לאכול חצי סעודה בבית וחצי בסוכה

 

שאלה:

כתב שו”ע הרב סימן תרלט סעיף יז “ואפילו שלא בשעת הגשם, אם ירצה לאכול כזית בסוכה וכביצה מצומצמת תוך הבית הרשות בידו אלא שהמחמיר לאכול כל הסעודה בתוך הסוכה שלא בשעת הגשם הרי זה משובח” עכ”ל.

מבואר מדבריו חידוש נורא שמותר לאדם לאכול כזית לחם בסוכה ועוד כביצה בבית. ונחשב שאכל בבית אכילת ארעי כיון שאכל בבית רק כביצה בדיוק. ותמוה מאוד הלא כיון דשינוי מקום מחדר לחדר לא נחשב שינוי מקום ולגבי ברכה נחשב אכילה אחת. א”כ מדוע לגבי איסור לאכול סעודת קבע נחשב ב’ אכילות נפרדות ונחשב שאוכל בבית אכילת ארעי. וצע”ג. אשמח אם יכול להאיר את עיני.

 

מענה:

מכתב לאחד הרבנים שליט״א:

הנה, דעת שו״ת בנין שלמה מא שכתב כעין דברי כת״ר ידועה. וכוותי׳ סברו כמה גדולים וטובים, כשו״מ ועוד. אמנם, יש ראיות בכמה פוסקים דלא כוותייהו. ואגב, בבנין שלמה לא הזכיר כלל דעת שו״ע הרב ודעמי׳. ואיהו כ״כ מדנפשי׳. ובהקדם, שכדברי שו״ע הרב – כ״מ גם בפמ״ג תרלט, יא במ״ז יא. (ויש שר״ל בכוונת הפמ”ג שאכל כזית בסוכה ובירך ברכת המזון ואח”כ יצא מהסוכה שמותר לאכול בבית כביצה שה״ז  אכילה נפרדת. ואינו מוכרח). וכ״ה בהגהות רעק״א שם. (וח״א טען שכוונת רעק”א שאם אכל כזית לשם מצות סוכה יכול לאכול עוד כזית אחד בבית, משום שהכזית השני נחשב אכילת ארעי. אבל באמת מודה רעק”א שלא יכול לאכול עוד כביצה בדיוק בבית. אבל אינו, שהרי כתב ״רק ביתר מכביצה״. ועוד, שסברתו אינה מובנת, שאם הוא בגדר אכילת קבע אפילו בכזית ליתסר). וכן מוכרח במט״א סב שכתב לאכול מיני תרגימא ולא פת בנסתפק אם בירך, אף שאם הוא בתוך הסעודה הרי חייב בסוכה. (ואף שאין ראיה מדברי המטה אפרים לדברי שו”ע הרב. ורק שמוכח שסובר שפירות ומיני תרגימא לא מצטרפים ללחם שאוכל ולא חל על אכילת הפירות שם אכילת קבע. אבל אין ראיה ממנו שאם אוכל כזית בסוכה ועוד לחם בבית לא מצטרף ביחד – מ״מ עכ״פ שמענו עיקר היסוד שמה שהוא בתוך הסעודה לא משוי לאכילתו גדר קבע. וממילא שמעת מינה, אף שלא כ״כ בהדיא, שאין להחיל גדר קבע על הלחם שיאכל). וכ״כ בכמה אחרונים באוכל אכילת עראי באמצע סעודתו בסוכת חבירו שאינו מברך. וכל הספרים מלאים בד״ז. ואטו כי רוכלא ליזול וליחשוב. ולדוגמא דרך החיים קעא, יז.  וכן בשו”ע הרב תרלט, יד: אבל אם נכנס לסוכה אחרת אפילו היא באותו חצר סמוכה לסוכה שבירך בה באכילה ראשונה כשרוצה לאכול בסוכה זו דבר שאסור לאכלו חוץ לסוכה צריך לחזור ולברך לישב בסוכה. ובמשנ”ב תרלט, מח: ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו דעת המ”א שאפילו אם היה בדעתו בשעת ברכה שילך באמצע הסעודה לשם ולשוב אח”כ מיד אפ”ה צריך לברך שם לישב בסוכה דהליכה הוי הפסק ועל כן אם רוצה לאכול בסוכה זו דבר שאסור לאכול חוץ לסוכה צריך לברך שם לישב בסוכה.

וכ״מ בראשונים במה שנתקשו בל׳ המשנה אוכלין ושותין עראי, דשתי׳ מאי בעי הכא. ולא יישבו דקאי בסעודה. (אלא שבמאירי כתב איפכא). וכן נמסר בשם הגרח מבריסק. ראה תשוה״נ ה, קצט. ולכאו׳ כדברי שו״ע הרב מוכרח בגמרא יומא עט, ב שהקשו ארבא דפירי לא בעי סוכה מברייתא שאכלו פירות חוץ לסוכה אכילת עראי ומשמע שבקבע בעי סוכה. ולכאו׳ לא תיקשי שיש לומר שקבע היינו רק בתוך הסעודה, ומנא לן להקשות ארבא. ועל כרחך שגם בתוך הסעודה אינו בגדר קבע.

ובכל אופן, לדינא אפשר שבאם אכל כבר כביצה ויותר בסוכה שאני גם לפמ״ג ולשו״ע הרב, שהמדובר בשו״ע הרב בליל א׳, ושאכל רק כזית ולא יותר בסוכה.

ובגוף קושייתו, לא הבנתי רצונו, שאף דלקיבעי׳ קמא הדר, הרי הטעם שמותר בעראי, שכך דרך האדם לאכול חוץ לביתו, והרי גם אחרי שאכל בתוך סעודה דרך האדם לאכול עראי בחוץ. ואינו בגדר תדורו. ועוד, דלקיבעי׳ קמא היינו שלא גמר סעודתו ולא נעקרה דעתו, אבל עדיין י״ל שחל ע״ז שם אכילת עראי. ובסגנון אחר, שגדרי אכילת עראי בדיני סוכה נמדדים אחרת (וכאשר ביארנו שתלוי במה שאוכל חוץ לביתו בכל השנה. והרי כל השנה רגילים אנשים אפילו באמצע סעודתם לצאת ולאכול עראי בחוץ). וכדמוכח גם מזה שהשיעור בסוכה יותר מכביצה. ואילו בדין שינוי מקום השיעור הוא כזית.

עוד אוסיף שגם הסברא שאסור לשתות מים בסוכה כתבה המשנ״ב בשעה״צ רק כמסתפק, ונשאר בצ״ע. וגם במאירי הוא רק בשם י״א. ולא ברירא מילתא אי קאי גם במים, או ביין לחוד. וגם השו״מ שכתב כך מדנפשי׳ – וכתב ״כנלפענ״ד דבר חדש״ – מיירי שאסור לו לצאת מהסוכה בשביל זה, אבל לא כתב שכשהוא כבר בחוץ אסור בשתי׳. ובאמת בשו״מ  מיירי רק מאכילת עראי ולא משתי׳. וכן גם בבנין שלמה. אבל גם למשנ״ב דקאי בשתיית מים, בודאי לא ס״ל למשנ״ב שיוכל לברך על כך. ולא גרע משינה שבודאי חייב בסוכה ולא תיקנו ברכה עלה (זולת להסוברים כך בסוכה אחרת שלא אכל בה היום).

ובכלל, הסיבה שחידש כך במשנ״ב  – וכן שאר האחרונים שכ״כ, לחם יהודה למהר״י עייאש סוכה ו, ו, ושו״ת מהרי מסלוצק כב  – דקשיתי׳ לישנא דושותין. ומצינו אופנים אחרים בפוסקים בכוונת הלשון. (ולהעיר מביאור ההליכות שלמה דקאי שסוכה מזומנת אצלו ממש). אבל בראשונים מבואר באו״א, משום שתיית יין כך, למר כדאית לי׳ ולמר כדאית לי׳, ולכולהו ליכא לאוכוחי כלל מל׳ ושותין.  (ומה שפי׳ בלחם יהודה עך בר״ן – ראה ווי העמודים לבעל ערך השולחן על היראים מ׳ תכא שדחה שאי״ז כוונתו. ואדרבה). וביראים כתב יתר על כן שכל שתי׳ עראי הוא. וכ״מ בתניא רבתי ואגור ועוד. וכש״כ להפי׳ במאירי שהוא מחמת רגילות הלשון. וסתימת כל הראשונים שלא הזכירו חידוש כזה, מכלל דלא שמיעא להו כלומר לא ס״ל. ובדבר הרגיל קייל״ן בכללי ההלכה דאם איתא לא הוו שתקו מלהודיענו.

ועוד תמוה אצלי מה שהביא במשנ״ב מל׳ אוכל ושותה בסוכה שבשו״ע, שבראשונים אכן נתקשו בלשון שותין עראי חוץ לסוכה, ומובנת הקושיא, אבל בלשון הנ״ל, הרי הכוונה לגוף הקביעות שיהא בסוכה, ונזכר בגמרא בענין זה גם טיול ומצעות נאות וכו׳, שלכמה ראשונים אפילו טיול אינו אסור שיהא מחוץ לסוכה, ואין חיוב שיהא בסוכה אלא מצוה קיומית היא. ודוחק לומר דקאתא לאשמועינן חידוש כזה ברהיטת הלשון בשו״ע מבלי לפרש בהדיא. ואולי גם במשנ״ב כתב מה״ט בלשון ״אין כדאי״ לא מחמת הספק, אלא שאי״ז מצוה חיובית גם לסברא הדין.

ובגוף הסברא שהוא בגדר קבע או כסברת המשנ״ב שכך הסדר כעין תדורו שבסעודה אדם שותה בבית (ונראה בטעמו שמיאן בסברא דהוי קבע, שהרי מפורש כתב בבה״ל בד״ה ויין, שאין לדמות לדיני ברכות) – צע״ג, שלכמה ראשונים מברך על המים בסעודה, מחמת שאינו בגדר מחמת סעודה, ועוד שאפילו קבע על היין לכמה ראשונים מותר חוץ לסוכה , שאם יאמר אליהו דהויא קביעותא וכו׳ והשתא בטלה דעתו, וגם בשתה יין באמצע סעודה מברך עליה, ומוכח בכ״מ שאי״ז קביעות, שהרי אם שתה לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה אינו נפטר בברהמ״ז לכמה דעות. וגם להדעות שנפטר – אכתי הוא רק לברכה אחרונה. וכן הסברא שכך עושה בביתו, הרי רגיל לצאת באמצע בסעודה, ולפעמים שותה שם. ועוד מוכח מפירש״י סוכה כז, א ד״ה במיני, דקאי בפירות בתוך הסעודה אחרי שסילק.  ועלה קאמרו ביומא עט, א דפירות לא בעי סוכה, והרי הדרך כך בבית לאכול בסוף הסעודה אחרי שסילק מהפת. ועוד שלכמה דעות קידוש פטור מסוכה אף שדרך לקדש בביתו.

ובכללות הנ״ל – ובחלק מהדברים לו זכות ראשונים – ראה פיקודי המועד יזדי סוכה י.

 

 

#31147