Making Ceviche on Shabbos

 

Question:

There is a dish called ceviche where one mixes lime juice with raw fish and seasoning. This causes the fish to get partially “cooked” as a result of the lime juice.

Would one be allowed to make this dish on Shabbos?

 

Answer:

Though some are stringent, strictly speaking it is permitted if done for right away and eaten all that day.

 

Sources:

הנה בט״ז שכא, ג נ״ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך יין לתוך חומץ. והנה בט״ז כתב להדיא שדבריו הם רק לדעת הרמב״ם ולא לרש״י. וראה גם משנ״ב טו: מטעם השו״ע. וגם כתב שהוא ״דין חדש״. ובכ״מ הקשו על הט״ז, ראה יד אהרן בהגב״י, הובא במשנ״ב שם. תורת שבת ז. ערוה״ש שם לד. מנחת פתים בהשמטות סוף חלק אה״ע הוספות לאו״ח – נה, ב. שו״ת בית שערים או״ח קי. ועוד. ובמנחת פתים שאדה״ז השמיט דברי הט״ז. אלא שעיקר השגתם שאין כבישה במשקה. (ומש״כ במשנ״ב שם בשם יד אהרן משום עובדין דחול, היינו רק ביין לתוך חומץ, שלא נעשה חומץ מיד, והוא בשביל יום מחר. וראה גם ריטב״א שבת קח, א).

ובפמ״ג שכא במ״ז ג כתב ע״פ הט״ז שם שאסור ליתן ירק חי בחומץ כשיעור שיתן על האור וירתיח. ונגררו אחריו בכ״מ. וכ״ה גם בבא״ח ש״ב יח שלא ליתן סאלאטא מקישואין ושאר וירק חי לתוך חומץ חזק. אמנם, הוסיף שלהטור [רק – כך כוונתו] במלח שייך עיבוד. והוא דלא כמשנ״ב טו שכתב שאסור לכו״ע.

עוד מצינו במג״א ז, שמותר ליתן בשר לתוך חומץ כדי לאכלו. ולכאו׳ כ״מ ברמב״ם שבת ב, ט – שאוכל בשר חי בשבת, אף שאסור לרמב״ם לאכול חי ללא מליחה (כקושיית הר״ן חולין ד, א בדפי הרי״ף). ועכצ״ל שחולטו בחומץ – ראה בשעה״מ דלקמן. ועוד. (אבל י״א שלרמב״ם אין איסור למלוח בשר בשבת. או דקאי בבני מעים שאין מחזיקין דם בבני מעיים, ראה שו״ת בית הלוי א, מ, ה. ובפי׳ רבינו פרחי׳ שבת קכח, א: בחומצא. וראה ס׳ הבתים שערי מאכ״א ג, יא שמותר לחלוט בחומץ ואין כאן תיקון שהרי כמטבל הוא. ולהעיר שבגוף הענין לגבי בשר מצינו במאירי חולין יד, בשם יש מי שאוסר. וראה שטמ״ק חולין טו, ב בשם רבינו אפרים. רא״ה שם. וראה בשטמ״ק מהדו״ח שהקשה דהא בשר חי אינו מוקצה משום דחזי לאומצא. ומוכח שהותר לעשות אומצא).

וכתב שם הפמ״ג בא״א, דמשמע שגם כדי שיתן על האור וירתיח בחומץ חזק נמי שרי. ועיי״ש שהוא פלוגתא בין מג״א וט״ז. ועוד שם, שכ״כ המג״א, אף שלדעת הרמב״ם הי׳ ראוי לאסור. ונראה בדעת המג״א, דל״ש עיבוד רק במלח (כבפמ״ג ובית שערים שם בכוונת הט״ז שדינו רק לרמב״ם), ומה שלא חש לכבישה –  שגם כבישה ל״ש בזה, שחומץ אינו מבשל ורק מבליע ומפליט, ואולי רק במשך זמן רב, כבמהרם שיק דלקמן. וכן מוכח לכאו׳ במג״א שם כה שמותר ליתן קידה לתוך חומץ. (ואפשר דשאני התם דאינו מתקן הקידה אלא החומץ). ומפורש הוא בשו״ע שם יח להתיר בחלתית לתוך חומץ, ולא חילק שהוא רק בזמן קצר או בחומץ שאינו חזק. וכ״כ לדייק במהרם שיק דלקמן. ובאמת כבר ציין לזה במקו״ח בהיתר לפתות אדומות בחומץ. אלא שהגביל הדבר רק לאותה סעודה, כדלקמן. אבל ראה תהל״ד כו, דקאי בחומץ שאינו חזק. ולכאו׳ הכרח לומר כן – בט״ז שם יב.

אבל בקצוה״ש קכח בבדה״ש ח (וראה גם בבדה״ש ב) כתב לחלק דבשר שאני שאין דרכו בכבישה. וצ״ע, שבפמ״ג פי׳ להדיא שנחלק עם הט״ז. ותו, שאין לנו הכרח שלמג״א כבוש מבשל ואפשר שרק מפליט ומבליע. וראה מהרם שיק דלקמן. ועוד, שמשמעות המג״א שהכל תלוי אם המלח מועיל לשנות טבעו ולא אם דרכו בכך. ועוד, שעד כאן לא שמענו אלא במלח דדמי לכבישה, אבל בכובש ממש אין לחלק אם דרכו בכך או לא. ובפרטיות יותר, שכיון שאיסור כבישה משום בישול, ומשו״ה הוא בשיעור שיתן על האור וירתיח, מה שייך לחלק אם דרכו לכבוש או לא.

אמנם בבא״ח שם שאין דברי פמ״ג בדעת המג״א מוכרחים, ושלענין דינא לא חזר בו הפמ״ג מדבריו לאסור. וכנראה טעמו של״כ המג״א דקאי בשיעור שיתן על האור וירתיח. אבל ראה גדולות אלישע ז, דודאי שרי כמ״ש בפמ״ג בדעת המג״א.

ומה שאדה״ז השמיט דברי מג״א בבשר בחומץ שאינו נוגע בזה״ז, כמ״ש במחה״ש. (ובערוה״ש לה, שינה וכתב דקאי בבשר מבושל. אבל אינו עולה בל׳ מג״א שציין לשו״ע יו״ד סז).

ועוד איכא בגווה, שבשו״ת מהרם שיק קלה, כתב לחלוק על הפמ״ג, דליכא איסורא בשיעור שיתן על האור ורק מעל״ע. (ועיי״ש עוד שהאיסור ליתן יין לתוך החומץ הוא רק במתכוון לכך. וכ״ה במשנ״ב שם טו. אלא שבט״ז איכא לפרושי באו״א. וראה משמרת השבת לייפער לט״ז שם).

ואף גם זאת, שגם לפמ״ג מוכח שהוא רק בחומץ חזק, והיינו חומץ שכשמשליכו על הארץ מבעבע. וכ״ד אדה״ז בכ״מ שרק בחומץ חזק שייך דין כבוש. וכ״כ בבא״ח שם ועוד. ואף שיש מקום לומר שכיון שרגילים לכבוש גם בחומץ שאינו חזק ג״ז ככובש – הרי בפמ״ג מוכח שאינו, דהכא קאתינן עלה מדיני כבישה, שהוא רק בשיעור שיתן על האור, ולא במציאות של כבישה. וגם לא אישתמיט בשום מקום להזהיר בחל פסח בשבת שלא ליתן הכרפס לתוך החומץ (ואדרבה, יש שכתבו שלא לעשות מי מלח ורק יטבל בחומץ, ראה פסח מעובין רלח. וצ״ע מש״כ שהמלח מבשל המים. וראה כעי״ז בשו״ת צפע״נ ב, לד, ב). ונראה דל״ש נראה ככובש בחומץ שאינו חזק. ואמנם, אפשר שבדגים רגיל לכובשן גם בחומץ שאינו חזק. וראה שש״כ יא הע׳ יב. ובקצוה״ש החמיר טובא אפי׳ בשעה מועטת. וצ״ע. ובשו״ע אדה״ז ג במוסגר ל״מ כן, שהאיסור מחמת הכבישה להתקיים ולא במה שיאכל לאלתר. ויל״ד דהיינו רק מצד הכנה. ובקצוה״ש קאתי עלה מדין נראה ככובש. ובפמ״ג מוכח שלא חייש להא. וכן מוכח במהר״ם שיק. ולהעיר במקו״ח שכא ליתן ארקו״ס ולפתות אדומות לחומץ משמע דקאי גם בחומץ שאינו חזק, וגם פחות משיעור שיתן על האור. אלא שכתב להתיר לצורך אותה סעודה. וצ״ע בטעמו. וכדבריו, כתבנו בפנים, וגם מטעמו. ועכ״פ, מדבריו מוכח שלא חש לנראה ככובש.

ואף גם זאת, שעיקר האיסור בכבישה כשכובש להתקיים, וכל׳ רש״י שבת קח, ב ד״ה והלא. שם ד״ה כבשין. ר״ן בדפי הרי״ף לח, ב. וכ״ה ל׳ הטור שכא: כיון שעושהו כדי שיתקיים. וראה גם אדה״ז שכא, ג. וכ״כ בתויו״ט שבת יד, ב שאין לאסור משום מעבד אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים כמו הכבשים. וצויין עה״ג בשו״ע אדה״ז שם. אמנם, בעושה לא ע״מ שיתקיים אלא לאכילה בכדי להטעימו שיהא ראוי לאוכל, אין לנו ראי׳ לאסור. וראה גם ערוה״ש שם, שבעת האכילה לא נראה ככבישה. וראה שש״כ יא בהע׳ ו ובמילואים לשם בהיתר דבר שאין דרך לכובשו. ושו״ר בשבת כהלכה בתוספת ביאור אות י שהאריך לשלול ד״ז. אמנם, איהו קאי במלח. ובזה גופא, כשמועיל לו לו לשנות טבעו, ומהיכא תיתי לאסור כשמכשירו לאכילה ולא שמשנה טבעו. והדבר דורש אריכות. ואכ״מ.

והנה, בההיתר לשפוך חומץ אחרי שמולח הצנון כתב בט״ז שם סוף סק״א שלא דמי לעיבוד. ותיקשי דליתסר גם משום שפיכת החומץ גרידא. (ובשו״ע אדה״ז: השמן או החומץ, דהיינו דאו או קאמר). ואולי קאי בחומץ שאינו חזק או שאינו שוהה. וצ״ע שלא פירש. ויש שחילקו בין שפיכת חומץ לשרי׳ בחומץ. וצ״ע לחלק בהכי. ואפשר שאינו מתכוון להחמיץ. ועוד תיקשי שלרמב״ם שהאיסור משום שנראה ככובש כבשים אכתי ליתסר מצד גוף המליחה. ומאי מהני מה ששופך אח״כ עליו.  ונתקשו בזה בכ״מ. ובקצוה״ש קכח בבדה״ש ג, נדחק בזה.

אמנם, לפני שנים רבות, כתבנו בארוכה במק״א – ועודנו בכתובים – שדברי אדה״ז ברור מללו, שכתב ״לפיכך״, והיינו שההיתר רק לדעה שאין איסור במליחה משום כובש כבשים ורק משום עיבוד. ובזה גופא מחמת השהי׳ במלח ולא שנראה כמעבד, וכן מדויק בסו״ד. והיינו דס״ל דאנן נקטינן כרש״י הן לחומרא והן לקולא שהכל משום עיבוד. וכ״ה להדיא בציונים עה״ג שהוא לדעת הב״ח ומג״א אבל לדעת הט״ז צ״ע. והיינו שצ״ע שכתב הט״ז להתיר, שהרי לא הביא כלל סברת הב״ח ואזיל בשיטת השו״ע. (ועוד אפ״ל בכוונת אדה״ז במש״כ שלט״ז צ״ע – בכמה אנפי).

ושו״ר במכון לשבתך שכא בביאורים ג, ובביאורים ה, ובהלכתא גבירתא ד אות ג – אריכות מזה. ושו״ר מזה גם בשבת כהלכה ג, כ, בתוספת ביאור ה ד״ה ובהמשך. ושם פי׳ בדעת אדה״ז באו״א קצת.

ובכל אופן, איך שלא נפרש, לא מצינו בשו״ע אדה״ז שהביא האיסור לכבוש בחומץ.

והשתא ניחזי בנדו״ד, ובהקדם שלרוה״פ המדובר בדרבנן, ודברי הט״ז דין חדש, ומיירי רק בחומץ חזק, ונדו״ד אינו אפילו חומץ, ולמג״א מותר – כולי האי אין להחמיר. ובפרט שמערבים כמה חומרים אחרים.

והמנחת שבת פ, לה, התיר בדג מלוח משום אין כבישה אחר כבישה. ואכ״מ.

ומדין מתקן – הרי לרוה״פ אין מכב״פ באוכלין. וכ״מ דעת אדה״ז שיח, יא. וראה בקצוה״ש קל בבדה״ש יא. והארכנו במק״א. וגם במג״א שם ז לא חש משום מתקן. ואפשר שלרמב״ם שאסור לאכול חי ללא מליחה, באמת אסור לחלוט משום מתקן. וכ״כ באר יעקב ברלין יו״ד סט, יז ד״ה ועפ״ז. ועוד. אבל ראה שעה״מ מאכ״א ו, יב. וראה פאת ים לתלמידו ביצה כה, א. שו״ת שו״מ ה, ס. יד יוסף ראזענבערג שכא ברביד הזהב ו. מנ״ח מ׳ שיז בסופו. שו״ת דברי הלל ב, יז. ועוד כתבו בזה. וראה שו״ת ברכת יהודה א יו״ד ב. וש״נ. ובס׳ הבתים הנ״ל כתב שאינו כמתקן שמטבל הוא. וראה לעניננו במנוה״ט שכא בקני המנורה ח – ליישב באו״א. וראה ישועו״י יו״ד רסי׳ סז. גנזי חיים כאן ד. שו״ת דברי מלכיאל או״ח א, כא, י. וראה בבירורי הלכות אייזענבערגער ב, שכא בסופו.

ובנדו״ד בפרט, נשאר חי. (וממליצים שנשים בהריון לא יאכלו כך). אלא שנותן בו טעם קצת. וליכא תיקון ממש רק להטעימו.

וחזי לאצטרופי הדעות שמותר אפי׳ למלוח בשר חי לאכול מיד.

ומשום מוקצה – דחזי לאומצא, והרי ראוי לאכילה כה״ג. וראה רמב״ם שבת ב, ט ומ״מ שם. וצ״ע במה שאסור לטלטל דג חי שהרי ראוי להשרות בחומץ. וצ״ל שאינו עומד לכך, משא״כ בנדו״ד. ובפרט, בימינו שרגיל לאכול דג חי. וראה שו״ת שבה״ל א, סב. שם ג, כט, ד, להתיר טלטול דג חי בשעהד״ח ובהפ״מ. וראה שלמי יהודה ח, ה במקום הפ״מ בשם הגריש״א.

 

#35140