האם מותר לאשה להכין בשבוע שחל בו ת”ב כל מיני מאכלים ולשמור אותם בהקפאה לצורך שמחה שיש להם בשבוע הבא?
שאלה:
האם מותר לאשה להכין בשבוע שחל בו ת”ב כל מיני מאכלים ולשמור אותם בהקפאה לצורך שמחה שיש להם בשבוע הבא?
יש שאמרו שיש להימנע כדי לא להסיח דעת מהאבלות. האם זה נחשב כמו איסור עשיית בגדים וכיוצא כיון שאינם לצורך שבוע זה, או דילמא שאני?
מענה:
מותר.
מקורות:
מהיכא תיתי לאסור בדבר שלא נמצא בפוסקים.
והנה בטעם מנהג הצנעת הסכין מצינו כמה אנפי, שבמג״א תקנא, כח כתב: אין שוחטין עד י’ באב ואם חל ט”ב ביום ה’ מותר לשחוט אחר חצות לכבוד השבת [ב”ח] אבל באבודרה”ם כתב הטעם דמר”ח עד התענית גזרי’ דלמא אתי למיכל מיניה אבל ביום התענית לא שייך למיגזר א”כ לעולם שרי עסי’ תקנ”ט ס”י. עכ״ל.
ואם נאמר מחשש אכילה, לכאורה לפ״ז יש לחוש ולא לבשל בשר מחשש דילמא אתי למיכל מיני׳ (ויל”ע מאי שנא מאחד שהוא בשרי שמותר לבשל חלבי. ויש לחלק. ואכ״מ).
אמנם, כ״ז אינו, ובהקדמה שלב״ח שהביא המג״א שם, והכי נקטינן לחומרא עכ״פ (ראה משנ״ב ס להציר רק במקום הדחק) ודאי אינו משום חשש אכילה, שהרי לפ״ז לישתרי בכל ת״ב שאין מי שיאכל, ולא רק בחל ת״ב בחמישי, כמו שהקשה המג״א (וההמתנה עד אחר חצות היא רק משום אבילות). אבל גם לאבודרהם, וכ״ה המנהיג, ובהל׳ רי״צ גיאות – שהוא מחשש שיאכל, לצורך שרי כגון לכבוד שבת, לחולה, מילה, פדה״ב, נישואין וכו׳. והה״נ לשאר שמחת מצוה. וכן במקום הפסד התירו.
וכש״כ אם טעם המנהג להצניע הסכין הוא משום אבילות – ראה לבוש יא. ואולי איכא למישמע הכי בביהגר״א לרמ״א תקנא, ט -(אבל ברב פעלים דלקמן פי׳ בכוונתו באו״א), וכמו בדין שחיטה בת״ב גופא (שו״ת הרשב״א דלקמן) – שאין להוסיף חומרא בבישול בשר.
ובפרט אם נפרש שמצניעין רק מחמת שאין לנו מי שיאכל.
[וי״מ משום מראית עין – ראה בי׳ מהר״ן שפירא על הטור. ופי׳ כן בל׳ הכלבו. וראה באג״מ דלקמן. וכ״מ במקור הדברים ברי״ץ גיאות (ראה בארוכה בכוונתו בקובץ קהילות יעקב תשע״ד ע׳ קז)].
וגם לאבודרהם לכאו׳ אינו כפשוטו, שהרי בא״ר לאכילה ל״ח דילמא אתי למיכל (מג״א תריב, ו) והכוונה רק שיש חשש שיזלזלו באיסור – ראה שו״ת קרן לדוד קמו. ול״ש לעניננו. (אלא שבגוף קושייתו איכא למימר שהחשש רק אחרי הבישול כשראוי חאכילה, והיינו שמצניעין שלא ישחטו, שאם ישחטו בהכרח יבשלו, שהרי אא״פ להשאירו בלתי מבושל שיתקלקל, ועל הבישול חיישינן שיאכל. וראה חמו״ד מליחה ח, הביאו בשו״ת רב פעלים ב יו״ד ו, שנראה שתפס כפשוטו. ולכאו׳ גם כאן הכוונה שאם הסכין לפניו חשש שמא ישחוט (ול״מ הכי בראשונים), ושאם ישחט יאכל. איברא, שי״ל שגם אם נפרש כפשוטו, שאני התם שמתוך ריבוי ההתעסקות ששוחט ומולח ומבשל וכו׳ יבוא לאכול, משא״כ בבישול גרידא).
ועוד דהא מילתא תליא במנהגא. ומה שלא נהגו לא נהגו. ולא נמצא מנהג להדיא שאסור לבשל בשר. (אבל להעיר מהגהות אמרי ברוך למג״א תקנא, ל). וכבר כתבו שהוא מדין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור (ס הפרנס תכד. שו״ת הרשב״א א, שו – לענין ת״ב).
וכן מותר לקנות בשר – ראה שו״ת אג״מ או״ח ד, קיב. ושם דן רק מצד מראית עין. ולא עלה בדעתו חשש מחמת שמא יאכל. (וכפה״נ ס״ל שהצנעת הסכין גופא אינה משום מראית עין). אבל ראה דבר חדש בפסקי חמו״ד מכת״י אות י, לאסור לקנות לשבת מקצב נכרי רק ביום ה׳ שמא יאכל. אבל אם הקצב ישראל אפשר דמותר דמה לי אצל ישראל זה או אחר. ושם אות כד שבשבת חזון אסור ליקח בשר יותר וכ״צ (אוצ״ל: יותר מכדי צרכו) ולהניח על שבת נחמו.
וגם אם נאמר שאסור לבשל ולקנות – הרי שבימינו שיש מקפיא ליכא למיגזר שיאכל. וכ״כ הגרח״ק בשאלת רב ב, מב, ב -ע׳ שמב.
ושו״ר שהתיר בשו״ת משיב נבונים ב, לז, והביא כמה טעמים כעין הנ״ל. וראה בארוכה קובץ הנ״ל.
#29532
