ברכה על ט״ג ואמירת ברכי נפשי

 

שאלות:

א. האם התחלת ברכת להתעטף בציצית הוא לפני התחלת העטיפה (היינו בעוד שמחזיק הטלית בידיו, לפני שמניחו על ראשו)?

ב. אחרי שמסיים העטיפה, האם צריך להקפיד (שלא להתחיל מיד אמירת מה יקר, אלא) להמתין עם אמירת מה יקר עד אחרי כדי הילוך ד אמות?

 

מענות:

א. נכון. אף שנחלקו בזה בעלי תריסין, למעשה, כך יש לעשות (כפשטות משמעות הלשון בהיום יום ג׳ אלול ובספר המנהגים): להתחיל הברכה לפני התחלת העטיפה, אבל אחרי שפושטו ומחזירו כנגד פניו לאחוריו. ולהאריך בברכה ולגמור לפני כריכת ב׳ כנפות ימין סביב צוארו.

ב. כל שגמר העטיפה יכול לומר מיד פסוקי מה יקר בעודו מעוטף. ושיעור הילוך ד׳ אמות יכול להיות בזמן האמירה. ויש שהחמירו לכתחילה.

 

מקורות:

א. ראה שו״ע אדה״ז ח, ב. סידור אדה״ז. ושקו״ט בשו״ת שארית יהודה א, נסמן בהיום יום. מילואים לשארית יהודה – שם טז. דברי נחמי׳ או״ח ט, נסמן גם בהיום יום.

הוראות כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ בהגהות לסידור רבינו הזקן ע׳ כו. שם ע׳ סב. ושוב בהיום יום. וראה כתי״ק בתשורה דייטש א׳ תמוז תשס״ז מקיצור שו״ע לנוער.

ולכאורה תיקשי, שכשלבוש בטלית לפני עטיפת ישמעאלים כבר מתחייב בציצית מעיקר הדין (ראה בא״א (בוטשאטש) רסי׳ ח. כה״ח שם לט. וראה פתה״ד בקו״א ח, א (ג, ב). ולהעיר מבא״ח בראשית ה (ולא כאותם המתחכמים וכו׳)).

וקשה לפרש בשו״ע אדה״ז שם, דמיירי בשעת עטיפה דידן, שהרי לדינא (שם ח) א״צ שתהא כעטיפת ישמעאלים. וכוונתו ללבישה גרידא, וגם בזה יש תחילת לבישה וסיום הלבישה (ראה גם בשו״ת שאג״א לב).  וא״כ צריך (להתחיל עכ״פ) לברך לפני התחלת הלבישה.

ובפשטות, לברך עובר לעשייתן היינו לסיים קודם עשיית המצוה. וראה לענין הדלקת נ״ח במהרי״ל הל׳ חנוכה, הובא בד״מ תרעו, א. ולענין הדלקת נרות יו״ט – בקיצור של״ה עניני יו״ט לסיים הברכה קודם ההדלקה. וראה חכמ״א קמט, יט לענין מילה.

אבל ראה ערוה״ש יו״ד רסה, כ שכשמסיים הברכה בגמר החיתוך ש״ד .(ועיי״ש שהביא משו״ת תשב״ץ ב, קעז שהעיקר להסמיך ברכה למצוה ללא הפסק כמה שיותר, ולכן יותר טוב לחתוך ואח״כ לברך כדי שיפרע המילה סמוך לברכה). ויתר על כן בהעמק דבר וילך לא, ג שבמצוה שאפשר לעשותה באמצע ברכתו יתחיל המצוה קודם הברכה יעשה המצוה באמצע ויגמור הברכה. וראה שו״ת בצה״ח ג, טז). וביפ״ל קנח, ט לענין נט״י שיברך לפני הניגוב או בשעת הניגוב.

ואפשר לבאר מנהגנו בכמה אופנים:

א. כיון שלהגאונים צריך להיות עטיפת ישמאלים, מוותרים על הלכתחילה – לברך קודם הלבישה שהוא עובר דעובר ומקרבים את זה להתחלת העטיפה בכל מה שאפשר. ואע”פ שכבר מלובש, ה”ז בשעת העשי’ ש”עובר לעשייתן” היינו לשלול לאחר עשייתן אבל אפשר לברך בשעת העשי’ – ראה שבלי הלקט סי’ נט. ובפרט במצוה כזו שעשייתה קיימת ומלובש בה כל הזמן. וכ”ה במי שלבש טלית קודם משיכיר. ודומה למי שיושב בסוכה שאפשר לברך כל זמן שהוא בסוכה. וכן אשה ששכחה לברך על הדלקת נרות שאפשר לה לברך כל זמן שהנרות דולקות.

ולהעיר בפסקי הרי״ד מנחות לה, ב ד״ה אמר שמואל, בנוגע תפלין שמברך משעת הנחה עד שעת קשירה, שבתוך שעסוק כמצוה כעובר למצוה דמי דלא אתא למעוטי אלא אחר שנגמרה המצוה אבל כ״ז שעסוק בה יכול לברך. ומשמע קצת דס״ל שהמצוה היא ההנחה גרידא, ועכ״ז מברך אח״כ כיון שעסוק במצוה.

ב. כיון שמתחיל לברך בתחילת הלבישה ומתעטף מיד, ומעשה אחד הוא, וגם מסיים הברכה בתוך כדי הילוך ד”א. ואוי”ל שעדיין נקרא עובר לעשייתן.

ואפשר שיש לצרף ב׳ הסברות גם יחד.

ג. גם אפשר, שכיון שלא הפשיל הטלית למטה ולא גמר הלבישה הרי זה עובר לעשייתן. אבל א”כ אמירת מה יקר לכאורה הוי הפסק. וכדלקמן.

ודנו בכ״ז בשלחן השלם ווייס א ע׳ 38 בהערות. סידור רבינו הזקן עם העו״צ ובמילואים לשם. התקשרות גל׳ תרנח. שם גל׳ תרפד. נתיבים בשדה השליחות א ע׳ קנט. קובץ הערות הת׳ ואנ״ש 770 גל׳ ערב. העו״ב גל׳ תתקל. שם גל׳ תתקמא. שם גל׳ תתקצט.

ב. כבר העיר בזה במעורר ישנים בר אבהן כו, י. וכן במחשבות בעצה או״ח ב, ב, והביאו בקצוה״ש ח״א בהערות שבסוה״ס, בהשמטות לבדה״ש ז, יד. ועיי״ש מש״כ ליישב. ולמעשה כל שנתעטף כבר סגי בכך ואין חשש הפסק. ומה שצ״ל מעוטף כדי הילוך ד״א אינו מגוף מצות העטיפה אלא דסגי שנשאר מעוטף כשיעור זמן זה. ואדרבה, כתבו שאמירת הפסוקים נמשכת כשיעור הילוך ד״א. וראה גם ברכת הבית לז, י. לקט הקמח החדש ח, יא. וכבר העירו שבלא״ה כיון שפוטר הט״ק חלה הברכה וליכא הפסק.  וגם המחמירים, מודים שיש להפסיק לקדושה וכו׳. ויש שחששו שלא לומר עד שמוריד על גופו.  ואין המנהג כן. וראה ויוסף עוד דוד פ׳ בראשית ע׳ לז ואילך. דעת נוטה ב, קא. עטרה למרדכי ברוידא ציצית יד. קוסץ בית אהרן וישראל גל׳ מ ע׳ צד ואילך. כשחר אורך (ניב) ע׳ כה בשם בעל אילת השחר (ונמצא גם בגל׳ כאיל תערוג ויצא תשע״ז. וראה מה שהביאו בגל׳ מים חיים טבת תשע״ז). ברכת אוריאל א או״ח ב. תודיעני אורח חיים שולזינגר ח, טו. דעת ישראל שווארץ ציצית פא. וראה גם שו״ת שרה״מ ב, סו.

ושמועה שמעתי שאדמו״ר מוהריי״צ הקפיד לילך ברגל כשיעור ד״א. ואיני יודע אם שמועה בדוקה היא. והביא שמועה זו גם הר״ט שי׳ בלוי במאמרו הנק׳ על מנהגים ומקורותיהם ע’ יב.

 

#36237