צום גדליה נדחה חומרא לבעל נפש

 

שאלה:

האם בתענית נדחה קיים הדין של בעל נפש יחמיר בשאר  עינויים?

 

מענה:

כן.

 

מקורות:

הנה, למעשה, לא מצינו שהפוסקים חילקו בדבר.

ומסברא, איכא למימר שלא להחמיר בתענית נדחה, את״ל בטעם  לבעל נפש דהאידנא מצוי גזירות, כמ״ש במשנ״ב תקנ בשעה״צ, וכתב שם שהוא מחמת דעת הרמב״ן דלא תליא ברצו (ולפ״ז הוא חשש מדינא, ולא כסברת שאר הפוסקים שהוא משום חומרא, כפשטות השל״ה. אמנם להעיר שברמב״ן גופא לא ברירא הא מילתא כ״כ. ואכ״מ), והרי מבואר באחרונים שהתענית מדברי קבלה הוא רק בזמנו, ובנדחה הוא רק מדרבנן, שמדרבנן לא נקבע ליום מסויים, ולפ״ז ליכא טעם להחמיר לחשוש מדברי קבלה בכה״ג (אא״כ להסברא באחרונים שמדברי קבלה גופא לא נקבע ליום מסויים בחודש. ובאמת במנ״ח מ׳ שא כתב, שמה״ט בחולה צריך להתענות יום אחר תחתיו. אלא שכתב דאנן קייל״ן דתליא ברצו ולא קיבלו התענית רק ביום שקבעו לצום. והעיר לפ״ז בעטרת המועדים מדלוב קג, שלפ״ז בענ״פ החושש לסברת הרמב״ן דהאידנא לא תליא ברצו, אם לא התענה מחמת חולי, יחמיר לצום יום אחר בחודש. והוא פלאי. ואפשר דל״ש גדר תענית רק בציבור. אבל במנ״ח לא נקט הכי). אמנם, טעמא רבה איכא להחמיר מחמת סברת השל״ה, כנ״ל.

ועוד להעיר מהסברא שהוא רק בגדר תשלומין, ולכאורה ל״ש תשלומין לשאר עינויים רק להתענית. ובסגנון אחר, ששאר הענויים הם משום אבלות, ולא מחמת הצום, ואין גדר אבלות בנדחה.

ומדאתינן להכי, יל״ע אם יש מקום להחמיר לבענ״פ בשאר עינויים בדברים שבצינעא בשבת, ע״ד הפלוגתא בת״ב שחל בשבת. ובכ״מ, שנחלקו אם נעקר התענית או שיום ראשון רק בגדר תשלומין. ולמ״ד לנהוג דברים שבצינעא ה״ט שהוא רק תשלומין. ועפ״ז כתב בא״א מבוטשאטש תקנ למג״א ג, בנוגע חומרת בענ״פ בשאר עינויים בשבת, שברמב״ן גופא מצינו דלא ס״ל להחמיר בדברים שבצינעא בשבת.

אבל באמת צ״ע בעיקר הסברא לנהוג בעינויים בשבת, שלכאורה נראה יותר דהנך עינויים לבענ״פ הוא מעיקר התענית ולא מחמת דין אבלות, וממילא ל״ש בשבת, ושייך רק בת״ב שבהם יש גדר אבלות בדברים שבצינעא בשבת.

וקצת ראי׳ ממה שכתב הפמ״ג הביאו במשנ״ב תקנ, ח שאין להחמיר בשאר צומות רק ברחיצת כל גופו בחמין. ועכצ״ל שאינו בגדרי איסור רחיצה דאבלות ודת״ב. וגם לדעת האחרונים שגם האיסור להושיט אצבעו במים בת״ב הוא מדין תענית (וכבר העירו בריטב״א תענית יג, א ומו״ק כא, א מוכח דהוא מדין אבלות), אכתי י״ל דהחמירו בדיני תענית בת״ב מחמת האבלות.

ואף שבתענית אסתר אין חומרא לבענ״פ, התם אינו כשאר תענית, רק לפרסומי ניסא.

ומצינו בפוסקי דור האחרון שדנו בחיוב מלוה מלכה לבענ״פ בנדחה. אלא שמסתבר שהחומרא להפסיק מבעו״י שייך ודאי לדין תענית ולא לדין אבלות.

 

 

#38142