מה עדיף – לקרוא מגילה למעט אנשים או לזכות יותר יהודים במצות משלוח מנות?

 

שאלה:

בליל פורים אני מתכונן להיות בעיר שיש בה הרבה יהודים שאינם שומרי תומ”צ לע”ע, (אין לי אפשרות לכנס אותם ביחד. אבל) אני יכול ללכת לדירות שלהם ולעשות איתם מבצעים.

מה עדיף לעשות, לקרוא מגילה (אף שמדובר באנשים שאינם מבינים לה”ק, וספק האם יהיו מרוכזים כדבעי וכו’) וא”כ אגיע רק ליהודים בודדים (בהתחשב עם הזמן שלוקח כל קריאה – כחצי שעה) או שעדיף לחלק משלוחי-מנות, ולומר להם שלמחרת יתנו את המשלוח-מנות ליהודי אחר, וכך כמובן יהיו הרבה יותר יהודים שאוכל לבוא אליהם?

 

תשובה:

מקרא מגילה עדיף.

 

מקורות:

בכלל חקרוה איזה עדיף מקרא מגילה או משלו״מ וכו׳. ובכ״מ שמקרא מגילה עדיף משום פרסו״נ, אף שלא נזכר בקרא להדיא – ראה בהנסמן להלן. ולהוסיף שלכמה דעות מקרא מגילה עדיף אפילו על שאר מצוות מה״ת גם באין שהות לקיים שניהם – ראה ט״ז תרפז, ב-ג. אלא שגם לדינא שאין שום מצוה מה״ת נדחית מפני׳, כפסק הרמ״א שם, אודי לן מיהת שקודמת לשאר מצוות היום מדברי קבלה.

ואף שיש לדון דשאני קריאת הלילה שלכמה דעות הוא דרבנן, הרי הא גופא במחלוקת שנוי. ועוד, שגם בנוגע הקדמת קריאת היום להלילה, נת׳ אצלנו במק״א – ראה שו״ת באתרא דרב פורים א, ט ובהנסמן בלוח – להקדים קריאת הלילה, עיי״ש מילתא בטעמא. והה״נ שאין לדחות מצוה בהווה מפני מצוה העתידה לבוא. וכש״כ בנדוננו, שאינו בוודאות כלל שיקיימו למחר מצוות היום.

ובגוף השקו״ט, במקרא מגילה ומשלו״מ הי מינייהו עדיף  – ראה שו״ת מנחת אברהם ריינהאלד יח. באר חיים מרדכי א, טו. כוכבי יצחק א, יד, ד. מועדי הגר״ח א, תשד. בית מתתיהו ד, ה, ג. הגר״י זילבערשטיין בבית אהרן וישראל לט ע׳ פא. מעשה איש ה, ע׳ קפ אות יח. וראה שו״ת חיים וחסד יד. ושם, להקדים המפורש בקרא.

(אמנם, מצינו בכמה שיחות קודש הדגשה יתירה במבצע פורים בנוגע למשלו״מ ומתל״א. וראה בלקו״ש ב ע׳ 537, ושם ד ע׳ 1284, שמה״ט בנקל לקיימן לפי שנוגע יותר. ונראה פשוט, שאין הכוונה שיש להן דיני קדימה לדינא לגבי מקרא מגילה. אלא שבמקרא מגילה קשה הדבר לסדר שכאו״א ישמע (וראה גם שיחת אדר״ח אדר תשל״ה, שאא״פ לקרוא מגילה לכאו״א, שאין לדבר סוף). ולכן, ההדגשה היא בעיקר בשאר המצוות, וממילא מה״ט גופא מוכרח שנוגע יותר, והוא העיקר במבצע פורים. אבל כמובן שגם מקרא מגילה חלק ממבצע הנ״ל, וכמפורש בכ״מ בשיחות קודש. ולכן, במקום שאפשר לקיים מקרא מגילה, חזר הדין שמקרא מגילה קודם).

ובשאלתו, שאינם מבינים לה״ק – אי״ז טעם שלא להשתדל בקיום המצוה, אף שיש שחששו שלא לברך לנשים מה״ט. והרי הלועזות יוצאים מידי דהוה אנשים וע״ה מחמת שהיא מצות קריאה ופרסו״נ – מגילה יח, א. וראה שו״ת הרשב״א א, תסז. וראה שם תשכז. והובאו דבריו לדינא בפוסקים – מג״א תרצ, טו. ט״ז תרצא, ב. ועוד. ואף שנחלקו בהבנת דברי הרשב״א (ראה ב״ח סוסי׳ תרצא, הובא במג״א שם. פמ״ג תרצ בא״א שם. הגהות לבושי שרד ומחה״ש למג״א שם. הגהות אמרי ברוך שם), ועוד שבכ״מ פסקו שאם פונה לבו לדברים אחרים לא יצא, וכדלקמן – אין לנו להסתפק שמא יפנה לבו ולמנוע המצוה מחמת החשש.

ועוד, שי״א שגם בזה יצא משום קריאה ופרסו״נ. וכבר העירו על הלבושי שרד שם, שבחושב מחשבות אחרות לא יצא, דעל כרחך צ״ל דל״ד מגילה לשאר ברכות, שהרי בברהמ״ז נפסק קצג, א לכוון מילה במילה לכל מה שיאמר. ואילו במגילה כתב הרשב״א שם שא״צ לכוון לכל תיבה ותיבה. וראה גם נימוקי או״ח תרצ שהבין כן ברשב״א, שגם בפנה לבו יצא. ולכאו׳ פשטות דברי הרשב״א דקאי בד״ז גופא שא״צ כוונת השמיעה, וגם בהסיח דעתו מהני, ולכן כתב שא״צ לאחוז המגילה בידו.

ויש שהעמיסו ברשב״א ובמג״א דקאי לענין כוונת המצוה, והדברים דחוקים למעיין, ומאי קס״ד שצריך לכוון כוונת המצוה בכל תיבה. ומכיון שכן, דקאי על כוונת שמיעה, מוכח במג״א דנקט לדינא שא״צ כוונת שמיעה בכל תיבה ותיבה.

ובאמת, מוכח כן מזה שלועז ששמע אשורית יצא שהביא ברשב״א, ואילו בברהמ״ז י״א שלא יצא, ובשו״ע קצג, א כריך ותני ב׳ הענינים בחדא מחתא, שיוצא רק במבין ושצריך לכוון. וכ״כ בפמ״ג בא״א קצג, ב, שכיון שצריך לכוון לכן יוצא רק בלה״ק. וראה אדה״ז רסי׳ קפה. ולכאו׳ הכוונה פשוטה, שכמעט ולא שייך לשמוע במשך זמן ארוך בשפה שאינו מבין ולא יפנה דעתו לדבר אחר. וגם אינו שומע התיבות כתיקונן – ראה מה שביאר בשו״ת אר״צ א, מה. ומובנת ראיית הרשב״א מלועז שא״צ כוונה, ולדברינו – היינו הדיוק להתרכז בשמיעה, וסרה קושיית הנימוקי או״ח בפי׳ דברי הרשב״א. ועד כדי כך, שמדברי הב״ח שם נראה (וכ״כ המג״א בדעתו) שלרשב״א א״צ אפי׳ לשמוע כל התיבות. ואף דלא קייל״ן הכי, עכ״פ דוק מינה שא״צ ריכוז המחשבה וסגי בשמיעה גרידא.

ויתירה מזו מצינו בנמוק״י מגילה יט, ב שכתב דבר חידוש, לענין חרש שאינו שומע מה שמוציא מפיו, שלכתחילה לא יוציא אפילו עצמו אלא היכא דליכא מאן דמפיק לי׳, מיהו אם נוטה לבו להבין המשמיע אע״פ שאין הדברים מגיעים לאזניו ואינו מבין אותם יצא, מידי דהוה אנשים וע״ה שיוצאים אע״פ שהם כאילו אינם שומעים. ומוכח מדבריו שגם בהעדר הריכוז סגי, כל שבפועל שומע, ועד שבחרש מהני אפילו אינו שומע כלל מחמת שנוטה להבין אע״פ שאינו שייך להבין ולשמוע. ופשוט שאין לחדש חומרא עפ״ז, שכיון שס״ל שנשים וע״ה דמיין לחרש, שה״ז כאינם שומעים, נימא דלדידן בפונה לבו לא יצא מידי דהוה במי שאינו שומע לדידן -שעד כאן לא שמענו שנשים וע״ה דמיין לחרש אלא לקולא, להקל בחרש, ואין לנו להוציא חומרא מדבריו, ולחדש פלוגתא, בשגם שנשים וע״ה בודאי יוצאים יד״ח כפשטות הגמרא.

והדברים כמעט מפורשים ברא״ש ברכות ז, ג (אף דס״ל שכאו״א יאמר ברכות ק״ש בעצמו – שו״ת הרא״ש ד, יט, הובא לדינא בטושו״ע נט, ד. קפג, ז) שדחה דעת רש״י שיוצא בברהמ״ז אע״פ שאינו מבין, דשאני מגילה שהיא משום פרסו״נ. וכ״ה בתוס׳ ברכות מה, ב ד״ה שאני בהחילוק בין מגילה לשאר ברכות. וכ״מ בשו״ע אדה״ז קפה, ב, שמגילה שהיא מצות קריאה א״צ הבנת הלשון, ומתוכן הדברים משמע קצת שבלבבו פונה לדברים אחרים מהני נמי כשהיא מצות קריאה. (ולפ״ז, הה״נ בהלל. אבל להעיר מלקו״ש כג ע׳ 232 הע׳ 29).

והדברים מוכחים גם מזה שבברכות ק״ש קייל״ן כדברי הרא״ש הנ״ל שכאו״א אומר בעצמו מה״ט, משא״כ במגילה לא מצינו שנהגו שכאו״א קורא. ואף גם  בפוסקים שכתבו שראוי שיהא לכאו״א מגילה כשירה לקרוא עם הש״צ  – לאו כולי עלמא נהיגי הכי. ועוד, שטעמם שמחמת הרעש לא ישמע – ראה של״ה מגילה נר מצוה ד״ה מצות. יוסף אומץ תתרצ. פלא יועץ ערך פורים. פמ״ג תרפט בא״א יא. שם תרצ בא״א יח. שם מ״ז ו. והובא במשנ״ב תרפט, יט. שם תרצ כו. שו״ת זבחי צדק ג, קנח. ועוד. ולא נחתי כלל לחשש שמא יפנה לבו באמצע. ומפורש בכה״ח תרצ, לו, שכ״ז רק בדאיכא בלבולים. וכבר העיר בזה בדע״ת תרצ, יד על המג״א מדברי הרא״ש לגבי ברכות ק״ש. וכן בשו״ת אר״צ שם כיילינהו כחדא. ולדברינו מיושב, שזו גופא כוונת הרשב״א, דמגילה שאני. והן אמנם שבמג״א שם הציב ציונים לטור נט בהל׳ ק״ש, היינו בגוף החיוב שגם השומע אינו יוצא אם לא הכל, אבל לא לגבי ד״ז שצריך שלא יפנה לבבו. אולם ביסוש״ה יב, ד שכתב שיותר טוב שיקרא לעצמו אם אינו בטוח בעצמו שלא יפנה מחשבתו לבטלה – מוכרח בדבריו למעיין שם דהיינו ע״ד המוסר ולא מדינא, בכדי שיוכל לכוון כוונת התיבות שכך רצוי ונכון.

אמנם, במט״מ תתרב אכן כתב לקרוא ממגילה כשירה מה״ט, והב״ד הרא״ש הנ״ל גבי ברכות ק״ש. אלא שדבריו לא הובאו לדינא בפוסקים. ולמעשה לא נהיגי כוותי׳. (ולהעיר שבמט״מ רנ, כ״כ לגבי קריה״ת בכלל, והב״ד במג״א קמו, ו וט״ז שם טו. וגם בזה לא נהגו כך. ואדרבה, וכדעת השל״ה שהביא במג״א שם לשתוק. ולהעיר שבקריה״ת מצינו שלכתחילה אין לסמוך על השמיעה לצאת דין קריאת שמו״ת מה״ט – ראה אדה״ז רפה, ח. ולכאו׳ הה״נ לגבי קריה״ת גופא. ואולי שבקריה״ת מעיקרא א״צ לשמוע כל תיבה, שהתקנה היא רק לשמוע, וכל ששמע אף שלבבו פונה סגי, אבל בשמו״ת שתיקנו לקרוא בעצמו, ורק שיוצא ע״י שמיעה, חייב לשמוע הכל). ובפמ״ג קכד בא״א טז שדימה מגילה לשמיעת חזרת הש״צ – כוונתו נמי כנ״ל שמא יחסיר תיבה בשמיעה, ולא מחמת שיפנה לבבו לדבר אחר. וראה גם אול״צ ד, נד, ח שכתב להוכיח עד״ז דסגי בשמיעת קול דברים לחוד. ועכ״ז, באופן ששקוע במחשבתו ואינו שם לב ששומע קשה להקל מה״ט, דלא סגי לן שאוזנו שומעת אלא צריך ידיעה ששומע, אבל אם יודע ששומע, אלא שבחלק אחר שבמוחו חושב על דברים אחרים סגי. וכדלקמן.

ובאמת, כ״ה במשנ״ב תרצ, מא גבי מתנמנם, שכתב בטעמא דמילתא שלא יצא, שבודאי חסר לו כמה תיבות, ולא כתב כפשטות הירושלמי מגילה ב, ב ״דלא כוונית״, וכנראה שפי׳ בדברי הירושלמי דלא כוונית – שדורש דיוק לשמוע. וראה שפ״א מגילה יז, א ד״ה במשנה הי׳ כותבה, שכיון לבו לשמוע היינו כוונה גדולה לשמוע כל מילה ולא להשמיט איזה תיבה.  וכש״כ שי״א – בראשונים – שגם במתנמנם יצא, והא ודאי עדיפא מינה, והקורא לכו״ע יצא במתנמנם אף שדעתו בל עמו. (אבל בביהגר״א לשו״ע או״ח קצג, א שלגבי דין כוונה מלה במלה ציין לדין מתנמנם. וראה גם שם לסי׳ קפג, ז).

וגם לדעת הלבושי שרד שהחמיר בחושב מחשבות אחרות, בהכרח נצטרך לחלק דהיינו רק בנשתקע במחשבותיו, דאל״ה צ״ב הוכחת הרשב״א מלועז ששמע אשורית. ויתר על כן, ברירא לן מילתא, שכמעט ולא נמצא  מי שיכול לשמוע המגילה מבלי שתהא מחשבתו משוטטת בדבר אחר, אפילו אם מבין לה״ק, ואפילו הבעל קורא בעצנו משוטט במחשבתו אנה ואנה בשעת קריאתו. וכש״כ במה שמחנכים גם הקטנים לשמוע. ועכצ״ל, שרק אם נשתקע במחשבתו לא יצא. אלא, שבלבושי שרד גופא ישית בחלקות למו, שבמטה אזנו ואינו חושב מחשבות אחרות יצא, וא״צ לכוון בכל תיבה בבירור. אמנם, אין הכרח לפרש בדבריו שבפונה לבו לדברים אחרים לא יצא, ואדרבה מלשונו משמע שמה שהצריך שלא תהא מחשבתו משוטטת בדבר אחר היינו רק מחשש שמא באמת לא ישמע הכל, עייש״ה. ואכן, בגוף החשש שיפנה לבבו גם במילי אחריתי אפ״ל בב׳ האופנים, מחמת העדר הכוונה והמחשבה או חסרון השמיעה. ובכ״מ מפורש שהוא מחמת חשש שלא ישמע איזה תיבה המעכבת, כבשו״ע אדה״ז נט, ד. קפג, י. שם קכד, יד. תקצא, ב (וראה משלחן הארי שם). אבל ל׳ הרא״ש בתשובה שם לגבי ברכות ק״ש, ״הרי הפסיד הכוונה [כ״ה בטור או״ח סנ״ט. אבל בשו״ת הרא״ש: הברכה. וכ״ה בב״י סנ״ט וסתקצ״א]  כי הפסיק באמצעיתה״. ובב״י או״ח סנ״ט בתי׳ קמא משמע דמשום הפסק קאתי עלה.  וראה משנ״ב  שם בבה״ל ד.

ואכן, ראיתי לכמה חוברי חבר שפירשו שגם אם נאמר שדין מגילה כשאר ברכות שבפונה לבו לדברים אחרים לא יצא, היינו רק ב״פונה לבו לדברים אחרים״ שפירושו שהפליג לדבר אחר, ולא במהרהר גרידא, והיינו שאם בדעתו כעת ששומע מגילה יצא, משא״כ אם אינו שם על לב כלל ששומע כעת מגילה. ונקטו לדינא שבשמיעה קלישתא דעדיף ממתנמנם יצא, לפי שאינו שקוע במחשבות אחרות, ורק כשהסיח דעתו לגמרי ואינו מרגיש היכן הוא לא יצא – ראה שערי תפלה ומנהג אשכנזי פורים יג. וכן ראיתי לחכמים אחרים שדרכו באופן זה.

ועצ״ע לדבריהם, מדוע לא החמירו שיקרא כאו״א לעצמו, כבברכות ק״ש, מחשש שמא ישתקע במחשבות אחרות. ואולי כולי האי לא חשו, ובפרט דברי הרא״ש הם רק מחומרא. וראה שבילי דוד תרצב, שכתב בטעמא דמילתא דכיון דחביבא יהיב דעתי׳, וע״ד הדין דתרי קלי משתמעי במגילה מה״ט.

ולהעיר שבערוה״ש נט, ג כתב אפי׳ לגבי ברכות ק״ש, שיש חשש שלא ישמע, ולא שלא ישים לב.

וראה שפתי יצחק גולדשטיין מגילה לח שהביא דעות שונות מחכמי זמננו בד״ז.

 

 

#26082