טבילת כלה בשבוע שחל בו

 

שאלה: האם אפשר להתיר לכלה שמתחתנת מיד לאחר תשעה באב, להקדים את הטבילה ליום ראשון לחפוף ולטבול בחמין

מענה: מותר.

 

מקורות:

שהיא לצורך מצוה, ולמעשה היא טבילת מצוה, וכמעט בלתי אפשרי לעשות זאת במוצאי ת”ב, ובפרט שאצל המקוואות אין מקום במוצאי ת”ב מחמת ריבוי הטבילות (אף שבכ״מ נותנים זכות קדימה לכלה, וגם בעת העומס).

ועצ״ע, שאין כאן צורך מצוה שהרי במציאות – למרות הקושי – אפשר לדחות למוצאי ת״ב, שלפי פשטות השו”ע אין אז איסור רחיצה אפילו ממנהגא.

אלא שכ״ז אם היא בגדר דחוי׳ ולא הותרה. והרי האיסור רק ממנהגא, וכל שהוא לצורך מצוה לא החמירו. והרי נהגו להקל ברחיצה ללבישת הליבון לרחוץ כל הגוף אף שאינו מוכרח כלל. ובאמת צע״ק בזה. והארכנו במק״א.

ובאמת יל״ע בכלה שיש לה בבית מקוה פרטי מזומן, האם נתיר לה להקדים לרחוץ בתשעת הימים בלי שום סיבה. אבל אין לנו הכרח שהדבר אסור. ולהעיר, מדברי הרמ״א שלכתחילה יתן לקטן לשתות את הכוס אפילו שזה שתי׳ של מצוה דכיון שאפשר באופן אחר אין סיבה להתיר לשתות יין. אכן כך מפרש ביהגר״א בדעת הרמ״א בהחילוק בין הבדלה לסעו״מ. אבל רחיצה שאני שכשהוא למצוה אינה של תענוג. ומעיקרא לא נאסר. ואף שמ״מ אסורה בטבילת מצוה בליל ת״ב – שאני ת״ב, ומאי שיאטי׳ דת״ב לרחיצה בתשעת הימים. וראה שו״ת זר״א דלקמן.

ולכאו׳ מקום הי׳ בראש לצדד לומר, דאדרבה עדיף להקדים הטבילה. שמנהג כשר דמוצאי ת״ב חמיר טפי, שהוא מדינא דגמרא לדעת שמואל שלאחריו אסור. ויש מהראשונים שהחמירו לספר ולכבס לאחריו מן הדין. אלא שלא נהגו כוותייהו להחמיר, ורק במוצאי ת״ב או גם בעשירי. ובשו״ת מהרש״״ל צב שאסר גם רחיצה, כתב בתוה״ד, לאחרי שהביא המנהג שלא לאכול משנכנס אב: וא”כ העשירי שהוא בעל מיצרא דט”ב ובו נשרף עיקר הבית כ”ש דלא גרע מהני ימים דהן מר”ח שנהגו בו איסו’ אע”פ שאינם בשבוע שחל ט”ב וכו׳ עכשיו שנהגו וקבלו עליהם איסור אכילת בשר ושתיית יין ורחיצה מה שלא אסרה התלמוד משום צער בעלמא לזכור חורבן הבית ולהעלו’ על לבם תוגה א”כ כ”ש בעשירי שהרי מצינו בירושלמי שהחכמים הראשונים היו נוהגין לעשות אותו כט’ באב לענין צום משום דרכי יוחנן שאמר אלמלא הייתי שם הייתי קובע בעשירי. אלא שלא נתפרש דחמיר גם משבוע שחל בו. אבל לדעת המאמ״ר דרחיצה מותרת גם למנהג כשר, איפכא הוא. וכ״נ סתימת האחרונים. וראה מג״א תקנח, א  ובפמ״ג שם, ובמשנ״ב שם ב: דפשיטא דלילה הזו קילא מר”ח אב דמר”ח אב יש קצת אבלות מדינא דגמרא שממעטין בשמחה ומשא ומתן משא”כ בזה שמותר מדינא בכל.

והעירני ח״א מתוס’ ביצה יח, ב ד”ה כל חייבי, דאפילו למ”ד דטבילה בזמנה לאו מצוה הי׳ מותר להם  מותר לטבול בת״ב כיון שהיו עוסקים בטהרות כדי שלא יטמאו הטהרות, אבל לדידן אסור שהרי בין כך אסורה לבעלה. וראה לחם משנה יסודי התורה ו, ו. ומדבריהם עולה שאם הי’ עוסק בטהרות או לא הי’ איסור תשמיש ביוה”כ ובט”ב, הטבילה מותרת בט”ב, כיון שיש איזה צורך שלא לדחות. והטעם כיון שאינה רחיצה של תענוג. וכ”ש בתשעת הימים. ואף שראי׳ גמורה אינה, שהרי בכאן אפשר לדחות, מ״מ אין להחמיר כולי האי כשיש איזה סיבה.

ואף שהתירו טב״ע רק למי שרגיל בכך, הנה נוסף לזה שלא כו״ע מודו בהכי להגביל הדבר. וכתבו לחלק בין זה לטבילת ע״ש, הרי, גם לדבריהם ה״ט שכשאינו רגיל אין כאן מצוה אצלו.

והנה לכאו׳ מבואר ההיפך, ברמ״א תקנא, טז, שאפילו אם טובלת ליל י’ באב, מותר לה לרחוץ בערב ט”ב אם אי אפשר לה לרחוץ ליל י’. ומשמע מלשון הרמ”א שלכתחילה צריכה לעשות את החפיפה במוצאי ת”ב ורק באופן שאי אפשר לרחוץ במוצאי ת”ב מותרת לרחוץ בערב ת”ב. והיינו שגם באופן שיש רחיצה של מצוה הוי דחויה ולא הותרה .

אבל אין הנידון דומה, והחילוק מבואר, שבחפיפה גופא אינה עושה רחיצה של מצוה, אלא שהיא הכנה לטבילה, וכל שיכולה לחוף במוצאי ת״ב, אין לה לחוץ בעת״ב. אמנם, טבילה היא בעצמה רחיצה של מצוה, וכל שטובלת באיזה לילה שיהי׳ מותרת לבעלה, ומה שהחופה לא תהי׳ רק אחרי ת״ב, אי״ז שולל שבטבילה זו נטהרה לבעלה. והרי מן הדין אפשר לה להתחתן גם אז, לולא המנהג, וכש״כ למי שאין לו אשה ובנים ולא קיים פו״ר (אלא שלא נהגו כך דלא מסמנא מילתא).

זאת ועוד אחרת, שבחפיפה בעת״ב מרחיקה חפיפה מטבילה, ולכתחילה זמן החפיפה צ״ל מוצאי ת״ב. ומאיזה טעם נתיר לה לחוף בעת״ב כשאין אז זמן החפיפה, ורק בדאא״פ במוצאי ת״ב מתירים לה גם בזה – ראה בית הלל יו״ד קצט, א. ונמצא, שאין הפי׳ שזהו מחמת לתא דמנהג איסור לרחוץ בתשעת הימים, אלא מחמת דיני חפיפה קאתינן לה. והרצאת הדברים ברמ״א שם, ובפרט במקורו באגודה תענית ג, כג, שר״ל שאסור לה לטבול בזמנה בליל ת״ב, ולכן רוחצת וטובלת במוצאי ת״ב, שזמן החפיפה צ״ל בסמיכות לטבילה, ואם אא״פ לרחוץ במוצאי ת״ב, סומכים על הדעות להתיר לרחוץ מבעו״י. וכ״מ בתוס׳ נדה סח, א ד״ה הא. (אלא שבסד״ט דלקמן הבין דהרמ״א לא אזיל בשיטת התוס׳. ובלחו״ש קצט בשמלה ח, מוקים לד׳ התוס׳ בשינויא דחיקא כשאא״פ לרחוץ במוצאי ת״ב. אבל הב״י ביו״ד שפא ובאו״ח תקנד לא הבין כך. וראה גם פנים מאירות דלקמן. וראה בלחו״ש שם באו״א, שכשמרחיקה טבילתה כמוצאי ת״ב, דל״ח טבילה בזמנה, ס״ל לתוס׳ שאין לסמוך אחפיפה בלילה לחוד). וכן מוכרח גם בשבה״ל ערב. וראה בשו״ת פנים מאירות א, ח בארוכה. (ושם התיר גם לאבל לרחוץ בע״ש, אף שאפשר במוצ״ש. וראה במהדו״ח שציין המהדיר לכמה אחרונים דנקטו כוותי׳, ושיש חולקים).

ובאמת, אפשר שלדברי בית הלל, וכל האחרונים דנקטי כוותי׳, אם באפשרותה להחמיר לחוף ב׳ פעמים כמנהג יפה שפיר דמי ועדיף. והדיוק מרמ״א הוא רק שליל יו״ד עדיף מצד דיני חפיפה מעת״ב. וכ״נ שפי׳ במקו״ח תקנא בקיצור הלכות טז. (ובאמת, כ״כ כמה אחרונים שכך יאתה. ואין הכרח דפליגי ארמ״א. וכ״מ במג״א תקנד, י שהציב ציון לרמ״א. והב״ד לדינא במשנ״ב תקנד, יח. וכן נקטו כמה אחרונים חביבים. וראי׳ לד״ז שבערוה״ש תקנא, לז מחד גיסא נקט כדברי הרמ״א. ולאידך שם תקנד, ט כתב כמג״א לחוף בעת״ב ושוב במוצאי ת״ב. ומוכח דהני מילי לאו סיתראי נינהו מצ״ע. ויל״ד שבסי׳ תקנד מיירי לרחוץ מעט שאינו בכלל האיסור. וראה גם חיי״א כלל קלג, יט.  ומבואר גם מה שילה״ק, שלכאורה משמע באחרונים, שחומרא היא שתרחץ ב״פ, ומה הרווחנו לצאת ידי כל הדעות, בחומרא דאתי לידי קולא, דהא קולא היא בנדו״ד. אלא שכנ״ל אין בזה חשש לדינא. ועוד איכא בגווה, שברחיצה בעת״ב איכא גריעותא שאח״כ מתפלשים בעפר. והתירו רק משום שעהד״ח לסמוך ארחיצה בעת״ב – כ״כ לבוש תקנד, ח. אמנם במחה״ש תקנד, י נראה שפי׳ שהמג״א חולק ארמ״א. וכ״נ שהבין בדגו״מ לרמ״א תקנא, טז. וראה בשו״ת זר״א או״ח פא, ובשע״ת תקנד, ח. ששקו״ט בכוונת המג״א בציונו לרמ״א).

ועיי״ש בזר״א, והב״ד במח״ב תקנד, ה, שאף לרמ״א שהוא רק מנהג יפה לחוץ בע״ש, אין לאסור לרחוץ בעת״ב, שסו״ס כוונתה למצוה ולא לתענוג.

אבל בסד״ט קצט, כ כתב בדעת הרמ״א, דלא עדיף מנהג יפה שתרחוץ ב״פ ממנהג איסור רחיצה (וראה גם לקמן מה שהבאנו מהזר״א). ונחלק על הפנים מאירות שהתיר אפי׳ לאבל. וכ״כ בשו״ת בל״י סוף יו״ד שפא. אבל עיי״ש בסד״ט בסו״ד שאפשר שהרמ״א לשיטתו שפא, ח, דאבל אסור אפי׳ ברחיצה של מצוה שאינה לתענוג, אבל לפמ״ש האחרונים שם י״ל דשריא. ומ״מ הסיק לדינא שנ״ל לאסור לאבל לחוף בע״ש. אלא שאין לנו ראי׳ בדעתו לגבי רחיצת תשעת הימים שהיא ממנהגא.

ושאר האחרונים שכתבו בדעת הרמ״א שבאפשר לרחוץ במוצאי ת״ב לא תרחץ בעת״ב, דלשיטתי׳ אזיל שהוא רק מנהג יפה לרחוץ בע״ש – ראה דגו״מ שם, הב״ד בבה״ל תקנא, טז ד״ה אם. ועוד (ובהגהות הברוך טעם תקנא, טז החמיר  שגם לש״ך אין לרחוץ, שעיקר דבריו לגבי חפיפה). שהמנהג – אין לנו ראי׳ שהוא מחמת דאלימא מנהג  איסור רחיצה ממנהג יפה כסד״ט ובל״י (והביא סברא זו בזר״א שם בדעת הרמ״א כאן, אלא שדחאה. ולא ברירא לי אם למסקנתו שם להתיר רחיצה ב״פ גם אם היא חומרא בעלמא, שגם בסרך מצוה אין לאסור רחיצה, אי ס״ל כן מד״ע וכדברי המג״א, או דנקט הכי גם בדעת הרמ״א כאן שכתב רק בדאא״פ), אלא דמיירי בדאא״פ לקיים שניהם, ושלכן נקט הרמ״א דרחיצת מוצאי ת״ב עדיף לן.

ולדידי נראה שאם המנהג שסומכים להקל ברחיצה ללבישת הליבון, גם ברחיצת כל הגוף, ולא כבאבל שיש לשנות מעט (ראה אצלנו 10242), אף שברחיצה לליבון עדיין לא התחילה ימי טהרה שלה (ראה פנים מאירות שחילק כן. אבל ראה בשו״ת בל״י שם, דשאני רחיצה ללבישת הליבון שאא״פ בזמן אחר), כש״כ שאין לנו להחמיר ברחיצה כשחל כבר זמן טבילתה. ולהפוסקים להקל בטבילה כל יום לפני התפלה דהוי מילתא יתירתא, כש״כ שיש להקל ברחיצה כזו. ואנן קייל״ן דלא כרמ״א ושיש להתיר גם פיו״ר בחמין בע״ש.

והעירני בעל עיטורי מרדכי שליט״א, שאפ״ל שיסוד המחלוקת בין הב״י תקנד שפסק כתוס׳ לחוף בעת״ב, להרמ”א תקנא, לחוף רק במוצאי ת״ב (אם נפרש כך) דלשיטתייהו אזלי, שנחלקו אם צריך ליתן לקטן לשתות כוס של הבדלה. והיינו שנחלקו בשתיית יין של מצוה וכן ברחיצה של מצוה האם כשאפשר באופן אחר צריך לדחות. ולכאורה זה אותו דבר שיש כאן מחלוקת אם המנהג לא לשתות יין וכן המנהג לא לרחוץ נאמר גם במקום מצוה באופן שהמצוה לא תידחה לגמרי או שלא נאמר המנהג כלל במקום מצוה. והוסיף, שהמג”א ומשנ״ב פסקו כהב״י לגבי חפיפה, אף  שלענין הבדלה פסקו כרמ”א, שכיון שיש מנהג לכתחילה לחפוף מבעוד יום נחלקו על הרמ”א. עכ״ד.

אמנם, זו סברא נאה, אבל אבל מהיכא תיתי לדמות רחיצה של מצוה ליין של מצוה, שרחיצה הוא ענין של תענוג וכשכוונתו למצוה אינה בכלל רחיצת תענוג. ואף שגם ברחיצה של מצוה במציאות יש תענוג – אי״ז שהמצוה דוחה האיסור אלא מחמת שכוונתו למצוה. (ולאידך ברמ״א יו״ד שפא החמיר גם ברחיצה של מצוה). אבל יין הוא ענין של שמחה, וכשהוא למצוה דוחה איסור שמחה. ומה שלרמ״א יין הבדלה נותן לקטן, הוא לרווחא דמילתא. אבל חפיפה לרמ״א – אם נפרש כסד״ט – אסור בעת״ב, אף שהוא בדיעבד לכמה דעות.

שוב כתב אלי הגר״א נייהוז שליט״א: שאלתי את מו”ח הגרמ”ש קליין שליט”א כשקשה לה לטבול במוצאי ט”ב והחתונה ביום י’ באב, ופשוט ליה להתיר שתטבול בשבוע בחל בו, כי הוי צורך מצוה, וישוב הדעת של הכלה בהכנות ובטבילה – שלא יהיו לה אם תצטרך לטבול במוצאי ט”ב – מאד חשובים ומהווים סיבה מספקת לטבול קודם. עכ״ל.

 

 

#36961