אמר קדיש אחרי קריאה בס”ת הא’ בטעות

 

שאלה:

מעשה שהיה היום, בחול המועד פסח, שהבעל קורא טעה ואמר קדיש בגמר הקריאה בס”ת הראשון, והשאלה היא אם צריך לחזור ולומר קדיש לאחר הקריאה של העולה הד’ בס”ת השני.

 

מענה:

יאמר קדיש שוב אחרי רביעי.

 

מקורות:

בטור או״ח רפב הביא פלוגתת מהר״ם מרוטנבורג ורא”ש בטעה הקורא בשבת וסיים הפרשה בששה קרואים ואמר קדיש אם אומר עוד פעם קדיש. וראה לבוש שם ו, ומט״י שם יד, ומשנ״ב לד , ועוד – דקייל״ן כרא״ש.

והנה, במג״א תרפד, ד בקרא ד׳ בשל ר״ח והוציא ס״ת שני, שבאמר קדיש אחר רביעי לא יאמר אחר חמישי. וא״כ מקום לומר דהה״נ בנדו״ד כשגמר חובת היום שלא יאמר אחרי רביעי שהוא רק מתקנת הגאונים לקרוא מוספי החג. לאידך, הרי מה״ט גופא לא גמר חובת היום.

אבל בפמ״ג שם מחמת שכבר קראו ד׳ גברי. והוא מדברי מהרי״ל. (ולא כתב שהוא מטעם שנגמרה חובת היום). וכת״ש שעפ״ז בשבת בקרא ששה אומר קדיש שוב. והוא כמהר״ם. וצ״ע, דהא קייל״ן כרא״ש. אלא ששוב הציב ציונים לשו״ע רפב, ו. וכוונתו שלמעשה לא קייל״ן הכי אלא כרא״ש אלא שהטעם עולה יפה גם לדברי מהר״ם, דאלת״ה נמצא שסותר עצמו במש״כ רפב בא״א ו כרא״ש. ובפשטות ז״כ המג״א גופא שבנה אצלו ציו״ן לשם, ומפורש במהרי״ל שכתב טעם זה אליבא דמהר״ם, עייש״ה. וצ״ע בשע״א ח, עז בפת״ש שהבין בפמ״ג באו״א. וכן הבין באג״מ דלקמן.

ובשע״א ט, ז סתם בפלוגתת מהר״ם ורא״ש ולא הביא כלל מזה. ולפלא בדע״ת רפב, ו שהביא מפמ״ג רפב ותרפד בחדא מחתא.

ובאג״מ או״ח א, קא מוכח שלא ראה דברי מהרי״ל. ושם ר״ל שגם לרא״ש אומר קדיש ב״פ. ובפמ״ג משמע דלא סבר הכי.

והנה,  באג״מ ס״ל לחלק בין גמר הפרשה, שנגמרה חובתו אלא שצריך רק להשלים מנין הקרואים, ולכן אינו חוזר ואומר קדיש, משא״כ כשעדיין לא קרא כל חובתו כבנדו״ד.

אבל בדע״ת תרפד, ג בשבת חנוכה שטעה וגמר בששה קרואים, שלא יאמר קדיש שוב. אמנם, חנוכה גרע טפי, שהרי אין משגיחין בחנוכה. (ויל״ע במשנ״ב תקפד, ח שסתם ולא כתב אם אומר קדיש שנית).

ולהעיר מפמ״ג תרפד בא״א ה שנסתפק בר״ח טבת בשבת שקרא בס״ת ראשון שבעה ואמר קדיש אם לומר קדיש שוב אחר ס״ת ב׳. ונדו״ז הוא איפכא ממש, והיינו שגמר מנין הקרואים ולא חובת היום, ועכ״ז עלה בספק שמא א״צ לומר קדיש שוב. אבל בשע״א ח, עז כתב לומר קדיש.

ולכאורה צ״ל לרא״ש שעיקר הקדיש להפסיק בין ז׳ קרואים למפטיר, משא״כ כשהמפטיר עולה למנין שבעה. ועצ״ע שהרי אומרים קדיש גם בב׳ וה׳. וראה בשע״א ח, עב בפתחי שערים שהקשה עד״ז. וראה גם שם  עז. וצ״ל שהוא מנהגא בעלמא. וכ״כ מקראי קודש גרודונסקי ד, ה בשערי קדושה ח. ועפ״ז בנדו״ד שכבר אמר קדיש אין לחייבו לומר שוב.

ועצ״ע בשע״א ח, נג, וראה גם שם כט, והב״ד במשנ״ב תרסח, יג, ועוד, לומר קדיש עוד פעם ביו״ט שחל בשבת וטעה וסיים בה׳ קרואים, שחוזר וקורא עוד ב׳ קרואים ואומר קדיש. ולכאו׳ דברי משנ״ב סתראי נינהו, שאיזה טעם יש לחלק בין סיים בה׳ קרואים ביו״ט שחל בשבת, לסיים בו׳ קרואים בכל שבת.

ויש מי שכתב, שכיון שבכה״ג המפטיר אינו עולה למנין לכן אומר שוב קדיש. אבל בפשטות בכה״ג השביעי עולה למפטיר. והחילוק אם המפטיר עולה תלוי אם אמר קדיש או לא (ראה גם שו״ע אדה״ז רפב, יט. וראה פס״ד להצ״צ שמג, ג. תהל״ד רפב, לט). וראה לקמן  מה שכתבנו בזה.

ואכן, מצינו בנידון הנ״ל גופא, דיו״ט שחל בשבת, בשו״ת קול אליהו א, טו דתליא בפלוגתת מהר״ם ורא״ש, ושאין לומר קדיש, דשוא״ת עדיף.

והנה, בכה״ח רפב, סו, לענין יו״ט שחל בשבת פסק שא״צ לומר קדיש שוב בטעה וגמר הסדרה בששה קרואים. וציין ללבוש ומט״י שם י. והיינו דין הנ״ל בנוגע לשבת. וראה שם  סט, שהביא מעיקרי הד״ט ו, טז, שיו”ט שחל להיות בשבת שטעה הש”ץ והשלים הפ’ עם חמישי כסבור שהוא יו”ט בלבד ואמר קדיש ושוב הרגישו בטעותם יקראו שנים בס’ השני והשני יפטיר ואם יחזור לומר קדיש זה תלוי בפלוגתא ושב וא”ת עדיף. ובעיקרי הד״ט לא הביא מקורו. ונראה שמקורו הוא קול אליהו שהבאתי.

[והוסיף עלה בכה״ח: ונראה שזהו דוקא לבני אשכנז שאין אומרים אלא קדיש אחד לשני ספרים אבל לבני ספרד שאומרים שני קדישים לשני ספרים כמ”ש לעיל סי’ קמ”ז או’ מ”ד ואו’ מ”ה גם בענין זה י”ל קדיש אחר ספר שני.

וראה כה״ח שם מח: ואם טעה הש”ץ בשמחת תורה ואמר קדיש אחר ספר ראשון צ”ל קדיש פ”ב אחר ספר שני. שו”ת אמרי אש סי’ נ”א ועי”ש טעמו. וכ”כ א”ר סי’ תרס”ט או’ י”א. ונראה שזהוא דוקא למנהג בני אשכנז שאומרים רק קדיש אחד אבל למנהג בני ספרד שאומרים ב’ קדישים אחד אחר ספר שני ואחד אחר קריאת המפטיר כמ”ש בב”י והב”ד לעיל סי’ קמ”ז או’ מ”ד אם טעה הש”ץ ואמר קדיש אחר ספר ראשון א”צ לחזור לומר אחר ספר שני כיון שעתידין לומר אחר ספר שלישי ועולה לכאן ולכאן.

ועוד שם לד בשם מט״י שם יא: ואם אירע טעות מחודש כגון סוף פ’ שופטים דכתיב כי תצא והיה סבור הש”ץ דשם הוא גמר הסידרא והעלה ז’ וקרא קדיש והזכירוהו כשעולה המפטיר וקורא שאר הפרשה צריך לחזור לומר קדיש פעם אחרת כיון דבקדיש א’ לא נגמר הסדר אעפ”י שנגמר המנין ולא דמי לגמר הסדר (סעי’ ו’) ולא נגמר המנין דאיכא תרתי לטיבותא דנגמר הסדר וגם שחוזר המפטיר וכופל מה שקרא הששי אבל בנדון כזה דלא נגמר הסדר וגם קורא קריאה חדשה מה שלא קרא שלפניו הויא קריאה חשובה ולא יספיק קדיש א’ וצריך לחזור ולומר קדיש פעם אחרת. ועיי״ש במט״י שביאר בדעת הרא״ש דכיון שהמטיר חוזר וקורא מה שקרא הששי לא רצו לשנות משאר קריאות דכל השנה].

שוב נראה בישוב הסתירה במשנ״ב, שעיקר הענין לומר קדיש בין שביעי למפטיר, ולרא״ש כשאמר אחרי ששי, והשביעי עולה למפטיר שוב בלא יאמר. ואף שאומרים קדיש אחרי השלמת קריאה בכל פעם גם בב׳ וה׳, לא אלימא הך מנהגא לשנות הסדר ולומר עוד פעם קדיש, כשכבר הפסיק בין השלמת הפרשה והמפטיר. וסגי לן  בקדיש שלפני השביעי, ונגרר הקדיש גם אקריאת שביעי שלאחרי הקדיש. אמנם ביו״ט שחל בשבת שקרא בחמשה, ושוב קוראים ב׳ עולים, כיון שלא קרא חובת היום מתקנת רבנן סבוראי או תקנת הגאונים, מפטיר אינו עולה למנין שבעה, ולכן עדיין לא הפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר.

אמנם, כ״ז בהנח״ה סובר״ת, שביו״ט מוכרח לקרוא עוד עולה למפטיר מחמת חובת היום לקרוא במוספין, ואין מפטיר עולה למנין. אמנם, הא בורכא, שבודאי יכול מפטיר לעלות למנין גם ביו״ט. וכפי שית׳ אי״ה לקמן. אלא צ”ל שהואיל וחסר לו עדיין ב’ עולים לכן העולה הששי לא יכול להיות מפטיר.

ונפק”מ אם סיימו קריאת פרשת היום ביו”ט שחל בשבת בו’ קרואים, וכבר אמרו קדיש, שלכאורה הדין הוא שיקראו עולה הז’ מפטיר של פרשת הקרבנות, שלא יצטרכו עוד פעם לומר קדיש. ולאידך גיסא, אם סיימו בשבת הקריאה בה’ קרואים וכבר אמרו קדיש, וצריך להוסיף עוד קורא בפרשת השבוע חוץ מהמפטיר,  שיצטרכו לומר עוד קדיש.

ומעתה יש להסתפק נדו״ד היכי נדייני׳ להאי דינא, ואל מי תדמיוני ואשוה. ואיכא סברא לחייבו בקדיש, שסו״ס מחמת תקנת הגאונים גם הרביעי מחובת היום ולא נגמרה קריאתו. ובפרט דליכא כאן הסברא שלא לשנות משאר שבת. וכן גם למט״י שהבאתי כיון שלא נגמר הסדר צריך לומר קדיש, דהא ס״ל שרק בדאיכא תרתי, שנגמר הסדר וגם חוזר וכופל, אינו אומר קדיש שוב. והעירוני, שבביהגר”א או”ח תרכא שהביא ראיה לתקנת הגאונים לקריאת המועדים מתוספתא פ”ג דמגילה [ועי’ הגהות מצפה שמואל ושיירי מנחה לתוספתא, ועי’ במקורות וציונים לרמב״ם פרנקל פ”ג מתפלה הי”ד]

והנה איכא חילוקי גירסאות בטור רפב אם לרא״ש אין לומר קדיש עוד פעם או רק שא״צ לומר.  האומר לא הפסיד. אבל בפוסקים שציינתי משמע דשוא״ת עדיף בזה.

ומ״מ בנדו״ז נראה שיש לו לומר קדיש. וכנ״ל. ועלו דברינו כהוראת האג״מ. וכ״כ ירושלים במועדי׳ חוה״מ ע׳ קכו. ועיי״ש באריכות גדולה.

וראה שו״ת ברכת ראובן שלמה יא, לג. ודבריו נפלאו ממני.

והעירוני, שבשו”ת תהלות דוד לגרב”צ קליין קכא, פקפק בדברי אג״מ ומצדד שבדיעבד יצא ידי חובת קדיש אחר השלישי ואין לאומרו שוב. ועיינצי שם בפנים, ותו״ד שמסופק אם הוראת האג״מ נכונה ומכריע מספק שלא לומר, משום שוא״ת.

והנה, מענין לענין, בתקופת ההסגר של המגיפה ל״ע ול״ע בשנת תש״פ, סידרו בכ״מ מנינים במרפסות, ובאופן שמפטיר עולה למנין שבעה, כהדין במקום שמספר העולים מצומצם או שבעל קורא עולה בעצמו, – ראה שו״ע רפב, ה. ועלה בספק, אם ביו”ט של פסח צריך לעשות כן, שהעולה הה’ יעלה לפרשת הקרבנות. ויש שכתבו , שביו”ט אין לעשות כן הואיל ופרשת הקרבנות אין חלק מקריאת היום והוא רק תקנת הגאונים, ויש לקרוא ה’ קרואים בפרשת היום. וביססו דבריהם ע״פ לבוש רפב, ה בהגה, במה שקריאת מוספי היום אינה ממנין הקרואים כבשבת, לפי שאינה כ״כ לחובת היום, ולכן תיקנו לקרותם רק למפטיר שאינו משום חובה אלא משום כבוד התורה. ואין מכאן ראי׳ אלא ע״ד הרגיל בעיקר אופן הרצוי. אבל לא באופן שהמפטיר צריך לעלות למנין קרואים בשעהד״ח. אבל מוכרח שאינו, שבחה”מ פסח העולה הד’ (שהוא מדינא דגמ’) קורא פרשת הקרבנות הגם שאין הפרשה רק תקנת הגאונים, ומוכח שאפשר לצאת ידי חובת מספר הקרואים שחייבו חכמים גם בפרשה שאין חיוב לקראו מדינא דגמ’. וכמוסבר בארוכה בשו״ע אדה״ז תצ, יא. וזו ראי׳ אלימתא שאין להשיב עלי׳. וכנ״ל, יש לזה מקור גם בתוספתא.

[ובגוף הענין, אם קריאה שאינה מדינא דגמ’ יכולה להצטרף למנין ז’ – העירו לי גם ממה שהעירו כמה פוסקים במה שבא״י בשמח’״ת שחל בשבת יש לחלק הקריאה לז’ גברי, ולכאו’ הוא ללא צורך, דלמה לא תעלה קריאת בראשית למנין הקרואים אף שאינה מדינא. ודבר זה הוא רק בפוסקי זמנינו, שהרי כל הפוסקים הקדמונים כתבו הדינים לבני חו”ל דלא משכחת ששמח”ת יחול בשבת, אבל יש להעיר כן על כל שמח”ת למה מחלקים את הקריאה עד “מעונה” דוקא לה’ קרואים, הרי ודאי קריאת חתן תורה הוא חלק מן קריאת היום, ואם רוצים להוסיף עוד הוספות (משום המנהג שכולם עולים לתורה) הרי בכל שמח”ת (גם אם אינו חל בשבת) אפשר לחלק את הפרשה ליותר מה’ קרואים. ולהעיר ממעשה רב רלא: בש”ת בשחרית קוראין ה’ קרואים היינו ד’ בוזאת הברכה חתן תורה לרביעי וחתן בראשית לחמישי ומפטיר. ואכ״מ].

ולכאו׳ מפורש הדבר בשו״ת חת״ס או״ח קסט, הובא במשנ״ב תקפד, ח. אלא שבחת״ס צ״ע קצת שמתחילה כתב שהי׳ אומר שלא יאמרו קדיש ושמפטיר יעלה לחמישי, כמו שהביא במשנ״ב. ולבסוף כתב לקרוא בעקידה. אא״כ  נאמר שכוונתו להלכה ולא למעשה, או כשאין רצונם בכך. ואפשר בפשיטות דקאי כשכבר אמר קדיש אחרי הרביעי. ורק בלא אמר קדיש, מפטיר עולה.  וכבשע״א שהביא במשנ״ב שם. וראה מה שפי׳ בחת״ס בשו״ת זכרון יהודה גרינוואלד או״ח קמ, שאם המשך הפרשה אינו  מענינו של יום, אף דשייכא בי׳, עדיף שיעלה מפטיר למנין.  ונראה דעדיף לי׳ שלא לדלג היכא דאפשר בע״א. (ודלא כשערי רחמים לשע״א ח, יב – בסק״ד). וצ״ע שהרי עקידה הוא ממש מענינו של יום, והוא מקריאת יום ב׳ דר״ה, וכבפירש״י מגילה לא, א ד״ה מפטירין בחנה. כן צ״ע דאיהו קאי בפסח וכתב לקרוא קדש לי שהוא מענינו של יום. ובתוס׳ מגילה כב, א ד״ה שאני מפורש להדיא גבי פסח שלא יקרא פ׳ שלאחריו אלא דולג. וראה שו״ת סת״ם כא שאפשר להוסיף בחג – זולת בפרי החג – מפרשה שלאחרי׳, שהרי גם בפ׳ זו יש דברים שאינם מענין היום.  וג״ז ההיפך ממש מדברי תוס׳. וראה מגד יהודה לשו״ת מגידות דלקמן שהוכיח מכמה ראשונים דקאי גם ביום א׳ דפסח (וראה שם בהערה בשוה״ג, דאדרבה פרי החג עדיף טפי).

ובשע״א שם כתב באו״א לדלג לחמישי, אלא שיוסיף – כנראה ליתר שאת – מפ׳ קדש לי. וכ״כ בכוונתו בתהל״ד רפב, ד.  ומ״מ הוקשה לו בדבריו. וראה שערי רחמים שם.

ובאמת לפלא שלא הביאו שכבר דן בזה בפמ״ג במ״ז סוסי׳ קלח במ״ז בסוף הסי׳ , ושם דן בשאר יו״ט, וכתב שלא יקרא מה שאינו מענינו של יום, אלא יחזור ויקרא. ואפשר שבר״ה מודה שיכול לקרוא בעקידה.  ובסו״ד כתב: ואף לדידן יש מפטיר כתקנת רב עמרם.  ולא נת׳ כוומתו. ולפום פשטי׳ נראה שכוונתו שעדיין יש לקרוא שוב למפטיר. וצ״ע. וצ״ל דקאי כשלא אמר קדיש. וראה פמ״ג קלז בא״א יג בסופו. וכן מבואר ממה שציין לתוס׳ מגילה כג, א ד״ה חד, ולד״מ רפב מיירי בתוס׳ כשלא אמר קדיש. או״י שכוונתו איפכא, שלדידן איכא תקנה אחרת שמפטיר עולה למנין. והאחרון נראה יותר.

ובאמת, יש מזה גם בשו״ת מגידות סז בקראו ביום א׳ של פסח ד׳ גברי. אלא שאין שם הכרעה.

גם בשלמי חגיגה במהדו״ח ע׳ רפו וע׳ קלא מבואר שבכגון דא כשלא אמר קדיש, יעלה מפטיר – ב׳ מוספי היום – למנין העולים. ובשע״א ח, יב בפת״ש השיא כוונתו לד״א ותמה עליו. והוא פלאי. והעיר בזה בתהל״ד שם בסה״ד.

ובשע״א ח,לג, מבואר שחילק בין חיסר עולה אחד או ב׳ עולים. ומדבריו נראה שכשחיסר מנין א׳ אז אינו אומר קדיש שנית. והוא ממש כדברינו. גם שם ח, יב מחלק בין חיסר א׳ או שנים, אבל באו״א. וג״ז צ״ע. והעיקר מה שאינו מובן לי מה של״כ לקרוא במוספי היום לחמישי, באמר קדיש. ושו״ר בתהל״ד רפב, מה ואילך שנתקשה מאד בדעת שע״א.

עוד ראיתי בתהל״ד שם מא, שהעלה סברא שבקוראים בס׳ הב׳ עדיף שמפטיר לא יעלה. אבל שם מג הסיק שלדינא אינו כן, וכבשע״א ט, ז. ועוד.

 

 

#34990