הפסק תפילה לענין ברכה

 

שאלה:

בשו”ע [סי’ קעח ס”ו] מבואר שתפילה אינה הפסק באמצע סעודה, ולא נזכר אם יש חילוק בין דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם או לא.

וראיתי שציינו בזה שבכף החיים [ס”ק לח] כתב בפשיטות שתפילה אינה הפסק גם לאכילת פירות, ומאידך בערוך השולחן [סעיף טו] כתב בפשיטות שבדברים שאינם טעונים ברכה במקומם וודאי שתפילה הוי הפסק. מהי ההכרעה לדינא?

 

מענה:

למעשה, יש להכריע שתפלה אינה הפסק בכל דבר.

 

מקורות:

הנה, סברת הראשונים דתפלה אינה הפסק היינו אותה סברא דהלל והגדה לא הוי הפסק, ובדברי הגר”א תעג מבואר דאמרי’ כן גם לגבי כרפס. ותו, דמרא דהאי שמעתתא הרא״ש פסחים י, כא. ואיהו סבר שם י, שיין אינו טעון ברכה במקומו. ושמא שאני כשקבע לשתות. ודוחק. ולהעיר שכעי״ז מצינו דעת אדה״ז בסדר ברה״נ ביצא לנקביו לחלק אם היא בדרך קביעות. (והעירוני שעד״ז כתב לענין אחר בנוגע ליל הסדר בשו״ת חוקי חיים א). ודוחק.

אמנם קדמו לערוה״ש בא״ר י והביאו מברכת אברהם קב. ואפשר בדוחק דקאי רק אשינוי מקום. וא״ש. ולפ״ז, אדרבה, מפורש בדבריו דלא כערוה”ש, שהתפילה עצמה אין בה הפסק גם בדברים שאין טעונים ברכה אחריהם במקומם. (והעירני ח״א שליט״א: הנה לפו”ר משמע שכוונתו מצד עצם התפילה, וא”כ מפורש בדבריו כסברת הערוה”ש, שבדבר שאין טעון ברכה אחריו במקומו הוי התפילה הפסק לכו”ע, אבל מאידך כל התחלת דבריו עוסק מצד השינוי מקום, וא”כ משמע יותר שכוונתו גם בדבר זה מצד השינוי מקום שבזה לכו”ע הוי שינוי מקום, אלא שא”כ מה הביא מהברכת אברהם, שהרי זה ששינוי מקום הוא הפסק לכו”ע בדברים שאינם טעונים ברכה במקומם הוא דבר פשוט בפוסקים ולא חידשו הברכת אברהם, וא”כ משמע יותר שכוונתו כלפי עצם התפילה, אבל יש לדחות שהוצרך להביא מהברכת אברהם כי היה לו צד לומר שיש לחלק בין אוכל במקום אחר לחוזר למקומו, וכפי שמחלק בזה אליבא דאמת באופן שהיה דעתו לחזור למקומו, וצ”ע בכוונת הא”ר).

ובדוחק גדול י״ל כן גם בערוה״ש דקאי רק בשינוי מקום. וכערוה״ש, כ״כ ברכת הבית כ, כ. ונשאר בצ״ע.

גם במשנ״ב קעח, מז משמע שרק ההליכה הפסק ולא התפלה. (ומרהיטת הדברים משמע שבא להעתיק בזה את דברי הא”ר שתחילת הדברים הם ממנו, ומשמע קצת שמפרש כן בדברי הא”ר). וכן נראה בב״ח קעח, ב. וכן מוכח בדע״ת קעח, ו ד״ה ונשאלתי, ראה שם מה שחידש.

ועמד בגוף הסברא לחלק בשו״ת תורת יקותיאל ב, ז ד״ה ואחר.

ואיפכא מצינו בשפ״א פסחים קב, א לחדש, שלהדעות שהוא הפסק – היינו רק כשאינו טעון ברכה במקומו. ולרב חסדא בכל גווני ל״ה הפסק. אבל משמעות התוס׳ ועוד אינה כדבריו. וראה מי באר ודבר שמואל שם.

וסתימת כל הפוסקים – גם הסברא – אינה כערוה״ש, שהרי מעלת דברים הטעונים דצריך לחזור. וד״ז שייך רק בשינוי מקום, אא״כ נפרש במעלת דברים הטעונים ברכה, שכל שלא בירך אכתי באמצע סעודה היא.

[והעירני ח״א שליט״א: לפו”ר דברי הערוה”ש הם חידוש מסברא, ולא ציין ע”ז מקור, אבל מבואר בלשונו שהדבר ברור אצלו מצד הסברא. ובאמת יש בזה חידוש, שהרי להשו”ע אין הבדל בין פת לפירות לעניין שינוי מקום, ואעפ”כ פסק שתפילה אינה הפסק וא”כ מהיכ”ת שבפירות יהיה הפסק, ויותר מזה מצאנו בגמ’ בפסחים קב ע”א בברייתא בדעת רבי יהודה דס״ל ששינוי מקום הפסק בכל גווני, ומשמע שעקרו רגליהם להתפלל החסרון רק מחמת השינוי מקום ולא מחמת התפילה, וכן הקשה בספר מאיר עוז, אלא שיתכן ליישב קצת שלכו”ע יש קצת עדיפות בדבר הטעון ברכה במקומו לעניין זה שתפילה לא יהיה הפסק, אבל באכילת פירות וכדו’ שאין כאן שום קביעות, כל שעוסק לגמרי בדבר אחר הו”ל הפסק, ועדיין צ”ע].

 

 

#38183