After blessing on mixture of tree-nuts and raisins

 

Question:

I was in question if I ate a kezayis of raisins, but I definitely ate a kezayis of the nuts. The nuts were all from a tree and there were no peanuts. I did not know what after blessing to make. It would seem simple to make an after blessing borei nefashos because of the nuts, yet what about the raisins that I possibly ate enough to make a kezayis? Borei nefashos doesn’t exempt the raisins even bedieved and from the standpoint of the raisins it seems like borei nefashos is an after-blessing made in vain?

Please refer me to the appropriate articles because in my mind this seems like a doubt in blessing from various ways of looking at it.

 

Answer:

If you’re sure you ate a kezayis of raisins within the time frame of achilas peras, but the majority of the mixture is of a non shivas haminim fruit, it is questionable which ברכה אחרונה to make on a mixture of this sort, only עץ העץ or only בורא נפשות. It’s best to eat a kezayis of fruit from shivas haminim which isn’t from the mixture and recite על העץ which would be acceptable for everything. Where this isn’t possible, the primary opinion is to recite בורא נפשות only. Nonetheless after the fact, if you recited only על העץ, it would be acceptable after the fact according to all.

In a case where you ate two fruits separately and one is a shivas haminim fruit, but you’re not sure if you had a kezayis, it’s questionable whether you should make only על העץ or only בורא נפשות. The primary opinion is to recite only בורא נפשות. Nonetheless, due to doubt, it best to eat a kezayis of fruit from shivas haminim and recite על העץ which would be acceptable for everything. Where this is not possible, eat any food which requires מעין שלש and add the words על העץ for the shivas haminim fruit.

Accordingly, in this case too, where eaten in a mixture, the primary opinion would be to recite just the bracha on the majority fruit, בורא נפשות. However, if you have recited על העץ you are יוצא.

In the case where you ate less than a kezayis of other fruits and you are in doubt if you a kezayis of shivas haminim, you would not make a bracha acharona at all. It would be best to eat a complete kezayis of shivas haminim and exempt everything, or where this is no possible, eat any food which requires מעין שלש and add the words על העץ for the shivas haminim fruit, which covers the other fruit too.

 

Sources:

הנה, באוכל פירות מז׳ המינים וגם שאר פירות מברך רק מעין שלש – ראה טושו״ע רח, יג. סדר ברה״נ א, יד. ובקצוה״ש ס, ג שמה״ט במברך בטעות על העץ על תפוחים יצא. וכבר כ״כ בשיו״ב הובא בשע״ת רז, א. וראה מח״ב שם. מאמ״ר רח, כח. משנ״ב רז, א. וכן מוכח ממג״א דלקמן. ואף שי״א דלא מהני רק אם לא סיים בחתימת על הארץ ועל הפירות, ראה ברכת הבית ז, ט. אבל שאר האחרונים סתמו.

ומעתה, באוכל ב׳ מיני פירות שלא בתערובת, ואכל כזית משאר פירות וספק אם אכל כזית משבעת המינים, לכאורה לא גרע מפרי שבספק אם הוא משבעת המינים שמברך על העץ ויוצא ממ״נ – ראה לוח ברה״נ א, כ מהמג״א רח, כו בסוף הסימן. (וראה שו״ת וחידושי רבינו מאיר פישלס למג״א שם – ע׳ קעו). ואסברה לה בפמ”ג בא״א שם כו, דה״ט לפי שי״א שמעי״ג הוא דאורייתא (אבל היינו רק באכל כדי שביעה) והו״ל סד״א. ועוד שגם למ״ד שהוא דרבנן, מה שסב״ל הוא מחשש ברכה לבטלה, והכא דליכא חשש לא תשא שיוצא בדיעבד בברכת על העץ (כדלקמן) ספיקו לחומרא. ועוד, דכל היכא שאפשר לתקן בקל ל״א סד״ר לקולא. [וצ״ל, דל״ד לשאר ספקות כיו״ב, כגון בבוסר או בריסק, דהכא ברירא לן מילתא שהוא בגדר פה״ע, וסגי לן בהכי לגבי מעין שלש. וראה פמ״ג רח במ״ז י].

אמנם, בא״ר שם כז חולק (אלא שאפשר שחולק רק שלא לעשות כן לכתחילה ולא בדיעבד). גם בהגהות הגר״ח צאנזיר השיג על המג״א, דמנין לו זה לברך ברכה שלא תקנו חכמים מספק ושאין לו לברך כלל. גם אדה״ז השמיטו בסדר ברה״נ א, כ, ומשמע שחזר בו. וראה במשנ״ב רח, פא שהשמיטו ג״כ. והב״ד המג״א בשינוי. ומשמע קצת שהבין כוונתו באו״א. והוא דלא כהבנת פמ״ג מחה״ש נה״ש ועוד. ואפשר שבמשנ״ב כתב רק באופן שעדיף טפי. וראה דברות מרדכי שפירא ברכת מעין שלש י ענף א אות ג – ע׳ קע ואילך.

וח״א ר״ל דנדו״ד עדיף טפי, שלא רק שנתחייב בודאי בברכה אחרונה, הרי גם ודאי הוא שאכל שבעת המינים, והספק רק בהשיעור. ועד כאן לא שמענו אלא בספק אם נתחייב במעין שלש או בבנ״ר שאין לו לברך אחת מהן בספק. אבל כאן הרי נתחייב בודאי באחד מהן בבנ״ר, ואא״פ לפוטרו מזה, ולאידך ספק אם נתחייב במעין ג׳. ועדיף לי׳ לברך מעי״ג ולצאת מידי ספק. והסברא בדבר, שעיקר הטעם דהחולקים על המג״א שאין לברך ברכה שלא תיקנו חז״ל, ובמקום שמסופק מברך רק ברכה כוללת, ומשו״ה כשאוכל המסופק אסור לו לברך ברכה שאפשר שלא תיקנוה על פרי זה, ובפרט שמוסיף חתימה ואמרו שלא לחתום. אבל נדו״ד שבודאי אכל ממין זה, ורק שמסופק בשיעור, אפשר דשאני.

ולאידך, בנדו״ז בנ״ר עדיפא, דל״ד לפרי שמסופק אם הוא מז׳ מינים שאם יברך בנ״ר אפשר שתהא לבטלה. אבל כאן הרי נתחייב בודאי בבנ״ר.

אמנם, אין לנו לומר שיכול לברך בנ״ר כבאוכל חצי זית מז׳ מינים וחצי זית משאר פירות, שהרי יש ספק שמא נתחייב כבר במעי״ג ואין בנ״ר פוטרתו.

והסברא נותנת שיברך רק בנ״ר, ועל שבעת המינים לא יברך כלל, מידי דהוה בכל ספק כזית שאינו מברך, אלא שלאחרי שכבר אכל ונכנס לבית הספק, עדיף לכוללו בברכה אחרת על הספק. ואכתי יש מקום לספק, בכולל על העץ במעין שלש, אי סגי לי׳ לפטור עי״ז שאר פירות, שהרי מה שכולל על העץ הוא רק מספק ולא בתור ודאי, ושמא בכה״ג שלא נתחייב בעל העץ אין שאר פירות נפטרים בברכה זו. אמנם, באמת אין כאן צד ספק, שממנ”פ אם אכל כזית מז’ המינים הרי בודאי נפטרים שאר הפירות, ואם לא אכל כזית מז’ המינים ואיננו מחויב בברכה כי אם על שאר הפירות הרי דינו כמברך על העץ על שאר פירות שנפטרים בדיעבד.

[ועד״ז, יש מקום להסתפק, באכל פחות מכזית משאר פירות וספק כזית מז׳ מינים. ובהצטרף שניהם יחד, יש כזית ודאי, אם יברך בורא נפשות. ולכאורה דומה למש״כ במשנ״ב רח בשעה״צ ע, בשתה ספק שיעור יין ושיעור ודאי של מים – שאינו מברך כלל, שבנ״ר אינו פוטר מעין שלש, ועל הצד ששתה יין כשיעור לא התחייב בבנ״ר. וה”ה כאן, שעל הצד שחייב בברכת על העץ אינו מתחייב בבנ״ר, ולכן לא יברך כלל. ואף שכו״כ חולקים על המשנ״ב, והוא עצמו נשאר בצ״ע, וכן מוכח דעת אדה״ז בסדר ברה״נ ספ״א – שאני בנדו״ד, דהתם המים טעונים ברכת בנ״ר, אבל כאן הרי לא אכל כזית משאר פירות, ועל הענבים אינו יכול לברך בנ״ר נפשות, דקיי”ל שברכת בנ״ר אינה פוטרת מעין שלש. ומצינו במשנ״ב רי בשעה״צ ד, שנסתפק בכיו״ב בחצי רביעית יין וחצי רביעית שכר אם מצטרפים לברך בנ״ר, מחמת שי״א שמברך בכזית יין. ולשיטתו אזיל בסי׳ רח. (ואמנם, שם כתב שיל״ע, דאיירי בפחות ממלא לוגמיו, וממילא נחית לספק ברכה אחרונה על כזית משקין. וגם בסי׳ רח שם כתב בנוגע לכזית רק בדא״פ). והחולקים עליו – ס״ל, דהתם מברך בנ״ר ממנ”פ, שאם השיעור הוא רביעית מצטרפים שניהם לבנ״ר,  ואם השיעור הוא כזית הרי שתה כזית מים ויכול לברך בנ׳ר. אבל בנדו״ד שאכל פחות מכזית לכו״ע אינו יכול לברך בנ״ר. והשקו״ט הוא רק אם לברך על העץ שפוטרת בדיעבד כל הפירות. ובשעה״צ אין ראי׳ לד״ז. ותלוי בפלוגתא דמג״א והחולקים עליו. ואפשר גם שמקום לחלק בין עיקר וטפל לתפוחים וענבים, ושוב אין ראי׳ מדברי השעה״צ].

והנה, יל״ע מעיקרא אם נכון לעשות כן לכלול בברכה. דהנה, אמת נכון שלרוה״פ לא רק בפרי שספק אם הוא מז׳ המינים, אלא גם בספק בירך ברכה אחרונה (פמ״ג רט במ״ז ג. שם י) וכן אפי׳ בספק אכל בשיעור, כשאין לו פירות אחרים וכבר אכל, עליו לכלול במעין ג׳ (ודלא כזכל״א מערכת ב, ערך כולל – יא, א. א״א מבוטשאטש או״ח רפט. ועוד). וכ״ה בחיי״א נ, כ. קצוה״ש נט בבדה״ש ג.  ועוד. וראה שו״ת משנ״ה ד, כט. יבי״א ח, כב, כו. אבל בנדו״ד מהיכא תיתי שעדיף לכלול וממילא לא לברך בנ״ר.

והן אמת, דשני לן ממי שבירך על פרי מסופק על העץ לכתחילה כדעת המג״א, דבפלוגתא תליא אם מותר לעשות כן, דהתם סברי רבנן שבספק עומד וממילא מדין ספק ברכות פטור מברכה ואין לו לברך, והכא בלא״ה מברך ורק שכולל בברכתו, ועדיף לן לעבור ולכלול ולא להישאר בספק ברכה (ובפרט דהכא ליכא שקר שהרי ודאי אכל מז׳ מינים אלא שספק בנוגע להשיעור, ויש מקום לומר שמותר לו גם לאכול לכתחילה ולסמוך שיכלול. ואם משום חשש הפסק – נמי ליכא הכא, שהרי בדיעבד יוצא בעל העץ אשאר פירות. וראה שו״ת חתן סופר א. צור יעקב קפג. ועוד. אבל יש חולקים. וראה שו״ת משנ״ה שם. יחו״ד ו, יד. חזו״ע ברכות ע׳ קצט ואילך). אבל בד״א כשאינו מפקיע חובת ברכה אחרת שמחוייב בה, והכא כבר הכרענו שלדינא עליו לברך בנ״ר, והרי לא תיקנו לברך מעין ג׳ בספק כזית.

ודברינו כאן הם אליבא דשאר הפוסקים החולקים על האג״מ, או״ח ד, קט (וי״א שחזר בו) דלדידי׳ גם באכל ודאי פחות מכשיעור עליו לכלול.

והספק אי יאות למיעבד הכי, שהרי להצד שלא אכל כשיעור נמצא מברך על העץ לכתחילה על פירות אחרים, ועבד כמג״א ולא כהחולקים. אלא שאינו דומה דהתם חותם שלא כדין לכתחילה ובמקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום, אבל הכא בלא״ה חותם מחמת מין אחר שבמעין שלש, אלא שמוסיף לכלול בחתימה להוציא עצמו מהספק בשיעור פרי שממין שבעה. ותלוי בטעם הסברת דעת החולקים על המג״א. ובהקדם דברירא לן מילתא שלכתחילה אסור לברך על העץ על תפוחים. ולכאו׳ ה״ט מחמת ברכה שא״צ. אבל בנדו״ד דעביד לאפוקי נפשי׳ מספיקא שפיר עבד לברך על העץ. אבל י״ל בשרש האיסור שמברך שלא כתקנת חכמים. וכ״מ מהגהות הגר״ח צאנזיר שם, שלא תיקנו לו ברכה בזה. ושקו״ט גם באכל תפוחים ואינו יודע ברכת בנ״ר, אי שפיר דמי לברך מעין שלש – ראה שו״ת ארץ צבי א, כט. בר אלמוגים קכב בשם הגרשז״א. ואף אם נאמר דהתם גרע, שמברך שלא כדת, מצינו שחקרוה שרים בשומע מעין שלש מאחר אי שפיר עבד לצאת בשוכ״ע בברכת המברך כשהשומע אכל תפוחים. וראה שו״ת ארץ צבי א, כט. בר אלמוגים קמב, א. ושו״ר בס׳ סוכת חיים לונדינסקי בעניני ברכות שי״ל ז״ע ע׳ תתקמח ואילך שהביא כמה דעות בדבר.

אמנם, העירוני הרה״ג הגר״א זנגר שליט״א שיותר נראה שאין חשש לכלול בברכה אף שמפסיד עי”ז חיוב ודאי של בנ״ר, ומתרי טעמי, חדא דמאחר ונקטינן דיש לכלול בברכה כדי לצאת מספק ביטול ברכת מעי״ג [ובנדו״ד שמברך על העץ לכו״ע דעליו לעשות כן כיון שנפטר עי”ז בכל גווני, ואפשר גגם לכתחילה מותר לאכול ע”ד כן], ונמצא דאם יברך בנ״ר, להך גיסא דמחוייב בברכת מעי״ג ביטל הברכה, ואילו אם יברך מעי״ג גם להך גיסא שאינו מחוייב בו לא ביטל שום חיוב ברכה כי יוצא בזה בדיעבד. וא”כ בודאי ראוי לנהוג באופן שאינו מבטל שום ברכה. ועוד, שיש לדון טובא בעצם הסברא להעמיד ביטול ברכת מעי״ג כנגד ביטול ברכת בנ״ר, מאחר דברכת מעי״ג לדעת הרבה ראשונים היא דאורייתא כשאכל כדי שביעה ואמרינן בה סד”א לחומרא, וברכת בנ״ר נקראת ״ולא כלום״ כדלקמן. ומסתבר שאין להתחשב בברכת בורא נפשות כדי להמנע מלצאת מספק מעין ג’. ואף דהכא איירינן בפחות  מכדי שביעה ועד שספק אפילו אם הוא כזית, ובספק ברכה פטור, מ״מ יותר נראה דעדיף לן ברכת מעי״ג שיש לו עיקר מה״ת לכמה דעות, ועל הצד שאכל כזית חייב במעי״ג, ולאידך בנ״ר י״א שהיא רשות, כדלקמן. ואין כאן ביטול הברכה ממש, שהרי בדיעבד יצא בכל אופן.  ולהעיר, שככל הנ״ל יש להסתפק גם בודאי כזית אבל הוא ברי׳.

וח״א שליט״א כתב אלינו בעיקר הספק, שיש מקום לחלק בין אם התחיל לאכול חצי כזית משאר פירות ורק אח”כ אכל ספק כזית ממין שבעה, לבין אם התחיל לאכול כחצי זית ממין שבעה, שאם אכל קודם חצי כזית משאר פירות, ואח”כ המשיך לאכול פרי מז’ מינים וספק האם אכל כזית, הרי בשעה שיש צירוף  בין החצי זית משאר מינים לבין מה שהמשיך לאכול ודאי כבר נתחייב בברכת בנ”ר, ואח”כ כשהמשיך לאכול מהז’ מינים גם על הצד שהגיע לשיעור כזית מ”מ לא פקע חיוב בנ”ר שנתחייב כבר, משא”כ אם אכל קודם הספק כזית מז’ מינים, ואח”כ ח”ז משאר פירות הרי יש כאן ספק האם חל עליו כלל ברכת בנ”ר.

אבל יותר נראה שלאחר שאכל כזית מז’ המינים פקע למפרע חיוב בנ״ר. וכן העיר הרה״ג הגר״א זנגר שליט״א, וזה לשונו: אמנם, באבני נזר סי’ ל”ח אות י”ב דן לומר דהאוכל חצי כזית מזונות וחצי כזית שהכל ושוב חצי כזית מזונות (והכל בתוך כדי אכילת פרס) מברך בורא נפשות, דכיון שכבר חל עליו חיוב בורא נפשות קודם שאכל את החצי כזית האחרון אין החיוב משתנה אח”כ. אולם דבריו מחודשים עד מאד, ויש לתמוה דא”כ אף אם יאכל חצי כזית שהכל ואח”כ כזית מזונות או אפי’ כזית שהכל ואח”כ כזית מזונות יברך בורא נפשות ולא על המחיה, דהרי קודם שגמר את הכזית מזונות נתחייב לברך על הכל בורא נפשות, וזו לא שמענו.

ובפשוטו כל זמן שלא שהה כא”פ נחשב עדיין באמצע האכילה ויכולה להשתנות הגדרת אכילתו למפרע וממילא ישתנה גם החיוב.

[והנה באבנ”ז שם תלה דבריו בפלוגתת רבא ורב המנונא בזבחים לא. גבי ח”ז חוץ לזמנו וח”ז חוץ למקומו ושוב ח”ז חוץ לזמנו, אם כבר נפסל הקרבן בצירוף הכזית הראשון ושוב אינו עובר על פיגול בכזית או ‘ויקץ כישן הפיגול’ דלמפרע לא נצטרף הח”ז חוץ לזמנו עם הח”ז חוץ למקומו אלא מצטרף לח”ז חוץ לזמנו ונעשה פיגול, ולפ”ז לדינא דקיי”ל כרבא גם האבנ”ז מודה דהחיוב משתנה אח”כ. אך אם הדמיון נכון עולה דלמפרע הוי ברכה לבטלה כמו שם דלמפרע לא נפסל ע”י צירוף הח”ז דחוץ למקומו, דהא אם היה נפסל לא היה מתפגל אח”כ, דאין פיגול בקרבן פסול. אך כאמור דבריו מחודשים מאד, ובפשוטו יש לחלק בין פיגול לברכות].

וגדולה מזו שמעתי ממו”ר הגר”א גנחובסקי זצ”ל ששאל את מרן הגר”ד לנדו שליט”א איך הדין אם אכל ח”ז שהכל וכזית מזונות ובירך בורא נפשות לפני שסיים את אכילת הכזית מז’ המינים, ואמר לו דכיון שאכל הח”ז השני בכא”פ הוי למפרע אכילת כזית של מזונות ולא חל כלל צירוף לשהכל וממילא ברכת בורא נפשות נעשית למפרע לבטלה, ועל כן אסור לו לאכול את הח”ז מזונות השני כדי שלא לאשוויי ברכתו לבטלה. והוסיף מו”ר זצ”ל דאף אם יאכל עוד כזית שלמה אח”כ בכא”פ לא מהני, דסו”ס הכל מצטרף יחד והוי אכילת כזית וחצי מזונות דודאי אין מצטרף חצי כזית ממנו לשהכל, וז”ב. וכן צידד הגרב”צ פלמן זצ”ל בספר שיעורי שלמי תודה ברכות עמ’ מ”ז, והוסיף דלפ”ז אם כשבירך בורא נפשות הוציא בזה את חבירו, אזי למפרע לא יצא חבירו וצריך לברך שוב. ודו”ק. ע״כ דבריו.

[והנני מוסיף בזה גם ד’ הגר”ח קנייבסקי זצ”ל [הביאו בשיעורי שלמי תודה ברכות שם] דהמברך בורא נפשות לאחר אכילת ח”ז שהכל וח”ז מזונות ומיד אכל עוד ח”ז מזונות, פטור מברכת מעין ג’ משום שהברכה היא הפסק כדברי החזו”א סי’ ל”ד סק”ד, ולא משום שהברכה פוטרת אכילה זו].

ואוסיף מעט הסבר: ידוע דאף שאין אכילה פחותה מכזית, מ”מ לאחר שאכל כזית מקבלת גם תחילת האכילה חשיבות של מעשה אכילה של כזית, דאל”כ לא היה שייך ללקות על אכילת כזית, ובפרט לד’ ר”ל דח”ש מותר מה”ת. ולכן הדעת נותנת דלעולם כן הוא דלאחר שאכל כזית נעשית למפרע כל האכילה אכילת כזית של דבר הטעון מעין ג’ ועל כן אינו מצטרף לחיוב בורא נפשות. ע״כ דבריו.

[וצ״ע בדברי הגרח״ק, שהרי ברכת בנ”ר לגבי ברכת מעין ג’ כמאן דליתא דמי ובגמ’ קרי ליה “ולא כלום”, ואיך שייך לומר שמכח מה שבירך בנ”ר מפסיד ברכה העיקרית. ויש להוסיף, בהיכי תימצי ששבע מכזית, ולהשיטות שברכת מעי״ג דאורייתא, שבט״ז, וכן גם במשנ״ב, חשו לזה לכתחילה, ולראב״ד שבשיעור שביעה אזלינן בתר דידי׳,  ל״ש שברכת בנ״ר תפקיע חובת מעי״ג.

אמנם, בחזו״א שם כתב לענין שיעור שביעה לחייב ברכה”מ דאורייתא שאם הסיח דעתו מהסעודה אין המשך האכילה מצטרף לשיעור שביעה לחייב ברכה”מ דאורייתא (וגם זה מחודש מאד. ובסדר ברה״נ פ”ב ה”ד שהלחם שאכל לפני ברכת מעי״ג מצטרף לשיעור שביעה. ונ׳ שבמעין ג׳ שבירך לא יצא יד״ח ברהמ״ז דאורייתא, שמדאורייתא נחשב כלחם אחד ושביעה אחת. וראה שש”כ נד הע׳ קלג. קובץ צוהר אהל ברוך ע׳ תצח בשם הגרשז״א. אב״ בסדר ברה״נ מפורש כנ״ל. (ועפ״ז, בשו״ת הרדב״ז ו, ב׳רכד, שאם אכל תחילה ולא שבע וחזר ואכל כזית פת ושבע מחוייב מה״ת – י״ל דמיירי בפת דוקא. ולהעיר מבא״ח חוקת ש״א ס״י. וראה סברא כעי״ז בבה״ל קפד, סד״ה בכזית בחצע״ג). ונתחבטו רבים באכל פת ולא שתה מים רק אחרי ברכהמ״ז, שלכמה ראשונים לא יצא ברכהמ״ז דאורייתא, אם מחוייב לברך שוב) אבל לענין עיקר חיוב ברכה אחרונה שחייבו חכמים פשוט שגם באופן שהסיח דעתו היסח דעת גמור באמצע האכילה (כגון שאכל ח”ז והסיח דעתו מאכילה ועשה שינוי מקום וכו’) ושוב אכל ח”ז כ”ז שאכלם בתוך שיעור צירוף הרי ב’ חצי זית מצטרפים לחייב ברכה אחרונה, וא”כ גם אם בירך ברכה אחרונה והרי זה היסח הדעת גמור, מ”מ הרי היסח הדעת אינו מפסיק באמצע האכילה, והואיל וברכה אחרונה זו שבירך אינו פוטר המאכל ודאי שאינו מפסיק. ואם בדעתו להמשיך ולאכול שאר מאכלים מקום לסברא שע״י ברכה אחרונה לא הסיח דעתו משאר המאכלים, ושאני מברכהמ״ז דלא מהני מה שדעתו להמשיך לאכול. וראה כעי״ז בחו״ב ברכות י, יד.

וענה הגר״א זנגר שליט״א:  אמת כי ד’ החזו”א מחודשים, וגם יש מקום לחלק בין שיעור כזית לכדי שביעה, וכן חילק הגר”א גנחובסקי זצ”ל במכתבו אלי, ומצו”ב, אבל ד’ הגרח”ק זצ”ל דאין לחלק בזה.

והנה מה שהעיר הגרי”י שליט”א מדין בירך ואח”כ שתה, ידוע להקשות סתירה בזה בד’ החזו”א, דבסי’ כ”ח סק”ב כתב דלד’ הראשונים דהאוכל ואינו שותה אינו חייב בברהמ”ז מדאו’, אם אכל ולא שתה ובירך ברהמ”ז ואח”כ שתה מתחייב לברך שוב ברהמ”ז מדאו’. אולם נראה לחלק בפשיטות דשם היה בדעתו מעיקרא לשתות לאחר ברהמ”ז וכה”ג הרי לא הסיח דעתו, ויסוד ד’ החזו”א דברהמ”ז הוי הפסק הוא רק משום היסח הדעת כמבואר בדבריו. וכ”כ הגר”א גנחובסקי זצ”ל במכתבו המצו”ב.

וז״ל מו”ר הגר”א גנחובסקי זצ”ל במכתב אלי בענין זה: ״מש”כ דמשכח”ל אכילת מצה בלי ברכת המזון, אם אכל חצי זית מצה וחצי זית שהכל, ובירך בנ”ר, ואח”כ השלים חצי כזית מצה, כד נימא דפקע חיוב ברכהמ”ז, והנה הנידון לומר דפקע חיוב דברכת המזון, להמבואר בחזו”א או”ח מועד סי’ ל”ד סק”ד דבבירך ברכת המזון על שיעור דרבנן, והמשיך לאכול לכדי שביעה, לא מצטרף.

והנה לענ”ד דברי החזו”א אמורים רק בנמלך, אבל אם דעתו מתחילה היתה להמשיך לאכול, לא תחלק ברכת המזון בין האכילות. וראיה לזה, דהא כתב בחזו”א דאם שתה לאחר ברכהמ”ז שבירך מדרבנן, להסוברים דבעי שתיה והיה תאב לשתות ולא שתה, ואחרי ברכהמ”ז שתה, יתחייב מן התורה, ותיקשי אהדדי, אך ל”ק, דהתם איירי כשדעתו היתה לשתות בעת אכילתו, והכא לא היתה דעתו להמשיך.

ומעתה לפי”ז כד נימא למידק מדברי החזו”א על הנידון אם ברכת בנ”ר תפסיק ביניהם, הנה נימא הכי רק בנמלך. (ובזה נצטרך לומר כדי למצא גוונא הנ”ל, דמצות מצה מקיים אף בנמלך, ואכ”מ).

והנה מ”מ בנמלך קאמר החזו”א דלא מצטרפי אהדדי, ויש לשאול הרי לענין ברכה אחרונה אסיק המג”א בסי’ ר”י והובא במ”ב שם, דחייב בברכה אחרונה אף בנמלך בין שני חצאי הזיתים, ומ”ש מנידון כדי שביעה ושתיה באכילה.

ובזה נלענ”ד ליישב דבנידון המג”א הנידון אם יש שיעור, וסגי לן שהיה שיעור ביניהם ושפיר מצטרפי אם הוא בכדי שיעור עיכול, משא”כ בנידון החזו”א כדי שיהא חיוב כדי שביעה בעינן אכילה אחת, וכן לענין שתיה ואכילה המחייבת ברכת המזון דאו’, ותו לא קשיין אהדדי. ולפי”ז גבי אכל ח”ז מצה וח”ז שהכל ובירך בנ”ר ושוב נמלך ואכל ח”ז מצה לא פקע חיוב ברכהמ”ז גם לחזו”א״ עכ”ל

ובעיקר הקושי בד’ החזו”א מאי שנא משינוי מקום שאינו עושה הפסק לברכה אחרונה כמבואר במשנ”ב סי’ ר”י סק”א בשם המג”א, יש לציין לשו”ת שבט הקהתי ח”ד סי’ ס”ז שכתב לדקדק מל’ המג”א דאם הסיח דעתו אינו מצטרף, וע”ש מש”כ בזה. ועי’ בה”ט סי’ קס”ח סקכ”א בשם שו”ת הלכות קטנות שנסתפק אם ב’ חצאי שיעור מצטרפים באופן שלא היה דעתו מתחילה לאכול כשיעור, והבא”ח מסעי ס”י כתב לדינא בכה”ג דספק ברכות להקל, וגם בדין המג”א הנ”ל עי’ ערוה”ש סי’ ר”י ס”ב שכתב דזהו רק אם נטל ידיו דהוברר שהיה דעתו לכך מתחילה ע”ש, ועי’ שערי הברכה פי”ד הערה מ”ה. ע״כ מדברי הגר״א זנגר שליט״א.

וילה״ע שבדעת המג״א רסי׳ רי בדין צירוף חצי זית מדבר שברכתו מעי״ג וח״ז מדבר שברכתו בנ״ר, וקושיית רעק״א בית מאיר, יד הקטנה ברכות א, ח,  ועוד, שסותר א״ע דהא לא ס״ל ככנה״ג שבנ״ר פוטר מעי״ג, וראה גם ישועו״י רי, ב  – נמצא הביאור כבר במחה״ש רי על אתר. וראה שו״ת אר״צ כט בשם בנו.

ובכנה״ג גופא כ״כ מחמת צירוף כמה דעות, שבז׳ מינים פחות מכזית מברך בנ״ר, שבדבר שברכתו בנ״ר מברך בפחות מכזית, שעכ״פ כשביחד הוא כזית מברך בנ״ר. ורק בסו״ד הביא הטעם דבנ״ר שייכא אכל מילי. וראה שעה״צ רי, ב. ועצ״ע שהרי במשנ״ב בכ״מ שאין לברך גם בס״ס. וכ״כ להעיר בדברי כנה״ג וברכ״י שהעתיקו בבירך את אברהם נא, ג – עד, ב. מכתב לחזקיהו א (ח, ב).

ולהעיר מפמ״ג רב בא״א כו שכתב ״עי׳ סי׳ רח במ״א כו משמע״. והרי מפורש הוא שם. גם פי׳ במג״א רב שם, דקאי  באכל כדי שביעה, וכ״ה בלבו״ש שם, ודלא כמחה״ש  שאין לברך בנ״ר במקום ספק. ואכ״מ.

ויש שביארו בדבר, שבאמת כו״ע מודו שבנ״ר מצ״ע שייך בפחות מכזית, אלא שלא תיקנו ברכה רק באכילה, ואכילה היא כזית. ובנדו״ז, מחמת דבר שברכתו מעי״ג שאכל, נחשב מעיקרא הח״ז של בנ״ר ג״כ כאכילה, וסגי באכילת ח״ז של מין דמעי״ג לאשווויי  לח״ז של בנ״ר כאכילה. ובסגנון אחר, שמצטרף לקבוע גדר אכילה ולא לשיעור. (וא״ש לדעת הרשב״א ועוד, שנק׳ ״ולא כלום״ מחמת שאינו מברך על מה שאכל. וכבר ביארו שעולה בקנה אחד עם דעת הר״י שמברך גם בפחות מכזית בנ״ר. ולהנ״ל, אפשר דהך סברא קאי גם לדינא, ששיעור כזית הוא רק מחמת גדר אכילה ולא מצ״ע). ונמצא שכעת מברך רק על מין שברכתו בנ״ר. ואה״נ שלא נפטר המעי״ג. ולפום סברא הדין לא א״ש ההוראה שבאכל אח״כ עוד ח״ז של מעי״ג אינו מברך, שהרי עדיין לא נפקעה חובת ברכה, זולת משום סברת היסה״ד, וג״ז מחודש כנ״ל].

ונחזור לעניננו: העירני א׳ הרבנים שליט״א, דשמא ראוי לו לכוין שלא לפטור את שאר הפירות בברכת על העץ, דכיון שיש ספק אם דינם להיפטר בברכת על העץ או לברך עליהם בנ״ר, אפשר דעדיף לברך עליהם בנ״ר.  ולא ברירא לן מילתא אם מועילה כוונה בזה. וכבר עלה ונסתפק בדבר בברכת הבית טז, לד. ובמק״א הארכנו בפלוגתא אם אפשר להגביל ברכה אחרונה ואי בכוונה תליא מילתא. והדבר תלוי גם אם המדובר במאכלים שברכותיהן שוות, או לא, שגם למ״ד דכוונה לא מהני, שאני באופן שאי״ז ברכתו הראוי׳, שבודאי יכול לכוון.

אבל אכתי יש לחלק בין שאר דוגמאות לנדו״ד, שלכתחילה באוכל שאר פירות עם שבעת המינים כך עליו לברך.

והנה, מה שלא מצינו כעצה זו בכ״מ בדיני ספיקות, אין ראי׳ אמנם שאפשר שלא רצו ליתן עצה התלויה בכוונה בדין המסור לנשים וע”ה. אמנם, העירוני שמצינו בפמ״ג רב בא״א כה, בשתה מי שריית תפוחים ואכל ז’ המינים דהוי ספיקא דדינא אם נפטרים המים במעין ג’, וכתב שאין להקדים לברך בנ״ר, שעובר על דיני קדימה, וראוי לו לברך מעין ג’ תחילה ואח”כ לפטור מי התפוחים בבנ״ר ע”י דבר אחר. ולא כתב לכוון שלא לפטור במעין ג׳, אע”פ שלענין ברכה ראשונה במקום ספק כתב בכמה דוכתי עצה זו לכוון שלא לפטור, ומוכח דאף בזה לא מהני. וראי׳ גמורה אינה, שי״ל דהפמ״ג עדיפא מינה קאמר.

והנה, עוד מצינו שנסתפקו אעיקרא דמילתא, בתערובת שרובו שאר פירות (עכ״פ כשהרוב ממין אחד – ראה אצלנו כאן) ומיעוטו מז׳ המינים אבל יש בו כזית של ז׳ מינים אי יאות לברך על העץ, או שהמיעוט כמאן דליתא. וראה ברכת הבית טז, ו דפשיטא לי׳ שאין שאר המינים מצטרפים לכזית לענין ברכת מעי״ג, דלא אמרינן כל שיש בו במין שבעה ורק בה׳ מיני דגן. ואף שבודאי כ״ה, אכתי איכא לספוקי כנ״ל במקום שבודאי יש כזית או אפשר גם בספק אם יש כזית. ונפק״מ בחקירה זו, גם בכמה ענינים אחרים, אם יש מקום להקדים הטפל שבתערובת אם הוא מין שבעה או חביב אף שהוא מיעוט. (ראה פתחי הלכה ז הע׳ 11. בר אלמוגים כז. בירורי ברכות מיר ע׳ קנה. חלקו של יעקב  ברכות מא, א. וכעי״ז בברכת חיים יפה כ. ועוד). וכן אם בירך על פה״ע אחר שאינו בתערובת, אם יש מקום לחשוש שאינו פוטר פרי ממין שבעה שבתערובת, שדבר שאינו חשוב אינו פוטר החשוב דרך גררא. (ראה בר אלמוגים שם. ליבון הברכה יח, ד. ועוד). וד״ז תלוי לא רק בהגדרת המיעוט, אלא גם בגדר עיקר פוטר הטפל, אם הטפל חייב בברכה ונפטר בברכת העיקר או שמעיקרא פטור, וכן אם יש מקום לחלק בד״ז בין רוב לשאר טפל.  ובפשטות מעיקרא תיקנו רק ברכה אחת כברכת הרוב. ולא דמי לאוכלם בנפרד. ויש להוסיף שברכת בנ״ר כלא חשיב לגבי ברכת על העץ, ועד דאיכא למ״ד בראשונים שהיא רשות ולא חובה (ראה סידור רש״י קמאי תתקצ. ריטב״א ברכות לה, א בדעת רש״י. רא״ה שם. רוקח שמב), וקראו לה בברכות לז, א, ״ולא כלום״. (וראה גליוני הש״ס שם. שו״ת אבנ״ז או״ח לח, יג), ושמא אינה פוטרת הטפל. ואף שבשאר טפל דעלמא ודאי נפטר מברכה גם בברכת בנ״ר, שאני טפל דידן שהוא מיעוט הניכר. (וכש״כ באכל כדי שביעה מז׳ מינים, דאיכא למיחש מטעם אחר, שלכמה דעות ברכת מעין ג׳ מה״ת, ואפשר שאין הטפל נפטר בברכת העיקר, כיון שברכת הטפל דאורייתא. וכעי״ז באכל מליח ועמו פת שלא יזיקנו בגרונו, אבל אכל כדי שביעה – ראה צל״ח ברכות מא, ב בפירש״י ד״ה פת הבא. שם מב, א בפירש״י ד״ה רב הונא. שו״ת הלק״ט ב, נט, הובא ביד אהרן ריב בהגה״ט ובכה״ח שם ג. ראש יוסף ברכות מד, א בדעת הכלבו כד שנסתפק בדבר. שו״ת משיבת נפש למהרא״ל צינץ או״ח ב, ה. התעוררות תשובה ב, קה. מנחת שלמה ברכות מד, א. אבל ראה שו״ת לבו״מ או״ח תנינא ל, א.קובץ מורי׳ שבט תשע״ח. ובערוה״ש ריב, ה שבאכל הרבה אינו נעשה טפל. אבל שם נראה בטעמו שבאכל הרבה הוא לסעוד הלב. וראה בארוכה אצלנו 33472). וראה אראה מגילת ספר לה, יב. וראה בארוכה בגליון פניני הלכה בא תשפ״ד.

ובלא״ה איכא נמי הדעות דלא אזלינן בתר רובא בתערובת כשניכרים כאו״א בפ״ע ובלא נתבשלו, והארכנו שם. וממילא נכנס לבית הספק מטעם אחר. ואמטו להכי, הדרינן נמי לספק הראשון, שספק זה גורר עוד ספק, שמא בכל תערובת שיש כזית מז׳ מינים עליו לברך על העץ ולפטור שאר הפירות מחמת הספק אם נתחייב בעל העץ. ויש לצרף גם הסברא שבכלל דין רוב תלוי בחשיבות, שסתמא דמילתא הרוב עיקר, ויתירה מזו, שי״א שמין חשוב אינו נפטר בברכת הרוב. ובזה גופא כמה סברות ודעות.

ומכל הלין טעמי, עדיף ליקח פרי אחר ולצאת מידי ספק.

 

 

#32761