If a Moisad (a shul) takes a loan from an individual does the Issur of Ribbis apply? Does it need a Heter Iska?

 

A Hetter Iska should be arranged.

Reasons in brief:

1. There is room for leniency only when the Ribbis is not D’Orayso.

2. Even then, this leniency applies only when there is no other readily available option, and the Mitzvah would otherwise not happen. However, in this case, it seems that a Hetter Iska can be arranged.

3. Even in cases where there is room for leniency, it is not unanimous whether the leniency applies from the perspective of the lender as well.

 

Sources:

בשו”ע יו”ד סי’ ק”ס סעיף י”ח פסק המחבר דכל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים, או של הקדש עניים, או תלמוד תורה, או צורך בית הכנסת. והרמ”א כתב שכן נוהגין להקל, והאחרונים כתבו שה”ה אבק ריבית.

והנה מש”כ בתחילה ב”מעות של יתומים או של הקדש עניים” מיירי ע”כ לענין להלוות במעות שלהם לאחרים בריבית. אבל מש”כ אח”כ “או תלמוד תורה או צורך בית הכנסת”, הכוונה ללוות מאחרים בריבית לצורך תלמוד תורה תורה או צורך בית הכנסת, וכדאיתא בירושלמי (פ”ב דמ”ק ופ”ח דסנהדרין) לוין ברבית לחבורת מצוה ולקידוש החדש כו’, ו באור זרוע ח”א (הלכות צדקה סי’ ל’) שהוא הדין לכל דבר מצוה , ובשבלי הלקט (סי’ נה) דה”ה לכל סעודת מצוה ולסעודת שבת ויו”ט, ובדרכי תשובה (שם ס”ק קמ”ח) דה”ה ללוות לשמש ולמפטיר ולעטרה ומנורה, וה”ה להדפיס חידושי תורה, וראה גם להלן ביו”ד שם סי’ קע”ב סעיף א’ דמותר ללוות ברבית לצורך מצוה, ובנו”כ שם דשקו”ט (כל אחד לפי דרכו) בטעם ההיתר להלוות על ספרים או מקומות ביהכ”נ ולישב עליהם אפי’ בלא נכייתא, והיוצא מדבריהם דההיתר ללוות ברבית לצורך מצוה הוא רק בריבית דרבנן.

ואף שיש בראשונים להתיר הלוואה לצורך מצוה אפי’ בריבית קצוצה, ראה אור זרוע ח”א הלכות צדקה סי’ ל’ ובתשובות מיימוני לספרמשפטים סי’ יד בשם מורו ובמרדכי ב”מ סי’ רפ”ז בשם ה”ר שמואל מבונבירק, אולם כולם הביאו דעת ראבי”ה לאסור. גם דעת מהר”ם מרוטנברג לאסור. ובשו”ת מהרי”ל סי’ ל”ז יש מרבותינו שהתירו להלוות מעות צדקה ברבית קצוצה כו’.

ולפסק השו”ע והראשונים שאוסרים בריבית קציצה,ע”כ כוונת הירושלמי לרבית דרבנן, וכ”כ בקרבן העדה ובמראה הפנים שם. וראה אריכות בכל זה בשו”ת יביע אומר ח”ה יו”ד סימן י”ג (ד”ה ניהדר).

והנה בש”ך שם סי’ ק”ס ס”קכ”ו ש”בכל מקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה וגם חקרתי ודרשתי ולא שמעתי שנוהגין כן” ולדעת הש”ך אין לוין לצורך מצוה בריבית כלל אלא על דרך היתר כמו שאר מעות, וראה מש”כ היעב”ץ (מור וקציעה סי’ רמ”ב) שגם לו פשיטא דלצורך מצוה לא, והעמיד דברי הירושלמי הנ”ל בהלוואה מן הגוי, דלא ככל הראשונים, אא”כ נאמר שכוונת הראבי”ה לאסור אפי’ בריבית דרבנן ואבק ריבית, וכמש”כ הב”י יו”ד סי’ ק”ס בדעתו,  ולפי זה עכצ”ל דהראבי”ה יפרש הירושלמי כמש”כ היעב”ץ. וראה דרכי תשובה (ס”ק ק”נ) בארוכה העיקר עם מי, כהרמ”א או כהש”ך.

והנה בערך שי יו”ד (דפ”ו ע”א) מבאר דההיתר ללות בריבית לצורך מצוה הוא רק משום שלא תתבטל המצוה ע”ש, משמע שאין היתר היכא דאפשר בענין אחר.

ואם כי לא מוזכר מאומה מכל זה בהלכות ריבית לאדה”ז, הנה באו”ח סימן רמ”ב סעיף ט’ פסק דמותר ללוות בריבית של דבריהם לצורך סעודת שבת ויו”ט או לצורך שאר סעודת מצוה אם אי אפשר ללוות בלא ריבית, הרי מבואר דלפועל יש לסמוך על הרמ”א דלא כהש”ך, וגם מבואר, עכ״פ בנוגע לסעודת מצוה, שאין היתר אלא היכא דאפשר בענין אחר. ובקו”א שם ס”ק ה’ מבאר דאנן קי”ל ביו”ד סימן ק”ס דאין היתר אלא ברבית דרבנן, ושכן עולה מדברי הט”ז (סק”ג) וש”ך (סק”ח) בסימן קע”ב בההיא דמתירים להלוות על מקומות בית הכנסת בלא נכייתא. ובסוף דבריו הביא אדה”ז דעת הט”ז (סי’ ק”ס ס”ק כ”א) דכל ההיתר לא נאמר אלא כלפי הלוה אבל אכתי יש איסור כלפי המלוה (אלא דמיירי שהמלוה הוא רשע), ודעת אדה”ז דאפשר דלא גזרו כלל לדבר מצוה אף על המלוה. וראה שאר נו”כ לסי’ רמ”ב, מהרש”ק, פרמ”ג, תוספות שבת כו’.

 

 

#3829