Can a young child Daven Maariv from Plag HaMincha?

 

Question:

My son is 9 years old, finishing 3rd grade and B”H davens three times a day. Now with Maariv in the summer being so late, it is hard for him to stay up to the zman of Tzeis to daven. Could I have him daven from Plag Hamincha, and could he rely on that for Krias Shema as well considering he is before Bar Mitzva?

 

Answer:

Better if he could say Shema after tzeis, or at least after Shkiah, but if not possible there is what to rely upon.
This wouldn’t apply when is older, even before Bar Mitzvah.

 

Sources:

מן הדין י״א שפטור מחינוך בק״ש, אלא שראוי לנהוג כסברא שחייב – ראה שו״ע – ודאדה״ז – או״ח ע, ב. ובפמ״ג במ״ז א שעיקר הדין כרש״י. ובמשנ״ב ט דמדינא מסתברא כרש״י. ובשו״ת חקרי לב או״ח ח ד״ה ואחרי, שממשמעות השו״ע שמדת חסידות יש לנהוג כר״ת. (אבל ראה בהמשך, דמשמע שלא נקט כך לדינא). וגם לדעת ר״ת אינו מוכרח שהוא חיוב אלא מצוה בעלמא – לח״מ ק״ש ד, א, הובא במשנ״ב בשעה״צ ו. וכ״כ בדעת הרמב״ם במראה פנים לירו׳ ברכות ג, ג.

והנה בכללות הענין בנוגע חיוב להקיץ קטנים משינתם, הארכנו במק״א במכתב לא׳ הרבנים שליט״א, ושייך לכאן, ויצא עת״ק כאן:

לכאורה מדינא פשוט שחינוך מצוה דרבנן, גם להדעות שחיובו על הקטן. ולכו״ע א״צ להקיצו במצוה דרבנן. (וראה בכללות הענין אי איכא מצוה להקיץ לגדול אצלנו 39514).

ומפורש בש״ך וט״ז יו״ד שעג, א, בשם האגודה, בכהן קטן שא״צ להקיצו. ולא מסתבר לומר דקאי בלא הגיעו לחנוך, שסותר למש״כ אח״כ דאיכא חינוך, כדלקמן. ולא משום רביתי׳ הוא, דשייך רק בלא הגיע לחנוך, אלא כנ״ל שבדרבנן א״צ.

וכש״כ למ״ד – וכן עיקר – שאין להעיר הקטן מחמת חיוב האב.

ואינו שייך למש״כ בחכמ״א קנב, יז, במוסגר, דבדאורייתא החמירו לחנך גם כשיש צער לקטן – דישן שאני.

ואף גם זאת שבפשטות ליכא חינוך למצוה שכשיגדל ייפטר במצבו כעת, כבעלי׳ לרגל בקטן חיגר (אף שיש לחלק קצת. וראה בכורי יעקב תרנז, ד, שדחה הסברא שבברכ״י שם ג, בשם בתי כהונה, דליכא חינוך בלולב בשאר ימים משום תרי דרבנן, והוכחתו מקטן חיגר, ממה שאמרו דכל שגדול פטור מדאורייתא  קטן פטור מדרבנן – שבאמת התם ליכא אפי׳ מצוה דרבנן לגדול. (ותמיהני שבתפא״י מגילה ב, ד, בבועז א, הבין שהוא חיוב דרבנן, ושקטן פטור מחמת טירחא, או דהתם שאני דאיכא שינוי הגוף.

וגם ליכא ערבות לקטן לכמה דעות. ובפשטות, שכל החיוב להעיר הישן הוא משום ערבות, משא״כ בקטן שהוא אינו חייב והחיוב על האב. וגם אם החיוב על הקטן אין ערבות לקטן, וגם לא מגדול לקטן – כן מוכח בפמ״ג תקפט בא״א ד שנסתפק אם לברך לקטן – ראה מזה שו״ת פלגי מים א, סד, ז בארוכה. ושם ח, שגם משום חינוך לא חייבו כשישן שאז פטור הוא.

גם צ״ע, שאם מדינא פטור איכא סרך איסור, שלא לצערו, וגם אם ליכא גדר גזל שינה (כעין גזלת העני או גוזל להקב״ה וכנסת ישראל כשאינו מברך) – עכ״פ הוא בכלל לא תונו (ראה בארוכה שו״ת קרן לדוד או״ח יח) ומצות ואהבת לרעך. ולפי פשוטו, עכ״פ הוא בכלל נזק, כדין חנות שהשכנים יכולים למחות מחמת היזק שינה (ראה מאירי ב״ב כ, ב דנקט כי האי לישנא).

ולכאורה בקטן ל״ש מחילה.

וצ״ע מש״כ באגודה שם, הובא בש״ך וט״ז שם, שגם בכהן קטן טוב להקיצו משום חנוך. וי״ל. (וצ״ע, אי קאי באביו, או גם לאחר שבאמת אינו מצווה כלל להפרישו). ובשו״ת נחלת יואל זאב ב חו״מ עה, ר״ל שגם בגדול אין החיוב להעירו משום ערבות, רק משום מצוה דידן משום וקדשתו, והוכיח כן מכהן קטן, שבודאי ליכא על הקטן איסור. אלא שלא העתיק לנכון, שהרי ל״כ באגודה ובש״ך וט״ז משמו, כלשונו ״שגם קטן צריך להקיצו משום חנוך״, אלא ש״טוב להקיצו״. וכל הפוסקים כתבו שבאמת א״צ. וראה חכמ״א קס, א.  ויש שהשמיטו גם הא דטוב הוא – ראה חיי״א סו, ו. ערוה״ש שעב, ד.

גם בכללות הענין, תמיהני שהרבה האחרונים לא הביאו ראי׳ לנדו״ד מפלוגתת רש״י ורבינו תם אם חייב לחנכו בק״ש, ולרש״י בשחרית הטעם שבטושו״ע הוא שהקטן ישן הוא. (ולוהי׳ ברכה ברכות ג, ג ד״ה ברע״ב – היינו שישן בתחילת זמנו. וראה אמת ליעקב קמינצקי ברכות כ, א לרש״י ד״ה קטנים, שהקשה שהרי ביו״כ מצינו שיש שרגיל לאכול בב׳ שעות, ומוכח דאינו ישן אז. ולויהי׳ ברכה הנ״ל א״ש. ובלא״ה, י״ל שאוכל בב׳ שעות אחרי שניעור משנתו). ומשמע דלתוס׳ עדיין חייב. אבל אפשר גם לר״ת מיירי באופן דליכא צערא לקטן. ויותר נראה, שלכו״ע א״צ להקיצו, אלא שלרש״י פטור בכלל מחמת שאינו מצוי תדיר אצלו, כיון שישן. ולר״ת לא הפקיעו החיוב בכלל, רק אם ישן בפועל. ולא מפשינן פלוגתא שנחלקו בעיקר החיוב להקיץ לקטנים. אבל בתפא״י שם, שלרש״י פטור מפני שטורח הוא להקיצו. ובפי׳ מהר״ש סירליאו לירושלמי ברכות ג, ג (בשם הרשב״א. ול״מ) שגם לרש״י כשהוא ניעור חייב. אלא שלשונו שבניעור ״אה״נ שמלמד מפסוק ראשון״ איכא לפרושי דלא קאי בחינוך לק״ש רק משום ת״ת וכו׳.

[ולהעיר שיש שכתבו לחייב להקיצו לק״ש בגיל י״ב, ע״פ הב״ח הובא במשנ״ב ע, ח. וראה שו״ת אול״צ ב, מה, יג. ובאשרי האיש א ע׳ עו בשם הגריש״א, שראוי להעירו לפני זמן הגר״א, אבל ג״ז א״צ. וראה שם ע׳ רעז לענין מעריב].

וכתב אלינו הרה״ג בעל תורת הקטן שליט״א, ונמצא מזה קצת בספרו, שבעל שבה״ל אמר לו, בהמשך לדבריו, שמעולם לא שמענו שצריך להעיר את הקטנים לק”ש וכן בשאר כל המצות,  ושלא מסתבר כלל שצריך להעירם, ובודאי שאין לקבוע כן בספר – שהג״ר עקיבא יוסף שלזינגר נהג לנענע את בניו במטותיהם ולהעירם לאיזה רגע כל לילה בשעת חצות. ואמר שעשה כן כדי להטעימן טעם תיקון חצות, אך בוודאי שזהו חומרא ופרישות יתירא, ואין זה שייך לכל אחד. עכ״ד.

ואם להביא מהנהגות פרישות וחומרא יתירה, מצינו שיש מהגדולים שנהג שהקיץ בניו הקטנים בראש השנה קודם עלות השחר שלא יהיו בכלל מאן דדמיך בריש שתא. ומצינו כן כבר במט״א תקפד, א – בהגיעו לחנוך. ולכאורה צ״ע להנ״ל דאיכא סרך איסור. ואפשר דחמירא סכנתא.

וכן בחינוך לקדושה, יש שהקיצו הילדים כששוכבים פרקדן, או להפכם בשינתם שלא יתרגלו לכך. (ומצינו בספרים רק לפני השינה לעוררם – ראה חמ״י עניני ימי השובבים בד״ה וגם. ובאמת נחלקו גם בגדולים אם להקיצם. ועוד נחלקו באביו. וצ״ע בשו״ת שלמת יוסף ה דקאתי עלה מטעם אחר). עד כאן ממכתבנו הנ״ל.

והנה, מסתבר שגם לר״ת אינו חייב להקיצו, ומתרי טעמי כנ״ל, חדא שבמצוה דרבנן א״צ להקיצו והכא הוא רק משום חינוך, וגם דהיינו רביתי׳. אלא שבגיל תשע קשה לומר דהויא רביתי׳.

ומ״מ אין לענותו, ראה כעי״ז בחכמ״א קנב, יז לגבי אבילות. ובשו״ת פרי השדה ג, קפז, שלא תיקנו חינוך בדבר שיש לו צער. וכ״ה באיסורים התלויים בזמן. וכבר הבאנו לעיל מדיני טומאת כהן. וראה מאירי חגיגה ג, א, בחינוך למצות ראי׳ וגם למצות הקהל כשיש חולשא דאורחא.

וראה שו״ת אול״צ שם, שכ״כ שאין להקיצו. והאריך בתורת הקטן רבינוביץ יד יח ואילך. ושם הע׳ מג בשם בעל שבה״ל, כנ״ל, שמעולם לא שמענו שצריך להעיר הקטנים לק״ש.

ונראה פשוט שהה״נ שמותר להשכיבם לפני הזמן.

ואף גם זאת שאף שלדינא מחייבים לקרוא ק״ש שוב בצאה״כ, למעשה מצינו שהציבור נוהגין לגמרי נהגו כר״ת שיוצא בק״ש מבעו״י – מג״א רלה, ב. אדה״ז רצג בקו״א א. שם תפט, יב.

וי״ל דלשיטתייהו אזלי, דלרש״י פטור מחינוך ק״ש לפי שזמן ק״ש לדידי׳ מצאה״כ והוא זמן שינתם, משא״כ לר״ת שזמנו מפלה״מ חייב בחינוך ק״ש. אבל אינו, דהא ר״ת פליג גם בק״ש של שחרית. וקצת משמע כן במאירי ברכות כ, א, במה שקטנים חייבים בתפלה שממנ״פ אם הוא זמן שינתם ואין הבן מצוי אצל אב, מ״ט מיחייבי בתפלה, ומפרש שתפלה זמנה ארוך. (וראה בוהי׳ ברכה שם, דשאני ק״ש שמצתו בתחילת זמנו דוקא).

והנה בנוגע לשחרית שסוף זמנה עד ד׳ שעות שפיר. וראה גם פמ״ג תרטז במ״ז ב. וכן כאן במ״ז בתחילת הסימן. (ולהעיר מזה שלאדה״ז פטור גם מברכות ק״ש אף שזמנה עד ד׳ שעות. וראה משנ״ב בבה״ל ד״ה קטנים). אבל בנוגע למעריב מאי איכא למימר. ועכצ״ל שמתפלל כר״י מפלה״מ, שאז לפני זמן שינתו. אמנם, במאירי תלה בזה שאינו מצוי אצלו, ולא בזה שישן הוא. גם צ״ב קצת שבאמת עיקר הטעם בק״ש של ערבית הוא רק מחמת שאין מצוי אצלו בערב – ראה טושו״ע ודאדה״ז שם שרק בשחרית הביאו לטעם שישן הוא. ובאמת, מקום לומר שבאמת פטור מלחנכו בתפלת ערבית (ראה שו״ת שלמת חיים פח). ובשו״ע אדה״ז קו, ג: ערב ובוקר. וצ״ע פירושו, אי קאי על מנחה או ערבית נמי. ובפמ״ג קפו בא״א ג, משמע רק במנחה.

 

 

#28818