האם יש מקור לאותם הנוהגים להתחיל שמו”ע לפני סוז”ת ולגמור לאחר הזמן

 

שאלה מאחד מחשובי הרבנים שליט״א: 

רציתי לדעת שראיתי בכמה וכמה קהילות חסידיות שמצד אחד נזהרים על זמן תפילה, אבל מצד שני מסתפקים במה שמתחילים שמו”ע רגע לפני סוף זמן תפילה ורוב השמו”ע הוא לאחר מכן. וכידוע שזה נגד דברי המג”א והשוע”ה והמשנ”ב וכל האחרונים שכתבו דבעינן שיגמור את כל התפילה בתוך הזמן.

ורציתי לדעת האם יש מקור על פי הלכה למנהג הנ”ל.

ידעתי גם ידעתי מה שכתב בשו”ת ארץ צבי קכא ד״ה ואמנם, בשם היהודי הק’ מפשיסחא, שהראה מקור לזה מדברי התוס’ ריש ברכות גבי בלעם עיי”ש, דכל שהתחיל לקלל בשעת חרון אף, אזי כל מה שממשיך לאחר מכן נכלל בזה.

אבל עדיין לא הונח לי בזה, ובהקדם, שהרי באמת מצינו לצדיקי אמת שהיו מתפללים בשבתות ויו”ט אפילו לכתחילה לאחר זמן תפילה, ובודאי שהם הסתדרו עם ההלכה, ואין אתנו יודע עד מה כי גבהו דרכיהם מדרכינו. ומעתה, בקהילות הנ”ל, נראה פשוט דעיקר מה שנמנעו מלאחר זמן תפילה לא היה בעיקר מצד ההלכה, אלא גם זה היה בבחינת “רעבישע מעשיות”, כי זמן תפילה הוא עת רצון, ולכן דקדקו על זמן תפילה כדי שיהיה בעת רצון, וכלפי ענין זה מועיל לדמות להא דבלעם דמידה טובה מרובה, וכדרך הצדיקים שמתחילים את הטיש בימים טובים רגע לפני השקיעה ומאחרים למשך כמה שעות בלילה, כי הכל הולך אחר ההתחלה, וראה במחצית השקל סימן ו’ בשם האריז”ל דמי שאומר תהילים ביחידות לאחר התפילה בציבור, אכתי נחשב כאומר את התהילים בציבור, כי הכל נמשך אחר ההתחלה, ויש לזה הרבה מקורות.

ואמנם הכל טוב ויפה, עד שזה מגיע לחלק ה”הלכה”. וסוף סוף בהלכה לא מצאתי לעת עתה מקור לכך. ואוסיף בזה, דאם כי שאני באופן אישי מאד מתחבר לכל מיני “עניינים” ורעביש’ע מעשיות, ובטבעי שאני אוהב להתבונן על כל דבר וכל נושא בג’ שכבות של גוף ונפש ונשמה, אבל עכ”פ זאת ברור אצלי שאי אפשר לעשות “כלאים”. ומי לנו גדול מרשב”י בעל הזוהר, שלא מצינו אפילו פעם אחת בכל הש”ס שהכריע באיזה מחלוקת לדינא על פי ״עניינים״, כי נגלה הוא נגלה ונסתר הוא נסתר (אף שלאמיתו של דבר הכל אחד, והנסתר הוא הרובד העמוק של הנגלה, ובדרך כלל הם אמורים להתאים, אבל בכל זאת, אי אפשר להסביר נגלה על פי נסתר, כידוע).

ולכן כעת שאנו דנים על הלכה, פשוט שאנו צריכים לחפש מקור על פי הלכה.

ולעת עתה לא מצאתי אפילו סמך קלוש לזה (וראיתי מביאים בשם תשוה”ג בעינן מנחה שמתחילים לפני השקיעה, אבל כמדומה שזה היתר מיוחד במנחה, ומצד שזמנה עד בין השמשות, בתקוה שלא טעיתי בהבנת דבריהם).

ואדרבה אשמח ממי שיוכל להחכמיני בזה.

 

מענה:

פשוט ששורת הדין אינה כן. וא״צ להאריך. אבל כוונתנו כן להראות מקום לצד השני, אף שאינה לדינא כפי פשטות ההלכה, אצל כל הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. וידעתי גם ידעתי שבכל דברינו דלקמן אפשר למצוא חולקים, והמה הרוב, וכן השגות לרוב.

הנה, כ״ה בפמ״ג תרכ בא״א א. לגבי מוסף. וכן המנהג בנעילה. (אף שי״ל דנעילה שאני. וראה פמ״ג רלד בא״א א).

וכן מוכח בשו״ת קול גדול למהרם חביב ד. וכן פסק לדינא בשלחן הטהור קט בזר זהב טז. שם רלב, ח. והביא הראי׳ מנעילה שם רלג, ב, לגבי תתקבל. וכ״כ בספרו היכל הברכה פ׳ לך צד, ב. וראה גליוני הש״ס ירושלמי ברכות נד שהביא מירושלמי לגבי נעילה, לאידך גיסא, במתחיל לפני הזמן. וכ״ה באפיקי מגינים פט בביאורים ז. ועיי״ש באפיקי מגינים ובגליוני הש״ס גם לעניננו. ושם, דכש״כ הוא כשהתחלת התפלה בזמנה. ובאפיקי מגינים ר״ל שדברי המג״א בכ״מ י- היינו רק לכתחילה ולא בדיעבד ובשעהד״ח.

ובבא״ח ויקהל ט שתהא רוב התפלה בתוך ביה״ש. וכ״מ קצת בדעת רבו הגר״א מני, שהביא בשו״ת רב פעלים ב, יט. וראה א״א מבוטאטש רלב שכתב לחלק בין חזרת הש״ץ (המפורש בשו״ע רלב, א) לתפלת לחש. וכ״ה באפיקי מגינים שם. וראה גם א״א מבוטאטש  רלג. ושם נח, שאם קרא ק״ש תוך ד׳ שעות אין קפידא מה שמסיים גאל ישראל אחר ד״ש.

וכבר הביאו מערוה״ש קי, ה. וראה שם קכד, ו.

וכן בקנה וקנמון א, יא העיד בנו שהמנהג לסיים תפלת לחש דמנחה אחר צאה״כ. וסומך שבדיעבד יצא בגמר אחר הזמן.

גם הביאו כבר תשוה״ג ליק נא בשם רש״ג ורה״ג.  וראה באשכול א, כה ע׳ נה בשם רה״ג. והראי׳ משם הביא כבר בשו״ת יבי״א ז או״ח לד, א. ומדבריהם עולה שצריך להתחיל מנחה קודם ביה״ש, אבל אפשר לסיימה ביה״ש.  אלא שמדבריהם אין ראי׳ להתיר להמשיך גם אחר צאה״כ. והארכנו במק״א – 15624.

גם בבתי כנסיות פט נסתפק בדבר. (ועלה בספק בכוונת מג״א קי, א שיאמר הביננו, אם הוא רק כשגם חצות עובר או גם כשיעבור זמן דסוף ד׳ שעות. ובאפיקי מגינים שם כתב לחלוק על המג״א).  ושקו״ט בדבריו בכ״מ.

וראה גם יוקח נא קח, א, ודעדיף מברכת הלבנה כשתתכסה תוך הברכה. וכ״כ בא״א מבוטשאטש שם רלג.

ובקצוה״ש כ בבדה״ש ד היקל גם בנוגע לחצות, שיכול לגמור חלק מהברכות אחרי חצות, ומדין תשלומין. והוא מחודש, אף שכתב שכ״נ פשוט. והארכנו שם מזה. .

ועל השמועה כי באה בשם היהודי הק׳ מפשיסחא – ראה בשו״ת מנח״י ד, מח שכן סיפר הנפש חי׳ בשם הבעש״ט.

ויש להוסיף בזה, דלפעמים סמכינן בשעהד״ח איחיד במקום רבים. וראה שו״ת חת״ס או״ח קב להתיר לברך על הלבנה בליל ט״ז במקום שחששו מחמת סימנא טבא, יעו״ש. וראה עד״ז בשו״ת השיב משה יד, בענין הנ״ל מחמת שעהד״ח שצער גדול שיתבטל מהמצוה, ודל״א סב״ל. וראה בביאור דבריו אצל נכדו בשו״ת אבני צדק או״ח מו. וראה עוד בהנסמן בהשיב משה מהדו״ח. וכמובן, לא כל העתים שוות, ואין לדמות מילתא למילתא. וראה גם באבני צדק יו״ד קכד מה שיש לחלק.  ובעיקר הענין, כבר כתב בכעי״ז אדה״ז בסדר הכנסת שבת שאין למחות במקילין להתפלל מנחה בביה״ש, מחמת שהיא מד״ס, והתירו שבות מד״ס בבה״ש. ועמדנו בדבריו במק״א דמ״ט ל״א סב״ל, ודתפלה שאני. ואכ״מ.

והנה, לכאורה אין ראי׳ מפמ״ג לגבי מוסף,  דאין הענין משום דזהו סוף זמן תפילה וכמו שעה רביעית שהוא סוף זמן תפילת שחרית דהא לא קיי”ל כר”י דזמן מוסף הוא עד ז’ שעות, אלא קיי”ל כרבנן דמוספין כל היום אלא עיקר הטעם דנקרא פושע מבואר בריטב”א בברכות דהוא משום דלכתחילה יש להתפלל באותה שעה שהקריבו הקרבן בביהמ”ק והיינו עד סוף שעה שביעית, וכיון שכן סבר הפמ”ג דכדי לקיים ענין זה להתפלל בשעת ההקרבה סגי בתחילת התפילה ואי”צ לסיימה כולה בזמן זה. ודו”ק

אבל להעיר מהפכו בצפע״נ הפלאה בהשמטות נד, ג, וצפע״נ תנינא פט, א (וראה הנסמן בפענח צפונות ג, יח) לגבי שחרית שהוא ״זמן נמשך״ ולא תשלומין, ומ״מ שייך ״נוגי ממועד״, ד״לישנא דצערא הוא״, ולא ״תברא״, כבמוסף אחר ז׳ שעות. עיי״ש.  ומשמע שהוא דין בהגברא. וע״ד המאחר להקריב קרבנותיו בראשון של חג, שג״ז ילפינן מהאי קרא דנוגי ממועד, דלאו איסורא איכא אלא זירוז בעלמא – ראה טורי אבן ר״ה ד, ב ד״ה דרבנן. שם חגיגה ט, ב ד״ה אלא למ״ד.  וכתבנו מזה בשעתו בקובץ התמים תמוז תשס״א בהערה.

 

 

#37526