שדעתו לחזור לאחר זמן, ועל זה הוא ששנינו במשנתינו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם אבל לא קולי.

ובמאירי פסחים שם, וחולין יח, ב, ובספרו מגן אבות ענין העשרים כתב ג״כ עד״ז. ושם בפי׳ דעתו לחזור מיד – תוך שלשים יום

והפר״ח סוסי׳ תסח חולק ארדב״ז גם בזה. וכתב, שאף אחד מהפוסקים המפורסמים לא באר זה. וכנראה דעתו שדברי הכלבו (ודעמי׳) אינם אליבא דהלכתא, או דקאי בשאר חומרות ולא ביוט״ש. וצ״ע. ובלא״ה, דבריהם הם לבאר היאך שייך חומרי שני המקומות, כיון שהכל תלוי אם דעתו לחזור או להשתקע, ולכן חילקו בין דעתו לחזור מיד לאחר זמן. אבל בתוס׳ פסחים נא, א כתבו דלצדדין קתני, וחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור, וחומרי מקום שהלך לשם באין דעתו לחזור. וכ״כ בר״ן שם. ר״י מלוניל. ועוד. וראה בב״י סוסי׳ תצו שהב״ד אר״ח (כעין הכלבו) והניח דבריו בצ״ע.

והאחרונים ברובם העתיקו רק דברי רדב״ז לגבי עוקר דירתו עם אשתו, ולא שאר הפרטים. וכנ״ל, שאדה״ז בתסח כתב אפילו דעתו לחזור לזמן מרובה. וראה בכה״ח תצו, נב שהב״ד רדב״ז. וסיים עלה: אמנם הפרי חדש שם בסימן תס”ח כתב דמשמעות כל הפוסקים דאין לחלק בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור לאחר זמן וכתב דהכי נקטינן יעו”ש, והביא דבריו השלחן גבוה שם. וראה שו״ת ארץ צבי א, מב.

והנה, בערוה״ש תצו, ה נתן שיעור לדבר, שכתב  “אם אין דעתו לחזור עד אחר שנה מקרי אין דעתו לחזור״. ובשו״ת שבה״ל ה, סד שדבריו ערוה״ש מסתברים, דאל״כ אין לנו גבול, דהא איכא למימר שנתיים, ואכיא למימר חמש ועשר, ואי״ז מסתבר כלל. ולהעיר מדעת שאילת יעבץ א, קסח שביצא לארץ רחוקה מהלך חודש ימים נחשב דעתו להשתקע, ראה שבה״ל שם.

וסימוכין לשיטה זו נמצא כבר בתשובות גאוני מזרח ומערב לט (ובאוצר הגאונים פסחים  א, ב), וז”ל: בני אפריקא שנשאו נשים בארץ ישראל ודרו בה אם עדיין לא שהו שנים עשר חדש חייבים לשמור שני ימים טובים כמקומן שכך שנו חכמים (בבא בתרא ז) כמה יהיו בעיר ויהיו כאנשי העיר שנים עשר חדש, ואם שהו י”ב חדש מכאן ואילך אע”פ שדעתן לחזור נוהגין כאנשי ירושלים עד שחוזרין למקומן, והני מילי מאפריקא לארץ ישראל אבל מבבל לארץ ישראל שיש בה ב’ ישיבות אם דעתו לחזור אע”פ ששהה שם הרבה עושה כחומרי שניהן, אם אין דעתו לחזור עושה כארץ ישראל בין להקל בין להחמיר עכ”ל. אמנם, אף שמחלק בין שהו יב״ח או לא, היינו בנשאו נשים. ולדידן בנמצא עם אשתו בלא״ה עושה כמנהג מקומו. ולאידך, בבני בבל שיש להם ישיבות, וכנראה יש בזה יותר סברת דעתו לחזור גם בשהה, עושה כחומרי שניהן. ואף גם זאת, שגם לדבריהם אינו תלוי בדעתו לחזור לאחר יב״ח אלא בשהו שם במציאות. אבל פשטות כל הראשונים שאין חילוק כמה זמן שוהה. וראה מאירי פסחים שם. שו״ת זרע אברהם או”ח יב.

וכן מצינו בשו”ת אבנ״ז או״ח תכד, כז: וכי לית לי’ לאביי מתניתין דב״ב (ז, ב) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י”ב חודש, ומוכח שם בגמרא דדינא דאורייתא הוא דלהחשב כיושבי העיר השיעור אם ישב שם שלשים יום ולהחשב מאנשי העיר בעי שישב שם י”ב חודש. אלא ודאי דאף אביי מודה בזה דאם כבר נשתקע שם דדינו כאנשי העיר לגמרי, ולא נקרא זה הולך ממקום שעושין, רק בשעה שבא לשם בזה ס״ל לאביי דאפילו אין דעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם, ורב אשי ס״ל דבדעתו להשתקע סגי. וראה שם ל, משה״ק על מג״א הנ״ל.

וכדברי ערוה״ש, ראה גם שו״ת צי״א ט, ל. חזו״ע יו״ט ע׳ קכא.

אבל שו״ת הר צבי או״ח ב, עח שבכ״מ משמע שלא כדברי ערוה״ש ואבנ״ז. וראה שו״ת בצה״ח א, ס שהאריך לדחות דבריהם, וז״ל: מש”כ דכל שגר י”ב חודש במקום שהלך לשם דינו כאנשי העיר לגמרי, עיי’ שו”ת מהריב”ל (ח”ג סי’ א’) שהקשה אמאי אמרינן בפ’ מקום שנהגו דחומרי מקום שהלך לשם תלי’ בדעתו לחזור ואין דעתו לחזור ולא נזכר כלל אם נשתהה בעיר ל’ יום או י”ב חודש ותי’ וז”ל, והא ודאי לאו קושיא דהתם במילי דאיסורא דלית בהו ממונא והם דברים שבינו לבין קונו הדברים הם מסורים ללב אבל בדברים שאינם בינו לבין קונו והם נוגעים לאחרים כו’ התם הוא דאיכא למתלי דאם נשתהה או לא נשתהה כו’ עכ”ל. וכ”כ בתשו’ הרא”ם (ח”א סי’ י”ג), וכ”כ החכם השואל בשו”ת דברי יוסף (להגר”י אירגס זצ”ל, סי’ ל”ו) והגאון המחבר כ’ עליו כי אמת נכון הדבר ע”ש (דף ע”ג), ושם (דף ע”ה ב) מעתיק לשון תשו’ הרא”ם הנ”ל ומגי’ ומפרשה ע”ש. ועיי’ שו”ת זרע אברהם (חאו”ח סי’ י”ב דף כ”א וכ”ב) שכ’ ג”כ דלענין יום טוב ב’ לא קבעו חז”ל שום זמן לישיבתו בעיר שנכנס בה אלא הדבר תלוי באם דעתו לחזור או לא. וכן נלענ”ד מוכח דעת המהרי”ל מובא במג”א (סי’ תס”ח סקי”ב) בבחורים ההולכים ללמוד ב’ וג’ שנים חוץ לביתם דנקראים דעתם לחזור, ותמה עליו באבני נזר (שם אות ל’) שהרי חמרת וגמלת סופם לחזור למקומם ואפי”ה נקראים יושבי העיר וה”ה בני העיר אם נשתהו שם י”ב חודש ע”ש. ולהנ”ל ניחא דודאי דין י”ב חודש להחשב כאשני העיר אינו אלא לענין ממונא דוקא. מבואר דעתם כי אין הדבר תלוי בזמן, אלא בדעתו לחזור ואין דעתו לחזור בלבד. – ועיי’ שאילת יעב”ץ (ח”א סי’ קס”ח) שהגאון רמ”ח נשתהה כמה שנים בחו”ל ונהג בעצמו דין בן א”י בחו”ל ודעתו לחזור”.

וכ״כ בשו”ת אול״צ ג, כג, ה. משנ״ה ד, פג ואילך. וראה שו״ת אג”מ או”ח ג, עד. יוט״ש כהלכתו ה, ד בשם הגרשז״א והגריש״א.

ולדידן, מוכח כן מהוראת אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע באג״ק ח״ב אגרת שכח, נד׳ בשו״ת תורת שלום כג,  לבחורים בישיבת תורת אמת חברון, ונשארו שם כג׳ שנים. ובאג״ק יז, אגרת ו’קצג, מכ”ד ניסן תשי”ח, כשהורה לנההוג כמנהג המקום (ושקו״ט בזה בפי׳ ״ובפרט״ שבא עם ב״ב״, דלכאורה כל כולו דן בבא עם ב״ב. וכן פי׳ רבינו בעצמו בכוונתו כאן בשיחה למסיימות בתשד״מ, במענה למי ששאל בזה, כידוע. והדברים עתיקים. ואכ״מ). כתב: ומובן שהנ”ל הוא אפילו באם קס”ד לחזור לאחר זמן למקום שבא משם (כי באם נסע ע”מ להשתקע, הנה מאי קמ”ל).

 

#38456