כלה וחמותה – שונאות זו את זו

 

שאלה:

על פי הגמרא (יבמות קיז) שנשים השונאות זו את זו אינן כשרות להעיד שמת בעלה וכו’ (וכן הן לא מצילות בעניין ייחוד), ומהן כלה וחמותה. מהי כוונת חז”ל, האם שתי היבמות וכו’ באמת עוברות כל רגע על “לא תשנא את אחיך בלבבך”.

אם כן, אז איך מותר בכלל להתחתן, הלא הכלה הצעירה החדשה מכשילה את חמותה בשנאת חינם ועוברת על “לפני עיור לא תתן מכשול”.

 

מענה:

כבר העירו שאינו בהכרח ח״ו שכ״ה תמיד במציאות, וראה גם עז״נ ושו״ת פנ״י וחת״ס דלקמן, אלא ״שחזקתן ששונאות״ ולכן אינן נאמנים. אבל כמובן הן מצוות שלא לשנוא, ולהתגבר על הטבע. וע״ד שמצוה לטעון עם השונא – אף שהוא שנאה ע״פ תורה – בכדי לכוף יצרו. ואין להקשות, דא״כ מ״ט הותר היחוד,  כיון שהוא רק ספק או חשש רחוק, ובפרט להדעות שיחוד ב׳ נשים דאורייתא  – דכיון שיש צד שיתעורר שנאה לכן בודאי לא תזנה ביחד עמה, או באו״א שחוששת שאף שכלפי חוץ נראית כאוהבה באמת שונאתה ולכן לא תזנה.

או כלך לדרך זה, לאידך גיסא, שכיון שכ״ה בטבע, וע״ד ההלכה שבידוע שעשו שונא ליעקב, ובל׳ עזרת נשים למהר״ם חביב, אה״ע יז, לט, הובא בערוה״ש אה״ע יז, לח: שהשנאה טמונה (ובעז״נ כתב: כבושה) בלב, וראה גם שו״ת חת״ס אה״ע מט,  שוב ליכא איסורא, ובפרט שאין האדם בוחר לשנוא. וכעין שנאה דגואל הדם, שיחם לבבו ע״פ תורה.

ויתר על כן, נראה שכיון שהשנאה טמונה בלב, ליכא כאן שיעור שנאה דאינו מדבר ג״י מתוך איבה, וכן אינן בגדר של מבקש רעתו ושמח לאידו, או גם בשיעור פחות מזה (למ״ד שזהו השיעור לעבור על הל״ת – ראה אוה״ח עה״ת קדושים יט, יז. אהבת שלום עה״ת שם. קונטרס אהבת ישראל להח״ח ב. וראה שו״ת קב זהב א. אמרי יושר ב, קסה.  ולהעיר מהחקירה אם  העדר הדיבור ג״י וכדומה הוא  שיעור בהאיסור או שהוא רק גילוי לדעת עומק השנאה), אלא שיש להן בטבע בדקות שבדקות טינא מסויימת, וחשו שמחמת הטבע שבלב אפשר שיתעורר לידי שנאה במציאות. (וראה עד״ז אהבת שלום בטעם שעובר להאוה״ח בהרחקה בלב לחוד). ואפשר שגם אם נאמר שבהרחקה בלב עבר כבר (כבאוה״ח שם ועוד), היינו רק כשההרחקה היא כתוצאה משנאה אף שאינה שנאה גמורה, משא״כ בכלה וחמותה וכדומה.

וי״ל שהוא ע״ד אין לו עליו אלא תרעומת, שבפשטות (אף שיש חולקים בזה, ובב׳ האופנים: שתערומת כולל גם היתר לשנאותו – אורח משפט חו״מ כא ד״ה ובר מן. או לאידך, שלולא הדין אסור גם שיהא תרעומת – בשם הגר״י סאלאנטר) אינו בגדר שנאה. וכהחילוק בין שנאת הנפש לשנאת הלב, ראה שו״ת בנין ציון החדשות עה. וראה שו״ת תורה לשמה עא, שכששונא ההתחברות עמה אבל לא אותה בעצמה אינה בגדר שנואה.

ויומתק לפמש״כ במאירי יומא עה, א: לעולם לא תהא שנאת אדם מונעתו מלהטיב לחבירו בכל מה שאפשר לו להטיב. והוא שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך וילמד אדם מדת קונו ודרך צחות אמרו בא וראה שלא כמדת הקב”ה מדת בשר ודם אדם מקניט את חבירו יורד עמו עד לחייו. מדת הקב”ה קלל את הנחש עלה לגג מזונותיו עמו יורד לקרקע מזונותיו עמו קלל את העבד אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה. עכ״ל. ומשמע שהאזהרה היא שהשנאה לא תפעל עליו. ואף שפשוט שהאיסור על גוף המדה שבלב ולא על המעשה, ובפשטות קאי רק כשמותר לשנאותו כברשע (וכ״כ בכוונתו בבי׳ הגר״י פערלא לסהמ״צ לרס״ג ע׳ יט ד״ה וראיתי. ובאמת שכ״ה גם בשטמ״ק ב״מ לג, א) – לפי דרכנו למדנו שגם כשיש טבע השנאה, האיסור הוא שעכ״פ השנאה לא תמנע ממנו מלהיטיב לו.

וראיתי למאן דאזיל בתר איפכא, שבכלה וחמותה איכא רק שנאה כלפי חוץ ולא בפנים בלב. והוא פלאי. וראה פת״ש אה״ע יז, דצ”ל הא דאמרו ה’ נשים היינו דבהנך אף אם אין רואים שום שנאה ביניהם חזקתן שונאות זו את זו אבל אם רואים שנאה אף באשה דעלמא הדין כן, וסיים עלה: וצ”ע שלא שמענו זאת מעולם. וראה שו״ת חת״ס אה״ע ב, נב. ועוד.

ולהעיר שבכלל לרמב״ם דעות ו, ה לא הזהירה תורה רק על נטירת השנאה בלב משא״כ כשהראה לו שנאתו. וכ״כ בסהמ״צ ל״ת שב. וכ״כ החינוך רלח. אבל שאר הראשונים לא ס״ל הכי – ראה רמב״ן עה״פ קדושים יט, יז. שאילתות וישב כז ובהעמק שאלה שם. שם קרח קכא. ועוד.

כן להעיר ממש״כ רש״ש יבמות קיז, א היינו ע״ד נוגע בדבר ולא מגדר פסול דשונא. וכ״ה כבר בשו״ת פנ״י ב, לד. חת״ס ב, נב.

ובכללות השאלה מחמת לפנ״ע, להעיר משו״ת אג״מ יו״ד ג, צ שאין לאדם להימנע מדבר הרשות מחשש שאחרים יכשלו מחמת זה. ובכ״מ שבעושה בתוך שלו אין לו להימנע מחמת חשש שמא השני יעשה איסור. והארכנו מזה 16900, 19215. אלא שכמבואר שם ושם, תלוי אם הנכשל מוכרח בדבר, ובידו שלא להיכשל, או עכ״פ קרוב לודאי שיכשל. וכן חלוק הדבר בין עושה בשל עצמו למי שעושה אצל חבירו או עבורו. וכן בין מקום שהוא מעורר כללות המכשול אצל חבירו, למקום שהנכשל בא מעצמו להיכשל. וממילא עדיין צריכים אנו למודעי לסברות שבפתח דברינו.

 

 

#36386