ספק אם בירך ברכת המזון

 

שאלה:

הנני רוצה להציע לפני כת”ר דבר שנתקלים בו הלכה למעשה הרבה וצלע”ג איך לנהוג בזה.

דהנה קיי”ל בסי’ קפ”ד סעי’ ד’ שספק אם בירך ברכה”מ צריך לחזור ולברך וכתב שם המשנ”ב (ס”ק ט”ו) דדוקא אם אכל כדי שביעה, אבל אם אכל רק כזית אינו חוזר ומברך  “מ”מ ראוי לירא שמים בנסתפק אם בירך או לא, אפילו שלא אכל אלא כזית, שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך בהמ”ז [ח”א]”.

וקשה במש״כ שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית, שהרי מדברי המשנ”ב והביה”ל ר”ס קעט מבואר דמי שאכל סעודה קבועה גם אם הסיח דעתו בהיסח הדעת גמור אינו חוזר ומברך (ובביה”ל שם כתב דיש להחמיר שלא לאכול עוד לחוש לשיטות הראשונים הסוברים כן, אבל למעשה אם חוזר ואוכל אינו מברך דסב”ל). וא”כ איני מבין למה כתב החיי”א שיחזור ויברך המוציא, הרי על צד שעדיין לא בירך ברכה”מ אין כאן יותר מהיסח הדעת גמור, והיסח הדעת אינו מחייב לחזור ולברך (אם עדיין לא יצא ממקומו כמבואר בסי’ קע”ח).

ולמעשה הנני נבוך איך לפסוק בזה, דמצד אחד יש לנו פסק ברור של החיי”א, והמשנ”ב שהעתיקו, שחוזר ומברך המוציא, ומצד שני לפי מה שיוצא מדברי הפוסקים בסי’ קע”ט אינו חוזר ומברך המוציא.

וגם בברכת נט”י יש להסתפק האם חוזר ומברך (והמשנ”ב לא כתב בזה) ולכאורה אם שמר ידיו אע”ג שהסיח דעתו מאכילה אינו חוזר ומברך.

אודה מאד אם יאיר עיני בזה.

 

מענה:

דברי המשנ״ב בשם חיי״א – כבר כ״כ בחסל״א קפד, ג. והובא בכמה פוסקים – ראה בא״ח ש״א חוקת ט. ועוד.

ובביאור הדברים – ראה משנ״ב בבה״ל ז ד״ה בכזית, שהרבה ראשונים ס״ל שגם בכזית חייב בברהמ״ז מדאורייתא (ובחיי״א קאתי עלה מטעם אחר, שעכ״פ חייב מדרבנן, ובכביצה דעת כמה מגדולי הראשונים שהוא דאורייתא. ועוד ילה״ע מצל״ח ברכות כ, ב ד״ה למאי נפק״מ – הביאו במנחת פתים קפד, ד ובשעה״צ שם יז – שגם אם חייב מדרבנן חוזר ומברך דלא פלוג. וכ״כ בבגדי ישע למג״א קפד, ח. וראה שו״ת יד אליהו מלובלין סוסי׳ ט. ועוד. איברא, שבראשונים מפורש להדיא כמג״א. ואכ״מ).

ובחסל״א שם שכ״ה גם באשה שנסתפקה אם בירכה (גם אם אכלה כדי שביעה) שהטוב והישר לאכול עוד. (אבל לכמה דעות חוזרת ומברכת בספק – נוסף לסברת הצל״ח דלא פלוג – ראה ראשון לציון ברכות כ, ב. חיי״א שם ב. ועוד. ואכ״מ). וראה ערך השולחן קפו, ב שתשנה מקומה. וכ״כ בספרו ווי העמודים כד, י. (ובשינוי מקום והיסה״ד לכו״ע חוזר ומברך – ראה אדה״ז קעט, א בסופו. משנ״ב קעח בבה״ל ב ד״ה אם הסיח. ויל״ע, שבטעם שמברך כתב בשו״ע אדה״ז שם שאין דעת האדם להיגרר מאכילה לאכילה רק ביושב במקום קביעות סעודתו. וצ״ע אם אפ״ל כך במשנה מקומו בכוונה בכדי שיכול לברך).

[ואין להקשות למ״ד דברכה שא״צ מדאורייתא – שנתקבלה כבר ההכרעה שבמקום דעביד לאפוקי נפשי׳ מפלוגתא אינה ברכה שא״צ. ובסגנון אחר שמחמת הספק צריכה היא. ועצ״ע ממשנ״ב ח, מב. והאריכו בזה. ובאמת, מפורש הוא כבר בפמ״ג שם במ״ז טז. ויש שכתב שכוונתו לברכה לבטלה להדעות המגדילים בשיעור הפסק, וכדעת אדה״ז שהוא כמה שעות. ויש שר״ל שכשכבר חלה הברכה ומפקיע אותה גרע טפי, ובפרט דהתם שאני שמבטל המצוה. וכ״מ קצת בפמ״ג שם. אבל ראה שיח הלכה שטרנפלד א למשנ״ב שם (אות עג – ע׳ קכט) והאריך בכ״ז שם].

ונראה פשוט, שהמסופק אם בירך גרע משאר גמר בלבו, דל״ש כאן הסברא שהדרך להיגרר מאכילה לאכילה, שהרי בדעתו הוא שכבר בירך, עכ״פ לצד אחד, וה״ז יותר משאר נמלך. וגם לדינא ההכרעה הוא בהספק כאילו כבר בירך (להסברא שסד״ר לקולא היינו הכרעה. וגם בל״ז, הרי עצם הספק היינו כאילו בירך. ול״ד לספקא דדינא בדין היסה״ד, כבגמר בלבו, שמספק מותר לאכול וא״צ ברכה, אלא ש״טוב לחוש ולא לאכול״ – סדר ברה״נ ה, ג. ובמשנ״ב קעט, ט, שלכתחילה יש להזהר שלא לאכול, ובבה״ל ד״ה אין צריך בסו״ד, ש״נכון מאד להזהר״). ודומה לנטל הכוס בידיו, או נטל ידיו. [ואף שגם היסח הדעת הכי חזק אינו מחייב לחזור ולברך (ושאני נטילת כוס או נטילת מים אחרונים – שעשה מעשה של קביעות כהכנה לברכת המזון, ולא רק גמירות דעת בלב), וכשמסופק אם בירך או לא, הרי על הצד שלא בירך אין כאן רק היסת הדעת גמור, ולמה יתחייב לחזור ולברך המוציא -מסתברים הדברים, שספק אם בירך – ה״ז כאילו בירך].

והדברים מפורשים כבר בפמ״ג פתיחה להל׳ ברכות ב. (אלא שהוא בדרך קושיא בנוגע למי שאוכל כדי שביעה, ונסתפק אם בירך, מדוע לא יעשה כן. ולמסקנא כתב שכן ראוי לעשות. וכ״כ גם בכה״ח קפד, טו. וכדבריו ראה גם בהגהות פלאים תוס״ש קפד, ד בדא״פ. והוא פלאי, שהרי מפורש בשו״ע שמברך, ומה לו לחפש עצות משום ספק לא תשא. ומפורש כתב הפמ״ג איפכא סז ד״ה ואגב במ״ז א: ספק תורה לחומרא תו מחוייב הוא ואין כאן לא תשא. אמנם, בתוס׳ ר״ה לג, א ד״ה הא, וכן בשטמ״ק ברכות לג, א ד״ה כל המברך, ובר״ן ר״ה ט, ב ד״ה ולענין, כתבו להוכיח מזה שברכה לבטלה דרבנן. אבל בדעת הרמב״ם (את״ל דס״ל שהוא דאורייתא. וראה חיי״א בנשמ״א ה, א ד״ה אך שנטה מזה מה״ט) – מוכרח כנ״ל. וראה שו״ת אבני צדק או״ח מו ד״ה נמצא. ובפשטות, שכל נוסח הברכות תיקנו חז״ל, והם אמרו לברך והדר ליכא לא תשא (ראה עד״ז בברכ״י או״ח מו, ו בכללות דעת הרמב״ם). ובכ״מ שספק דאורייתא לחומרא כדין ודאי, וממילא ליכא לא תשא (ראה שו״ת רעק״א קמא כה ד״ה וביותר). ובשו״ת מכתם לדוד או״ח ג כתב שמברך מחמת חזקת חיוב. וקדמו במאירי שבת כג, א. ואכ״מ. וראה גם תורת חיים סופר קפד, ז שהאריך להקשות על הפמ״ג, והביא מכ״מ. ובחלק מדבריו – ראה גם הגהות פלאים שם. ולא הביא מש״כ הפמ״ג בעצמו. וראה גם ישועו״י מו, ו. מנ״ח תל. ועוד. וזהו נוסף להדעות שבמברך מספק גם בדרבנן ליכא משום לא תשא, וכדלקמן).

וראיתי למי שפי׳ בדברי הפמ״ג, דספוקי מספקא ליה האם צריך לחזור ולברך, ולפ”ז לכאורה ספק ברכות להקל ולא יחזור ויברך. אבל לדידי אי״ז הפי׳ בדברי הפמ״ג, שאין כאן ספק. אלא שכתב שיש ב׳ תשובות להטענה מה יעשה עם המוציא: א. שגם אם לא יברך לא איכפת. דברכת המוציא דרבנן. ב. ועוד שבאמת יש היסה״ד. ועכ״פ, גם לפירושו, נראה שלאופן השני סבר שהוא היסה״ד.

ועוי״ל, ובדוחק, דאיכא הכא ס״ס, ספק שמא בירך, ואת״ל שלא בירך – שמא חייב כבר בהיסה״ד גרידא מחמת שרצה לברך. ועוד שלכמה דעות העיקר לדינא דבהב לן וניבריך חשיב גמר סעודה – משנ״ב קעט בבה״ל א ד״ה אין צריך. אלא שלהרבה דעות גם ס״ס להקל בברכות שלא לברך.  וחזי לאצטרופי הסברא, דאין איסור בברכה מספק משום לא תשא ומה שאין מברכין הוא משום דספק ברכות להקל. (וראה בארוכה שו״ת הצ״צ או״ח ג. ושם, שיש לסמוך על כך כשהספק נוטה יותר לצד שלא בירך. וראה הנסמן בהערת המהדיר במהדו״ח בשו״ע אדה״ז קסז, יב). וכן להעיר שי״א שגם ברכת המוציא דאורייתא ומברך מספק – ראה טור או״ח קסז בדעת הרמב״ם. ואף שהרבו להקשות – מצינו שכ״ה להדיא בכלבו כד. מאירי ברכות רפ״ו. ועוד. ובכ״מ הובא כן גם בדעת מרדכי בשם הסמ״ג ובדעת האגודה ועוד. ואף שנדחקו בדבריהם דפי׳ ״ברכת הלחם״ היינו ברהמ״ז – עכ״פ מצינו דאיכא מרבוותא דסברי הכי להדיא, ואינו רחוק שיש מהם שנתכוונו כפשוטו.

וראה גם ברכת הבית א, ג. כה״ח קפד, כב. משנה הלכה קעט, א. ברכה אחרונה אייזשטיין א הע׳ כג בסו״ד בשם הגריש״א.

ובנוגע לנט״י – כ״מ שצריך לחזור ולברך המוציא משום היסה״ד צריך לחזור וליטול ידיו כראוי לאכילת פת שכיון שהסיח דעתו מאכילת פת הסיח דעתו משמירת ידיו – אדה״ז קעט, ה. וממילא מברך ג״כ, ראה שם קסד, ב (משא״כ שם תעז, ז, בסופו שאינו מברך המוציא, וממילא גם לא ענט״י). אלא שבנדו״ז הרי אוכל רק כזית, ובפחות מכביצה אינו מברך.

 

 

#31590