ספק בספירת העומר

 

שאלה:

היה לי ספק בבין השמשות אם בירכתי ספירת העומר אתמול בלילה ולכן החלטתי לספור ואמרתי היום ששה ועשרים יום וכו’ (זה היה טעות כי אתמול היה 25) וכוונתי היתה לספור את הספירה של אתמול. ומיד לאחר שספרתי נזכרתי שספרתי היטב אתמול שהיה חמישה ועשרים יום. האם אני יכול לספור בברכה אתמול בלילה ששה ועשרים יום? מישהו ענה לו שכן היות שהתכוונתי לספור את יום ראשון ולא הייתה כוונתי כלל לספור את יום שני בערב לכן אני יכול לספור עם ברכה?

האם הוא צודק?

 

מענה:

לא.

 

מקורות:

סברא זו שנתכוון לספירת אתמול אינה מתקבלת אצלי כל צרכה. דמאי אולמא כוונה לספירת אתמול ממי שנתכוון לדבר הרשות ולא למצוה כלל. ואת״ל שאצ״כ מהני גם בנתכוון לספירת אתמול, אא״כ נאמר דבת מינה מחריב בה. ואפילו במי שאמר היום ל״ג בעומר ונתכוון להיו״ט ולא לספירת היום נתחבטו הרבה וצירפו כמה סברות, ועיקר הענין שלא נתכוון לומר חשבון כלל. אבל מהיכא תיתי שגדר המצוה שיספור חשבון דהיום. ואולי סגי בעצם אמירת החשבון.

וקצת ראי׳, מזה שבספירת יום אתמול אינו בגדר הפסק ״שנתעסק בדבר שבירך עליו אלא עלה בידו כהוגן״, לפי שעיקר הענין חשבון הימים. ואי״ז ספירה אחרת.

הן אמנם מצינו בכ״מ שהספירה קובעת מציאות היום. אבל אי״ז אומר שבל״ז לא נתקיימה מצותו. ועיקר הענין שצ״ל גדר ספירה ולא אמירה, ולכן מקום לומר  שגם דרך לימודו לא יצא. אבל כאן נתכוון לשם ספירה.

ועוד איכא בגווה, שכיון שמותר לספור בין השמשות הרי נתכוון באמת לספירת היום, אלא שבדעתו שכעת הוא יום אתמול אבל אי״ז גריעותא בגוף הספירה וכוונתה, שהרי אכן נתכוון לספור ספירת היום ביומו.

לאידך, אם נאמר שמ״ט ימים הם מ״ט מצוות הרי נתכוון למצוה אחרת. ושפיר י״ל דבת מינה מחריב בה.  וכדברי הר”ן בשלהי ר”ה דהתוקע לשם מצות חינוך הקטנים לא יצא יד”ח בעצמו אף למ”ד מצוות א”צ כוונה משום דמינה מחריב בה ועצ״ע. אלא, שי״ל שסו״ס נתכוון למצות מספר זה, אלא שחשב שהמספר הוא של יום אחר.

וראיתי בוישמע משה ג, קלד שהביא מחלוקת רבני זמננו בזה. ולדעת הגרח״ק שם יספור ללא ברכה. וכן מוכח בשו״ת בא״מ ג, פ. וכ״כ בבני רא״ם גניחובסקי מד, ג.

והעירני ח״א מחשובי הרבנים שליט״א וקיצרתי בלשונו: הנה, בדברי הגרי”י ברוין שליט”א הובאו ד’ נידונים, א’ אם ספירה של ב’ ימים נחשבים כב’ מצוות נפרדות [אשר בודאי המכוון למצוה אחת לא עלתה לו למצוה אחרת למ”ד מצ”כ. וכעי״ז מצינו בתוקע לשם תקיעה אחרונה של תשר״ת. ודנו עד״ז במתפלל ונתכוון לשם אחרת. וה״ר ממי שהתפלל מוסף בשחרית שעלתה לו למוסף. ועד״ז כתבו באחרונים (בשו”ת זרע אמת, הובא במשנ”ב סי’ תכ”ב סק”ד) שמי ששכח יעלה ויבא בשחרית בר”ח ונזכר באמצע תפלת מוסף קודם שהתחיל ברכה אמצעית, יכול להמשיך בברכת ‘אתה חונן’ לשֵם שחרית ותחילת התפלה תעלה לו לשחרית אע”פ שכיוון למוסף. ויש. שחילקו בכמה אנפי. וכן במי שקרא ק״ש של ערבית אחרי עלוה״ש אם יצא של שחרית למ״ד שאין יוצאין של ערבית. והה״נ איפכא לדידן שמותר לקרוא של ערבית באם נתכוון לשחרית. והאריך בנדוננו לדמות להנ״ל בבני ראם שם), ושם כתב דהכא מהני לכו”ע, וגם למ״ד שמצ״כ, דהא כו”ע מודו דמי שהתפלל לשם מנחה וכסבור שהיום יום שני ונמצא שהיום יום שלישי יצא יד”ח אע”פ שחייב להתפלל ב”פ הן ביום שני והן ביום שלישי, דסו”ס אותה מצוה ממש היא, ורק כל יום מחייב שוב, וה”נ כשנתכוין למצות ספירה דיום ה’ ונמצא שספר של יום ו’ יצא לכו”ע דהא אותה מצוה ממש היא, והתכוין לקיים מצות ספירה של היום שעומד בו אלא שהוא סבור שהיום יום ה’ ונמצא שהיום יום ו’, ואין לחלק ולומר דכיון שכל יום סופרים מספר אחר כמצוה אחרת היא, שהרי המצוה היא ספירת היום שהוא עומד בו ולא המצוה על מנין מסוים, עכ”ד. ב’ את”ל דחשיבי כב’ מצוות האם כוונה לאחד מהם חשיבא ככוונה הפכית דלא יצא גם למ”ד מצוות אצ”כ. וכבר העירו רבים דבמשנ”ב וביה”ל (סי’ ס’ ס”ד סק”ט וד”ה לצאת) נקט דהמברך ברהמ”ז עם קטנים משום חינוך יצא בעצמו למ”ד מצוות א”צ כוונה, ונראה מזה דלהלכה לא קיי”ל כהר”ן, וכן נראה מדברי כל האחרונים שהביא הביה”ל (סי’ תפ”ט ס”ד ד”ה שאם). אך י”א דדברי הר”ן אמורים רק במתכוין למצוה אחרת וס”ל דמצות חינוך נחשבת כמצוה אחרת [עי’ שלמי תודה (פורים סי’ ג’ סק”ג) שהוכיח מכמה דוכתי דבאותה מצוה מודה הר”ן], ובזה קיי”ל דלא כהר”ן, דמצות חינוך חשיבא אותה מצוה, אבל במכוין לשם מצוה אחרת ממש אה”נ חשיבא ככונה הפכית, וצ”ע.

בנידון הג’, לא מצד כוונת המצוה אלא משום כוונת הספירה, דאם הוא סבור שהיום יום רביעי י”ב אייר והוא מתכוין לספור יום זה, אי”ז נחשב ספירה כלל לגבי יום חמישי י”ג אייר, דלגבי יום זה הו”ל כנתכוין לספור ענין אחר לגמרי ולא ספירת ימי העומר.

דוגמא לזה, מי שהתכוין לספור עשרים ושלוש ימים ואיתקל מילוליה ואמר עשרים וארבע ובאמת המנין היה עשרים וארבע, מסתבר שלא יצא יד”ח, כי הוא היה סבור שסופר עשרים ושלוש, וכמש”כ המג”א דמי שאינו מבין הלשון אפילו אם ספר בלשה”ק לא יצא ‘דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זה ספירה’, וה”נ אם היה סבור שהוא סופר מנין אחר. ויש לדון דה”ה בניד”ד, אם היה סבור שסופר את יום ראשון ובאמת הוא יום שני לא יצא יד”ח.

בנידון הד’ די”ל דעיקר הספירה הוא למנות את היום שהוא עומד בו עתה, ומה שהוא סבור שהיום שהוא עומד בו הוא יום רביעי י”ב אייר וזה אינו נכון, אי”ז נפ”מ למצות הספירה, דמצות הספירה אינה מתייחסת כלל ליום בשבוע או לתאריך בחודש אלא רק לעצם היום שהוא עומד בו.

אמנם יעוי’ היטב בדבר אברהם (ח”א סי’ ל”ד סוף סק”ה) שכתב להוכיח דא”צ למנות את היום שעומד בו עתה, והמונה בביה”ש אין כוונתו שבשעה זו הוי כך וכך לספירה אלא כוונתו שיום הבא הוא כך וכך לספירה, וא”כ בניד”ד הלא כוונתו שהיום הקודם הוא כך וכך לספירה וא”כ לא חשיבא ספירה כלפי היום הבא.

ולמעשה, מספק לא יברך.

 

 

#28001