אכלה תבשיל של בשר שעה קודם סעודת חלב בחג השבועות

 

שאלה שקבלתי מת”ח אחד, ואלה דבריו:

נשאלתי השנה ביום א׳ דשבועות, שאשה הכינה טשולנט ליום ב׳ שחל בשבת, ואכלה ממנו מעט ביום ראשון בבוקר, כדי לבדוק את טעמו, ולא אכלה בשר ממש רק תפו״א וגריסים. והכינו מעדנים מחלב לסעודת היום, ואף אמורים להגיע הילדים הנשואים עם הנכדים. ועכשיו שאלתה האם יש לה היתר לאכול מאכלי חלב בסעודה?

וח״א אמר, שכיון שלא אכלה בשר ממש יש מקום לסמוך בזה על הרמ”א שמעיקר הדין מספיק המתנת שעה אחת. ובפרט שמדובר בשעת הדחק שתתענה לראות את כל המשפחה אוכלת חלב והיא פורשת מהם. ולכמה דעות, גם נשים חייבות בשמחת יו”ט כדעת השאגת אריה. וגם למי שסובר שפטורות – ראה בשו”ת בנין שלמה ח”ב סימן מ”ז שכתב לחדש שגם הנשים שאין חייבות בשמחת יו”ט אבל חייבות בשמחת יו”ט של עצרת משום שהוא יום שנתנה בו תורה, וזהו שמחה גם לנשים.

 

תשובה:

אסור לה לאכול חלב בלי המתנת שש שעות.

 

והוספתי לכתוב להשואל שליט״א, במש״כ להתיר משום צער, דנתת דבריך לשיעורים ומאן מפיס לחלק. וכשמזמינים פיצה או גלידה לכל המשפחה – גם א״צ להחמיר? אתמהה? גם בזה יש צער לא להשתתף. ולפענ״ד ״היתר״ כזה עלול להביא לביטול כל עיקר ההמתנה, שעליו אמרו פורץ גדר ישכנו נחש.

ולדידי ברירא מילתא, שהרבה נשים שישמעו היתר כזה במקרה זה, יסיקו מעצמם להקל בכל מיני מקרים אחרים, גם אם ידגישו שזהו היתר יוצא מהכלל, ונפל לגמרי הגדר שעליו אמרו פורץ גדר וגו׳.

ולדידי, גם בל״ז אינו נכון כלל, דל״ד דין חולה וחלוש וכל כיו״ב, ל״צער״ מחמת העדר השתתפות בסעודה חלבית.

ומצינו בשם הגריש״א שלא היקל אפילו בבשר אחר גבינה קשה בסעודת מצוה (ראה בשמו בשו״ת אכני ישפה ו, קיב, ה, אף שיש שהקלו, ראה מעדני השולחן תפט בטעמי השולחן יא לצורך סעודת שבת). וכן מצינו במשנ״ב תצד, טז, אף דל״ד לנדו״ד. וכיון שלדינא, אין מקיימים שמחת יו״ט בחלב – גרע מינה.

וגם לפי סברא זו שמחמת צער ה״ז בגדר מניעת שמחת יו״ט – עצ״ב השיעור והגדר בזה, לדעת מהו בגדר צער המתיר.

כן מצינו בכ״מ שלא התירו שבותים משום שמחת יו״ט.

ואגב – אבל לא זהו עיקר הענין – בשו״ת חת״ס עג שהתיר בחולה קצת, היינו במי חלב לרפואה דקליש איסורי׳. וגם המתירים גם בחלב ממש – היינו כשציוו הרופאים. והגריש״א החמיר במעוברת ומינקת להמתין שלש שעות. וכ״כ בשם הגרמ״פ. ובשו״ת אבן ישראל החמיר בחושבאיב״ס ומעוברת ומינקת להמתין ארבע שעות. ואיך שיהי׳, לדידי פשיטא שאין להשוות הנידונים. ולכמה דעות אסור אפילו במקום ברכה לבטלה למרות גודל הצער, בושה, ולא מחמת דברי הריטב״א בנט״י כשנמלך.

ויש שהחמירו בקטנים למרות צערם יותר מהגדולים. וגם המקילים, חילקו בין חלב ממש למתתקי חלב.

וגם יש לדון בצולנט שאכלה אם דינו כבשר ממש או תבשיל ש״ב.

ובכל אופן, יתכן שמ״מ צריכה התרת נדרים. והרי קיבלה אדעתא דמנהג, וגם אם אפ״ל שלא נהגו במקום חולי, מסתבר שאין לנו להורות בפשיטות שהמנהג לא הי׳ במצב כזה.

ובמחילת כת״ר הרבנים שרצו להתיר, מוכרחני להדגיש שסברא זו מופרכת לגמרי אצלי, ואין להעלותה עלי גליון כלל. ואתם הסליחה מראש, כי רבה היא.

וכתב אלי ידידנו הרה״ג וכו׳ הר״מ שליט״א טננבאום שקיבל תשובת הגר״י שליט״א זילברשטיין, שלמרות כל הקולות, תאמר להם שעכשיו זה קבלת התורה, ואנו אוכלים מאכלי חלב, כי לא היו יכולים לשמור על כשרות מלאה, ולכן כעת שזה מתן תורה, אני יקל?! אני לא אוכלת מאכלי חלב, מאותה סיבה שאתם כן אוכלים, קבלת התורה.

‫ושוב קיבלתי מידידנו הרה״ג וכו׳ הר״א שליט״א נייהוז ששאל אצל חמיו הגרמ״ש קליין שליט”א, ואמר לו אם היא רק טעמה לשם טעימת התבשיל, אפשר לצרף שיטות הפוסקים שטעימה לאו כלום היא אע”פ שבלעה מהתבשיל, בצירוף שזה רק תבשיל של בשר ולא בשר ממש. אבל אם אכלה צלחת טשולנט לשם אכילה, אי אפשר להקל. ושוב שאל שהרי ברמ”א כתוב שעה, ואמר: אבל כתוב שמי שיש בו ריח של תורה ימתין ו’ שעות, וביום קבלת התורה ודאי. ותראה לילדיה ונכדיה שהיא אינה אוכלת חלבי כי אכלה בשרי, וכך ההלכה, ואין לך חינוך גדולה מזו, וצריכה להיות שמחה בכך שזוכה לקיים הלכה בשו”ע, ועי”ז יהיה לה שמחת יו”ט.

ותוכן דבריהם הוא, שזה ה”קבלת תורה” הפרטית שלה, וזה גופא הוא ה”שמחת יום טוב” שלה, בכך שעתה בעת קבלת התורה היא זוכה לקיים את דין התורה ואינה מחפשת למצוא קולות.

וכתב לנו מח״ס פסקי בושם שליט״א, שבספרו הנ״ל הביא מבעל הקנה בושם שבדברי התנא בטל רצונך מפני רצונו נכלל שגם אם על פי ההלכה עתה יכול למצוא קולות [מה שנקרא בלשונינו “פרצה בחוק”], מכל מקום יש לך גם לחשוב, מהו “רצון הבורא”- [וכתב להגדיר שהוא כההבדל בין עורך דין לבין שופט, ששניהם אמורים להיות משועבדים לחוק, אבל העורך דין כבר סימן לעצמו את המטרה מה הוא רוצה שיהיה, ועכשיו הוא עובד למצוא חורין וסדקים ופרצות בחוק שיוכלו להתאים עם מה שהוא רוצה, לעומתו השופט משים לנגד עיניו “מה היתה כוונת המחוקק”, ועל דרך זה צריכים אנו לגשת לדיני התורה במבט של “שופט” ולא במבט של “עורך דין”, ודי בזה למבין ולמשכיל].

וזאת ראינו אצל הדורות הקודמים, שהיו מחפשים לקיים את דיני התורה בלא שום התחכמויות, ושכל אחד יכול לתאר אם זה היה קורה אצל סבתא שלו, האם היה עולה על דעתה לדפוק בבתי הרבנים לחפש היתר.

[פשיטא שאם באה אשה לשאול עלינו להשיב לה היוצא על פי התורה, אך יש להדגיש שאסור לנו לשכוח מאין באנו, ואיך היתה צורת ההסתכלות בשנים קדמוניות, ותתגבר בנו השאיפה “מתי יגיעו מעשינו למעשה אבותינו”].

וראה גם שיחת פורים תשל”א.

 

#28473