סופגניה אפויה שנתערבה בתוך סופגניות מטוגנות

 

שאלה:

נשאלה שאלה בסופגניה שנאפה שנתערב בתוך הרבה שנתבשלו, והשאלה איך לנהוג לענין ברכות, לפי מה דקיי”ל מעיקר הדין כשיטות הסוברים שעל בצק מבושל אין מברכים ברכת המזון א”כ מה הדין אם נתערב סופגניה אחת שעברה תהליך אפיה בתוך הרבה שעברו תהליך של בישול, ושניהם עשויים מבצק רגיל, ואי אפשר להכיר איזה סופגניה היא הנאפת, איזה ברכה יברכו על כל אחת מהסופגניות, ולענין ברכה ראשונה פשוט שיברכו עליו ברכת במ”מ כדין כל דבר שיש ספק האם ברכתו המוציא או במ”מ שמברכים עליו במ”מ, אבל לענין ברכה אחרונה כשאכל כדי שביעה, יש להסתפק שהרי מבואר מדברי השעה”צ סימן קסח ס”ק ע”א שבמקום שיש ספק האם לבךך על המחיה או ברכה”מ אם אכל כדי שביעה צריך לברך ברכה”מ, א”כ בנידון דידן יש להסתפק מה הדין שמצד אחד יש לומר דיש כאן חתיכה הראויה להתכבד ואינו בטל וא”כ יצטרך לברך על כל אחת ברכת המזון, ומצד שני י”ל דלא מצאנו שגזרו חכמים דין חתיכה הראויה להתכבד רק לחומרא ולא לקולא (שהרי מדאורייתא גם חתיכה הראויה להתכבד בטל) וא”כ באופן שזה יגרום שיברך הרבה ברכות לבטלה (הרי אי נימא שאינו בטל אם נתערב באלף ג”כ לא יתבטל ונמצא שמברך על תשע מאות תשעים ותשע סופגניות ברכה”מ לבטלה) מאן יימר שחכמים גזרו שלא יתבטל, עוד יש לדון מצד כמה סיבות שאולי לא שייך בנידון זה דין חתיכה הראויה להתכבד, וצ”ע.

ואפנה למורנו הגאון המובהק הרב בראון שליט”א אשר ברוב בקיאותו הרחבה מסתמא ימצא מקורות לספק זה.

 

מענה:

מברך בורא מיני מזונות. ואם לא אכל כדי שביעה – ברכה אחרונה היא מעין שלש. ובאכל כדי שביעה – ראוי לצאת מספק ולאכול לחם גמור ולברך ברכת המזון.

 

מקורות:

כמה תיהוא קחזינא הכא, נוסף לדיני ביטול, מדין חהר״ל, וכן דאפשר למיקם עלה ע״י טעימה והו״ל כניכר (אבל העירוני שלא תמיד אפשר להכיר בטעימה אם הדבר עבר תהליך בישול או תהליך אפי׳, ובפרט שגם אם נגמר ע”י בישול ואח”כ נאפה יש עליו שם פת. וראה אצלנו 1434), מחמת שהוא היתר בהיתר, וכן מצד דברי שו״ת עונג יו״ט ד (ועוד) הידועים, דל״ש חלות ע״י ביטול.

ודנו בכ״מ אי מהני רוב בספק ברכות. וראי׳ מברכת האור ורובם גוים. ושם מברך גם במחצה על מחצה.

ועוד יש לדון מדין ספק פהב״כ שמברך במ״מ ומעין שלש, וככל הביאורים שנאמרו בזה מ״ט ליכא לא תשא, אם מחמת שבדיעבד באמת יוצא במעין שלש, או שלא יהיו ברכותיו סותרות, או שבברכהמ״ז אין ברכות מעכבות זא״ז,  או שהקלו חכמים להתיר לו לאכול, או שכל שאין ברור לנו ליכא חשיבות, וכעי״ז שלא הוציאוהו מחזקתו וכו׳. וראה ט״ז קסח, ו בסופו. ובאו״א קצת – אדה״ז קסח, יב. ולהעיר מסברא עד״ז בט״ז רח, ז, שיוצא בברכתו שהי׳ עליו תחילה, ובנהר שלום שם ז.  ומאי שנא בנדו״ד. (והסברא שכל הדעות בפהב״כ עבדו שלמא בהדייהו וכולם מסכימות ומתאימות הנה – ראה מאמ״ר קסח, יד והובא במשנ״ב שם בבה״ל ו ד״ה והלכה. ועוד – נסתרת מחמתה מכ״מ, שמפורש איפכא, כגון מש״כ התוס׳ ברכות מב, א ד״ה לחמניות, שאובליא״ש היינו לחם גמור, וחלקו על רש״י שם ד״ה לחמניות, אף שי״ב תבלין כמפורש ברש״י שם מא, ב ד״ה פת הבאה בכיסנין. וכ״ה בפירש״י עה״ת וישב מ, טז.  (ודוחק לומר, שלא הרי תבלין שבאובליא״ש כפהב״כ, וכל׳ רש״י כעין אובליא״ש. ולאידך, אם לא נחלק ביניהם, נמצא שבשו״ע זיכה שטרא לבי תרי, שפסק קסח, ח, כתוס׳ דאובליאש לחם גמור, ולאידך הביא שם ז דעת הרמב״ם לדינא שבנילוש בתבלין ברכתה מזונות. והאריכו בזה במפרשי השו״ע. ואכ״מ. אמנם אדה״ז בסדר ברה״נ רוח אחרת עמו, שבדין נילוש בתבלין או מי פירות לאו כו״ע מודו, משא״כ בעשוי כמין כיס עם מילוי מיני מתיקה. והארכנו במק״א)).

[והעירו מדעת רעק״א בהגהות רח, יז, ומשנ״ב שם עה, שבפהב״כ בדיעבד יצא  בברהמ״ז. ולכמה ראשונים פוטר גם לדייסא, ושעדיף מתמרים. וראה מח״ב רח, ג ואילך שהביא כן מכ״מ בראשונים. וכן מצינו מפורש בעוד כמה ראשונים שלא הביא. וכן נקטו כמה אחרונים חביבים. וכ״ד אדה״ז בסדר ברה״נ א, יז, שבכל ה׳ מיני דגן יצא בדיעבד בברכהמ״ז. ואפשר שיוצא בברכת הזן לחוד, ולכן לא תיקנו ברכהמ״ז על ספק פהב״כ שמרבה בברכות. ונראה שכך כוונתו במאמ״ר קסח, יד. ובא״ר קסח, כ, אכן כתב שלא יצא בהמוציא מה״ט, דאל״כ מדוע לא תיקנו שיברך המוציא. אבל ראה במאמ״ר קסח, יח שדחה. ונראית כוונתו כנ״ל. וראה חיי״א נא, יב, ושם נה בנשמ״א א, שכשבאים לתקן לכתחילה יותר טוב לברך במ״מ שהיא ברכה כוללת אף אם יצא. אלא דסברא זו מהני רק אם נאמר שיוצא במעין ג׳. ונראה דס״ל שבפהב״כ יוצא בברכהמ״ז, אלא שיוצא גם במעין ג׳ והיא עדיפא. ולאידך, בפת גמור – ראה חיי״א מז בנשמ״א א  שאינו יוצא במעין ג׳].

ואף שיש לחלק טובא, דהתם לחם הוא, ואי קבע ברכתו המוציא – אדרבה איפכא הוא, שעכ״ז מצינו שמברך במ״מ ומעין ג׳.

אבל ראה פמ״ג קפו במ״ז א (הובא בבצה״ח דלקמן בשם שו״ת הפמ״ג) בשאלה שיש לחם ופת כיסנין ואינו יודע מה אכל. אלא שפשוט דהתם מיירי באכל כדי שביעה וחייב בברהמ״ז בכל גווני. ובבצה״ח דלקמן בסק״ב פי׳ שהספק שם בין ברכהמ״ז לעל המחי׳. וליתא, דאלת״ה כפי שביארנו, הרי גם אם הי׳ לחם הוא רק דרבנן. ואין דבריו מובנים. וכדברינו כ״כ בפי׳ מנחת אפרים לשו״ת הפמ״ג טו, א.

וראה בנדוננו שו״ת חוקי חיים ד, ו. בצה״ח ה, קמז, טו.

ועדיין יש לדון באכל כדי שביעה. ונראה דלא שנא מספק אכל פת כדי שביעה שחייב. ול״ד לספק המוציא וספק פהב”כ שבזה קיי”ל שמספק אין מברכים רק מעין ג’ והיינו משום דמדאורייתא יוצאים גם במעין ג’ כמש”כ הגרע”א ואדה״ז בש”ע (אבל בסדר ברה”נ חזר בו) ששם שורש הספק הוא בדרבנן שהרי כתב הב”י דמדאורייתא פהב”כ הוא פת גמור, משא”כ בספק פת ספק אינו פת (היינו באופן שנחלקו הראשונים האם הבישול מפקיע את העיסה מתורת פת) הרי זה ספק בדאורייתא, שלפי הסוברים שבישול מפקיע מתורת פת מדאורייתא אין עליו תורת פת, ולכן הואיל ושורש הספק הוא בדאורייתא ומתגלגל מזה נפק”מ בדרבנן (היינו אם חייב לברך ג’ ברכות שלמות או דסגי במעין ג’) הולכים לחומרא. וראה משנ״ב קסח בשעה״צ עא. ובהכי כתבו ליישב פס״ד השו״ע בפהב״כ להקל כדברי כולם, דקאי בלא שבע והו״ל רק ספק דרבנן.

והנה, לפמ״ג בכ״מ ס״ס ורוב לא מהני בברכות (אלא שכמה סתירות בזה. ואכ״מ), אבל איהו קאי שאינו מברך ברוב. אבל להיפך בספק דאורייתא בכדי שביעה, לומר שגם אם מהני ביטול בכיו״ב, ליכא דין רוב, אינו שהרי מצינו בכ״מ דס״ס מהני שלא לברך בכדי שביעה.

והנה כנ״ל דנו בכ״מ אי מהני ביטול בכה״ג. וה״ר משבועה שהוא איסור גברא, ראה רמב״ם נדרים ה, ט. שם יב. שם טו. פת״ש יו״ד קב, י. זכר דוד להגרד״ל שליט״א ז. ויש לדון ביבש ביבש בפרט. והאריך בכ״ז בדרך דעה ב, יד.

והעירני ח״א, שאם נאמר שאין כאן דין ביטול, יוצא שאם נתערב סופגני׳  אחד שעבר תהליך אפיה בתוך אלף סופגניות שלא עברו תהליך זה (לו יצויר שאי אפשר להכיר הטעם בטעימה) יצטרך לברך על כולם ברכה”מ באופן שאכל כדי שביעה, הגם שאם נפסק כן יהיו כאן אלפי ברכות לבטלה,  שהרי על תשע מאות תשעים ותשע מהתערובת ודאי אינו חייב לברך ברכה”מ. ואי אפשר לומר כל דפריש משום שכל שאינו בטל הרי יש כאן דין קבוע כמחצה על מחצה, ומצד שני מוזר לומר שנפסוק כן כנ”ל.

אבל לא ברירא כותבו דל״ש כל דפריש, כיון דליכא דין ביטול, דתליא באשלי רברבי אי אמרינן כל דפריש בדשיל״מ. ומפורש כתב האחיעזר ב, טו, ב, ושם רסי׳ יב, ואות ז שם, וכן ברסי׳ יד, בנוגע ביטול להחיל חלות, דאף דל״ש ביטול איכא כל דפריש. וראה גם חזו״א מעשרות ז, ו. אחיעזר ג, סוסי׳ עד. אג״מ או״ח א, קנא.  וכדבריהם משמע בתוס׳ הרא״ש ב״מ ו, ב שהקשו בקפץ לא מדין ביטול אלא מדין כל דפריש (אבל עייש״ה בתוס’ הרא״ש שיל״פ איפכא). וגם בעונג יו״ט הידוע מבואר שהביטול אינו מועיל לחדש דין אבל מהני לסלק דין קבוע, ואם יטול חוט מהתערובת תולין שנטל מהרוב. ויש שכתבו איפכא, ראה או״ש ציצית, דלא אמרינן כל דפריש. ושם מאכ״א טו. וכ״כ בשערי יושר ג, ו, ט, שכל שאינו בטל חשוב כקבוע.

וי״ל גם דשאני ביטול במצוות דבעינן ודאי ולא מהני כל דפריש שהוא מדין הכרעה, ולכן י״א דלא מהני רוב וחזקה. אבל בברכות, גם ספק מהני לחייבו בדאורייתא. ועוד ילה״ע דנדו״ד שביטול הוא מדין מציאות ולא דינית, שהרי הביטול קובע שנתבשל, אלא שמתגלגל מזה חיוב, אפשר דל״ש לדין ביטול במצוות. וכמו נתן סאה ונטל סאה עד רובו, וכהנה רבות.

 

 

#32076