Hashovas Aveida with forbidden objects

 

Question:

While cleaning up after a non-religious family event at Chabad house, a bag of non-kosher cognac and an empty flask was found. It belongs to one of the participants, an old grumpy Russian Jew who brought it to the event and forgot it afterwards.

Realizing it was non-kosher, it was purposely discarded, while thinking ‘hashgocha protis it was left here’ and ‘I’m not returning that’.

A day or two later the family asked to come look for it. After not finding it, they asked to inquire by the guests if they saw it. ‘The alcohol was not that important, but the flask, although inexpensive, was sentimental – it was given as a present to the owner by his wife for his 75th b-day’.

Question is:

1. Should an attempt be made to look for the wine and flask and return it? If the garbage wasn’t yet taken by the city, it might still be there.

2. Does the one who discarded it need to return anything to the family? Does he need kapara?

 

Answer:

Although you may not return a Dvar Isur, after Kashering the flask (through Miloi Veiroi), you are obligated to return it. So to answer your question.

1. Yes.
2. Definitely. They would need to pay for the flask.

 

Sources:

ראה ב״ק פ, א שאין בחתול משום גזל ומשום השב אבידה לבעלים, והיינו גם לעורו כדאמר רבינא שם. והובא לדינא בטושו״ע חו״מ רסו, ד, וזוכה בעורו. וראה בב״ח שם, הובא בש״ך שם א. וכ״ה ברמ”א יו”ד סי קס”א סי”א, וסמ”ע סי ס”ה סקכ”ה, שאם מצא שטר שיש בו ריבית יקרענו. אמנם, מצינו לכמה אחרונים דס״ל שחייב בהשבה גם בדבר איסור, עכ״פ למוכרו ולקבל דמיו, אא״כ בחשוד. והביאו ראיות לדבר מכ״מ שחייב להחזיר בהמה דקה לרועה (ראה משך חכמה תצא כב, א. מענה שמחה בסו״ס חתן סופר קנינים כא. גולת כלב ב״מ ל, ב ד״ה אביי. ועוד. וראה חשוקי חמד גיטין פ, א ד״ה מצא מה שדן במקום ספק שאפשר לתלות בהיתר) – ראה הנסמן במשפט האבידה רנט בשערי צדק כ. וראה גם השבת אבידה כהלכתה יב, יג. וכנראה ס״ל לחלק, דבשטר שיש בו רבית שאני שכבר הלוה ברבית והו״ל כחשוד ומומר. וגם דהתם שאני שבעל השטר עובר בקיומו – כ״ה בהגהות אשרי ב״ק ג, ח (לגי׳ הב״ח יו״ד קסא, והט״ז והש״ך בנקוה״כ שם. וא״ש גם לגי׳ שב״י ורמ״א שם: אובד בקיומו. ועכ״פ מציל הוא גם הלוה, ולא כבנדו״ד שמציל רק לבעל החפץ. אבל ראה פתחי חושן אבידה א הע׳ סח. ולא הביא מכל הנ״ל. ועכ״פ בנדו״ד הרי בידוע שישתה. ולהרבה דעות, בלא״ה אסור למוכרו לגוי.

ושוב ראיתי במשפט האבידה רסז במאזני צדק א ובשערי צדק לשם, שנקט שבכלי הצריך טבילה או בהכשר חייב בהכשר או טבילה בדליכא הוצאת ממון.

ועצ״ע, בנדו״ד בנוגע להבקבוק, מאי שנא מחתול שזוכה בעורו. ונראה דשאני עורו דמחובר לחתול, וחד דינא אית להו, והפקירו גם עורו, ונפקעה חובת השבה אגב חתול. (וכבר העירו מ״ש משור העומד להריגה שחייב לשלם לבעלים – ב״ק צא, ב משום מצוה). ושו״מ שכ״כ בחי׳ מהרש״ך ב״ק שם, שהתוס׳ נשמרו מפי׳ אחר שזוכה בעורו גם אם מצאו מופשט מחמת שהי׳ מחובר, שדבר זר הוא לומר שיהא חומרת החתול כ״כ שלא יהי׳ בו השבת אבידה בעורו, יעו״ש. ועכ״פ, מזה אפשר ללמוד דה״ט נמי במצאו בעורו שנפטר. ולא רק מפני שהרגו זכה בעור, ולפי שהסיר התקלה אלא גם במצאו מת, ראה פנ״י שם. (ובב״ח שם כתב איפכא, שדס״ד שהורגו בידיו חייב להשיב לבעליו, וקמ״ל דלא. וראה נחלת ישראל ב״ק שם). והוא הסכמת ותקנת חכמים מדין הפקר בי״ד וכדומה. ובכלל, אין לדמות דבר המזיק את הרבים לכל דבר איסור. והתם נמי אסור לקיימו, וכל המוצאו מצווה להורגו. ולכמה דעות רק כשהרגו זוכה בעורו, ופירשו כך בדעת הרמב״ם אבידה טו, יז – ראה מהרשד״ם יו״ד רלב. יד דוד ב״ק שם בשם גופי הלכות. רד״ע על הרמב״ם שם. נחלת ישראל שם. ועוד.

ולפ״ז, בעניננו הבקבוק שצריך מילוי ועירוי (ראה אדה״ז תנא, מג שמועיל בכלי זכוכית, וגם ליי״ש. וכן שם סא בכ״ח. אבל ראה שם עג, שאפי׳ הגעלה ל״מ בנשתמשו בצונן בכבישה. וראה בשו״ת צ״צ או״ח קה שהוא רק ממנהגא. וכ״ה בשו״ת מהרש״ג סד. וראה הנסמן במהדו״ח דשו״ע אדה״ז. ובכל אופן, בנדוננו הרי לא ישתמש בגוף הכלי רק בצונן. ולהעיר, שג״ז רק להוריק הימנו, ולא לשתות הימנו) חייב בהשבה. ‏ואף שאין לו להחזיר כמו שהוא, כיוון שמכשילו להשתמש בו ללא הכשרה, עליו ‏לטרוח לעשות מלוי ועירוי. ואף שאין לו להוציא הוצאות, אבל מלוי ועירוי אינו בגדר הוצאות, גם לגבי דשיל״מ (ראה ערוגות הבושם באלחובר צט, ז סקי״ב ד״ה ואפשר. שו״ת זרע יצחק קאצינעלינבויגען או״ח ד, ערוגה ח, בלקט קצירך בשוה״ג – י, ג). וילה״ע גם מכיו״ב בכמה דוכתי, לגבי ביטול ונטל״פ, שבמים ליכא בדיעבד – ראה לדוגמא ט״ז צה, י, וש״ך צה, יד, שאפשר לזורקו. והוא בכלל טורח, שחייב לטרוח להשיב האבידה – ראה אדה״ז מציאה לז.

ואכתי איכא לעיונא, אם הבקבוק פחות משו״פ, ורק שוה לבעלים מחמת חשיבותו בעיניו אם איכא משום השב אבידה. אבל במציאות אינו, שבד״כ שו״פ ויותר.

וגם במומר לתיאבון חייב בהשבת אבידה – אדה״ז שם לט.

 

 

#25969