שאלה חמורה בניתוק מכונת הנשמה לאביו הגוי
שאלה מאחד מגדולי הרבנים שליט״א:
שלום וברכה!
אתמול ישבתי אצל אחד מגדולי הרבנים בעיר ברוקלין והגיע שאלה מרב ביהכ”נ באיזור מסויים, שבבית מדרשו יש כמה אחים, שאמם יהודיה אך אביהם לא, והם עצמם שומרי תומ”צ ויראי שמים, ואביהם (בגיל חמישים בערך) הגוי קיבל התקפת לב וזה הכניס אותו למצב של מות מוחי brain death, ואינו יכול לחיות בלי חיבור למכשירי הנשמה וכדו’, וגם בזה אינם בטוחים כמה זמן הוא יחזיק מעמד. וכדרכם של הרופאים שאינם יהודים שותומ”צ הם ממליצים באופן כזה להפסיק החיבור ובכך ימות לאט לאט (ל”ע). השאלה הוא האם הדין שונה כאן ויש מקום להתיר, עקב זה שאין האב יהודי כלל, או שאסור מכל מקום?!?!
מענה:
קשה הדבר להתיר לנתק מכונת הנשמה. אבל יש מקום לשקול שאין הבנים מחוייבים להתנגד לרצון הרופאים.
ואם המכשיר מפסיק לעבוד, מקום גם לומר להם שאין הם דורשים שיחברו שוב. וכן אם יש פעולות שצריך לעשות כדי לתפעל את המכשיר אין דורשים שיעשו פעולות אלו.
וכל זה בתנאי שיסכימו עמי אחד מגדולי ההוראה שליט״א.
הנה, מפורש בברייתא בסנהדרין נז, א וע״ז כו, א, שבנכרי לא מעלין ולא מורידין. ואף שברמב״ם ע״ז י, א, הזכיר רק בגוי עוע״ז שלא יצילנו – הו״ע בפנ״ע משום ע״ז. ומפורש כתב ברוצח ושמירת נפש ד, יא בכל גוי שאסור להצילם.
איברא, שידועים דברי המאירי ע״ז כו, א, שהמדובר רק בגוים שאינם גדורים בדרכי הדתות. (גם חידש שם, שהכוונה לא מעלין שאין מצווים להשתדל להעלותם. ולא כשאר הראשונים שאסור להעלותם. וראה מה שעמד בזה בחזון יחזקאל ב״מ ב. ושם הקשה גם על הרמב״ם שם במיעוטא דולא תעמוד על דם רעך ואי״ז רעך, דאכתי מנ״ל שאסור להצילם. וכבר הקדימו בקושיא זו בכנה״ג חו״מ תכה. ועיי״ש שבהל׳ ע״ז נקט קרא דלא תחנם דקאי רק בגוים. ובהל׳ רוצח קאי בכל גווני, בגוים וברועי בקר, וקרא דרעך ארועי בקר קאי. ולדבריו, ברועי בקר מותר להצילם, דליכא איסורא דלא תחנם, משא״כ בגוי שאסור משום לא תחנם. ועצ״ע שבהל׳ ע״ז מיירי רק בעוע״ז. ועוד, שלדבריו יוקשה מדוע כתב ברמב״ם ע״ז י, ב שאסור לרפא בשכר, ובכס״מ שם שהוא משום לא מעלין – דהא ל״ש לא תחנם בשכר. וכה״ק במנ״ח תכו. ולכאו׳ ס״ל לרמב״ם דהך לא תחנם אינו משום מתנת חנם אלא דין בפ״ע שאסור לרחם. וכמו שאסור ליתן חני׳ בקרקע גם בשכר. ואכן כ״כ בסמ״ג ל״ת מח, שעיקר פשוטו שלא תרחם עליהם אלא תהרגם. ובעל כנה״ג בעצמו עמד בזה, וכתב בדינא דחיי לאוין מח באו״א, דהצלת נפשו גרע טפי שאפילו בשכר מיקרי מתנת חנם. ובנוגע לדבריו שמותר להציל רועי בקר – בשו״ת בית יהודה יו״ד שאסור להציל גם ברועי בקר. ועצ״ע דליכא למילף ממיעוטא דרעך לאיסור, רק שאין בו חיוב. וכבר העירו שברמב״ם שכתב ״אין מסבבים להם המיתה ואסור להצילם״, משמע דברישא אינו איסור, ומוכח כמאירי. אבל בכ״מ דקמ״ל שאין מצוה לסבב, כדלקמן). וכ״ה בבאר הגולה חו״מ תכה, כבמאירי.
אבל לכאו׳ חלים כאן דברי הב״י חו״מ רסו לגבי השבת אבידה, שעוע״ז לאו דוקא, ודברי הטור נכתבו לתשובת המינים, יעו״ש. וידועים דברי החת״ס בכעי״ז בלקוטי תשובות סד בנוגע לדברי הנאירי שבטמ״ק שמצוה למוחקו כי לא יצא מפה קדשו. וראה צפונות א תשמ׳ט ע׳ סה ואילך שהוכיח מכ״מ במאירי שנכתבו דבריו מחמת אימת המלכות.
ונפסק הדין בסתמא בשו״ע יו״ד קנח שאסור להצילם.
ומיהו, במקיימים זמ״נ ב״נ לכאורה יש להחמיר, כבגר תושב שמצוה להחיותו. וכ״מ בב״י חו״מ רמט לגבי מתנת חנם. (וצע״ק, שבנו״כ ביו״ד שם בנוגע לא מורידין שאין מצוה להורגן אף שעוברים על זמ״נ, ואם מקיימים זמ״נ ב״נ – אסור להורידם. ועדיפא הול״ל שחייב להצילם. ומצאתי שעמד בזה בשו״ת ודרשת וחקרת ג, טו, ב. ועיי״ש עוד שכתב בדעת הרמב״ם דס״ל בקרא דלא תעמוד, שמכלל לאו אתה שומע הן, שכשאינו רעך ״תעמוד״. וצ״ע למילף איסורא מן הדא). ולכאו׳ אם טעמא דלא מעלין מחמת שמוליד בן לע״ז כבמרדכי ע״ז תתיד, ל״ש כלל במקיימים זמ״צ. ובתוס׳ ע״ז סד, ב ד״ה איזהו משמע קצת, שמה״ט לא מורידין ולא מעלין, שבאינם מקיימים זמ״נ חייבים מיתה אלא שכ״ז שלא דנוהו בי״ד אין להרוג בפועל ולכן שוא״ת ומשאירים אותו כך. אבל בתוס׳ ע״ז כו, א ד״ה ולא, עולה שמה שאין מורידין אף שחייבים מיתה מחמת שעוברים על זמ״נ, הוא מחמת דרבינהו קרא להיתרא משום והי׳ לך למס ועבדוך. ולדבריהם יוצא שמה״ט גופא לא מעלין דחייבים מיתה אלא שיש היתר שלא מורידין. (וד״ז גופא תליא בפלוגתא אם אין מורידין היינו שא״צ להוריד או שאסור להוריד. וכן לאידך באין מעלין, כנ״ל).
אמנם, כאן השאלה כאן מצד אחר לגמרי, שהן אמנם הבנים אינם מחויבים בהצלתו, אבל על הרופא – אם הוא גוי רמיא חיוב הצלה להציל הגוים, את״ל שגוים מצווים ג״כ בלא תעמוד. וממילא אסור להם להבנים להורות לו לעבור על מצוה דידהו.
והנה בנוגע לחובת גוים בהצלת נפשות – מסברא אמינא דלא גרע מצדקה ודינים בכלל, מחמת שהוא בגדר לשבת יצרה ותיקונו של עולם, וידוע שבכ״מ כתבו שחייבים בכל מצות המושכלות, דתליין בסברא באובנתא דליבא, מפני הכרע הדעת. ושו״מ שכ״כ בבית האוצר מערכת א כלל א, כג ד״ה עי״ל. וכן ראיתי שהעירו על המנ״ח דלקמן, בתורת בן נח מלכים ט, יד (ע׳ קט) ובמצות השם למהר״י שטייף מ׳ רלז. (וראה גם בספרו לימודי השם – פרשתנו – שמות ב, ב, במה שנענשו נערותי׳ של בת פרעה שבא גבריאל וחבטן בקרקע, לחד סברא שם, לפי שעברו על לא תעמוד, ובגוי חייב מיתה בזה. ואולי התם גרע טפי, שרצו למנוע הצלת ישראל). וראה גם חמדת ישראל א נר מצוה קונטרס בעניני זמ״צ ב״נ פט, ג ד״ה שו״ר. וכ״ה בין השיטין בחי׳ הגר״ח הלוי דלקמן.
אבל במנ״ח רצו, נקט דליכא מצוה בגוי, והיתרא הוא להרוג הרודף אבל לא מצוה. וכ״ה פשטות ל׳ הרמב״ם רוצח א, ו. וא״ש מש״כ שם מלכים ט, ד, שב״נ נהרג אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו, משא״כ בישראל. וכן מוכח בתוס׳ סנהדרין נט, א ד״ה ליכא. וראה גם ערול״נ סנהדרין עב, ב.
אבל באור חדש למהר״ל אסתר ו, ג משמע קצת דאיכא חיובא לב״נ. ויל״ד. וראה גם הערת המהדיר לשם. גם בחי׳ הגר״ח הלוי רוצח א, ט נקט שב״נ חייב בהצלת הרודף (ולא רק מסברא, כנ״ל, כ״א) מחמת קרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך שנאמר לב״נ. ובדעת החולקים – עכצ״ל דס״ל שכיון שלא נשנית בסיני לא ילפינן מינה, או דהך קרא הוא רק לענין עוברין, כמ״ש בשו״ת נוב״י תנינא חו״מ נט. וכ״כ בערול״נ שם שלגבי הריגת רודף הוא אסמכתא לחוד. וראה שד״ח מערכת ג בפאת השדה ו דמ״מ הך אסמכתא קאי גם בב״נ.
והנה בכ״מ שקו״ט בפרשתנו (שמות) בקרא דותחיין את הילדים, שתלוי אם דינם כב״נ או כישראל, לגבי הריגת עוברין. ואבוהון דכולהו – בפרד״ר. והדברים עתיקים. ולא מצאתי שיעוררו שהרי מדובר לא רק בהעדר הריגה, אלא מספקות מים ומזון דהיינו הצלה, ומהיכא תיתי למסור נפשם על הצלה, שלמנ״ח אין להם חיוב כלל להציל נפש, והוא רק היתרא. וגם אם נאמר שמחוייבים בכך – מהיכא תיתי למסור נפשם. ודוחק לומר שגוי מחויב לסכן עצמו בכדי להציל חבירו. ואכ”מ.
אלא שבנוגע לעניננו עדיין י״ל שאם אין הישראל מכשיל הגוי, והגוי עושה כן מעצמו, אינו חייב להתנגד, שאף שחייב להשפיע עליו בקיום מצותיו, אינו מחוייב להפסיד ממונו בשביל זה, או שאר הפסד – ראה לקו״ש כו ע׳ 143. שם מ ע׳ 238 הע׳ 2. וראה אצלנו כאן בין הדברים.
אמנם, בנדו״ד עוד צירופי קולא איכא שהמדובר בחיי שעה, שהטעמים לאיסור ל״ש בב״נ, ואכן י״א דליכא חיובא בב״נ – ראה שו״ת אג״מ חו״מ ב, עג, ג שאין הגוי מוזהר ברציחה דחיי שעה. והה״נ לענין רציחה דהגוי. ועוד, שבד״כ ה״ז בגדר טריפה, שאין חובה להצילו. וכש״כ דאין חובה לבזבז כל ממונו. ועוד איכא בגווה, שבד״כ ה״ז מניעת הצלה מאחרים, שאין מספיק רופאים ומטות, וממילא ה״ז בגדר הצלת יהודים במקום דשכיחי יהודים. ובנדו״ד ליכא משום איבה, שהרופאים דורשים לעשות כן. ועוד מצינו שקו״ט בהמתת חסד דשמא אין מצוה בב״נ להימנע – ראה שו״ת אג״מ חו״מ ב, עד, ב. תשוה״נ ג, שסה. שיעורי תורה לרופאים ד, רפו. וצ״ע לסמוך ע״ז. אבל חזי לאצטרופי. וכש״כ שי״ל שאין חייב בהצלה, כיון שהחיוב רק מסברא מצד מצות צדקה וחסד וכדומה. וראה שו״ת אג״מ יו״ד ד, נד שבחולה גוי שמותר לרופא לצוות לאחות לנתק ממכשירי הנשמה וליכא לפנ״ע עיי״ש טעמו. ובקובץ שערי הוראה א, קלח הב״ד וכתב לחלוק עליו, ושיש לאסור שיש בציווי לנתק מכונת הנשמה בגוי משום גרם רציחה. ולא נחתי לכל הנ״ל.
והנה ח״א מגדולי הרבנים שליט״א באה״ק טען בפנינו שי״ל שיש לסמוך להתיר לנתק המכונה באם הוא בדרך גרמא. ובהקדם שלב״י יו״ד קנח וש״ך שם ב, ליכא איסורא מעיקרא, אלא שבמנ״ח מצוה מג הקשה שמפורש ברמב״ם ע״ז י, א שאסור לאבדו ביד או לדוחפו לבור. ועז״כ הרב הנ״ל ליישב, שבאמת ברמב״ם רוצח, ד, יא כתב איפכא דאין מסבבין להן המיתה, וכתב הט״ז שם א, לבאר שמזה דייק בב״י בדעת הרמב״ם שר״ל שאין מצוה לסבב ולא דיש איסור, מדלא כתב כבסיפא (״אסור להצילן״) בלשון אסור, ולכאורה דברי הרמב״ם סותרים זל״ז. וכתב הרב הנ״ל לפרש בדעת הרמב׳ם שיש לחלק בין הריגה בידים שאסור משא״כ בדרך גרמא. ועל מה שכתבנו שמ״מ הרופא שהוא ב״נ מחוייב בהצלה – אמר לנו שמה״ט ס״ל שיש לבן לנתק המכונה ולא האב.
ולהלן מה שכתבנו לו בתגובה:
א. הנה בב״ח יו״ד קנח כתב בפי׳ ד׳ הטור שאין מורידין לבור בידים דלכאורה פשיטא שההורדה לבור היא בידים – שר״ל דלא תימא שדוקא לדחפו לבור אסור אבל אם הוא כבר בבור אלא שמסבב מיתתן ע״י שגורם שלא יוכל לעלות מהבור סד״א דשרי קמ״ל דכל שהוא עושה בידים חשבינן לי׳ כאילו דחפו לבור והמיתו בידים. ומפרש שם כן גם בדברי הרמב״ם רוצח ד, י שאסור לסבב גם בדרך גרמא. וכבר כ״כ בשו״ת תמים דעים רג, בשם ר״י הזקן שאסור להרוג גוי גם ע״י גרמא. (אבל במסורות ומינים הורגם גם בידים, ולישנא דמורידין במסורות ומינים – אגב רישא דגוים נקטי׳, ובאמת מותר גם להרגן).
אבל בט״ז שם א, כתב, שמניעת הצלה כגון לקיחת הסולם שרי. וראה באורח מישור לד״מ הארוך יו״ד קנח דלא ניחא לי׳ בזה. אלא, שגם לט״ז היינו רק מניעת הצלה ולא סיבוב מיתה בדרך גרמא. וראה גם שו״ת בית יהודה יו״ד ד, שאסור להרוג גוי בדרך גרמא.
ב. הקושיא שבמנ״ח צג על הב״י יו״ד קנח והש״ך שם ב ובנקוה״כ שכתבו שמותר להורידן מדברי הרמב״ם בהל׳ ע״ז י, א שכתב להדיא שאסור לדוחפן לבור – כה״ק גם באורח מישור לד״מ הארוך שם, וכן בערך השולחן שם א. ועוד. וראה גם ימי שלמה ע״ז שם. וכן העירו מרמב״ם רוצח ב, יא וכס״מ שם דמוכח שאסור להורגו. ומקורו במכילתא משפטים ד.
ועוד הקשה בבית מאיר אה״ע יז, ג שהרי אסור אפילו ליקח ממונו. והיאך אפ״ל שממונו חמור מגופו. וכה״ק בשער משפט תח, א. ולמעשה, בכ״מ מצינו להדיא שאסור להורגן. וכן מבואר ברש״י ע״ז יג, ב ד״ה לקח, הביאו באורח מישור שם. (אבל ברבינו חננאל שם – אינו חייב). וכ״ה בכמה ראשונים לדינא. וקשה לסמוך להתיר. ועוד שגם הב״י חזר בו בכס״מ, כנ״ל. וראה בדרכ״ת שם א שהביא מכנה״ג שיש לחוש לדעת הב״ח דלא כב״י. ובשו״ע אדה״ז נזקי גו״נ ט, פסק לדינא ברועי בהמה דקה שדינם כנכרים, ש״אסור להצילם ממות ואסור לסבב להם המיתה אבל מותר למנוע מהם ההצלה״, ולכאורה הוא כט״ז. ועצ״ע שבט״ז כתב שסיבוב המיתה היינו לקיחת הסולם, והרי לקיחת סולם היא בכלל מניעת הצלה. וצ״ל, שפי׳ מסבב המיתה לא בנטילת סולם אלא בהורדה לבור. ויותר נראה, דס״ל שגם לקיחת סולם אסור, ומותר רק למנוע הצלה.
ג. בב״י גופא אין הכרח שנתכוון להוכיח מהרמב״ם שמותר להרוג, שמש״כ ״וכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ד מהל׳ רוצח״ לפום פשטי׳ קאי אמאי דסליק מיני׳, שההיתר להרוג הוא רק בשעת מלחמה. וחילא דילי׳ מל׳ הרמב״ם שכתב ״שאין בינינו ובינם מלחמה״. וראה ס׳ המפתח לרמב״ם שם.
ד. בגוף הראי׳ שכתב הט״ז לפרש בכוונת הב״י מל׳ הרמב״ם שכתב ״אין מסבבין״ ול״כ שאסור לסבב – לכאורה צ״ע, דמהיכא תיתי שיהא היתר לעשות כן, שהרי הא דאין מעלין הוא רק משום לא תחנם, אבל לא שיש חובה לאבדן, ומדוע יהא היתר לסבב להם מיתה. ועוד, דהא ברמב״ם קאי גם אמגדלי בהמה דקה, ואא״פ לבאר בכוונתו שאין מצוה לסבב להם מיתה, דמהיכא תיתי שיהא מצווה בכך.
ה. במש״כ כת״ר לבאר בדעת הרמב״ם לחלק בין הריגה בידים שאסור משא״כ במסבב להם מיתה – כבר קדמוהו בפי׳ ל׳ הרמב״ם במנחת יחיד על המנ״ח ח״א מ׳ צג. ועוד.
ו. גם להדעות שמותר להורידן – הרי ג״ז אינו הריגה בידים כמבואר בכ״מ, ראה רא״ה ע״ז כו, ב. שו״ת הרא״ש יז, א. שם לב, ד. ריב״ש סוסי׳ רלח בשם רבינו חננאל (ומש״כ שם בדעת הרמב״ם -רוצח ד, י – היינו במינים ואפיקורסים שמותר לא רק להוריד לבור אלא גם להרוג. ובריא״ז ע״ז שם: לבור ולמקום סכנה לאבדן. ויש לדון בכוונתו אם ר״ל רק בדרך גרמא. אבל במקצת כת״י – ומאבדים אותם בידים. וראה הערת המהדיר לשם). וכ״כ בדעת הטור בכנה״ג חו״מ תכה בהגב״י ז. וכן מוכח בשו״ת תמים דעים שם. וממילא, אזדא לה הדיוק בל׳ הרמב״ם שכתב שאסור לדוחפם לבור, אבל מותר לסבב המיתה, שאין לומר לחלק בין גרמא ובידים, שהרי גם דחיפה היא בגדר גרמא. ואת״ל לחלק ביניהם עד״ז – עכצ״ל כט״ז שהוא רק במניעת ההצלה, ולא במיתה בגרמא. (ובביהגר״א חו״מ תכה, ה גבי מסורות, ולא בגוים, שמורידין היינו בגרמא אבל באמת מותר גם בידים, ומיירי כשאין בידו כח לעשות בידים, וכ״ז למחבר משא״כ לרמ״א שפח, טו מותר רק בגרמא. וראה הגהות יעב״ץ ע״ז ד, ב, אפילו במינים שמורידין – לאו בידים הוא אלא גרמא בעלמא הוא שנמנע ממנו ההצלה אחר שירד, אבל קללה הרי היא כהריגה בידים, יעו״ש).
ו. אמנם, בריטב״א מכות ט, א, מחלק, שבגר תושב מצווה להחיותו, אבל בב״נ שמקיים זמ״צ אין מצווין להחיותו וגם אין להורידו בידים לגרום לו קטלא, ובשאר גוי – בסתם כותי – שאינו מקיים מצות מותר להוריד. והוא כעין דעת הב״י והש״ך. אבל ג״ז אינו בידים, רק בגדר מכניסין לכיפה.
ז. והנה בכ״ז בעובר על זמ״נ. אבל כמה מהם גדורים בדת, ואינם עוברים. ומאן מפיס לומר להתיר בחשש איסור דאורייתא (לכמה דעות) מחמת הסברא שמא עובר על מצות דידהו. ועוד, שלכמה דעות אינו חייב מיתה רק אם דנוהו בבי״ד.
ח. מופרכת בעיני הקס״ד שהבן יעשה כן לנתק מכונת הנשמה בכדי למנוע מהרופא הגוי שיעשה כן. וזה דבר שאין הדעת סובלתו. גם מוליד בנפשו טבע האכזריות והרציחה. וראה משך חכמה משפטים כא, יד שבישראל שהרג ב״נ איכא מלבד רציחה גם משום חילול השם. עד כאן המענה להרב הנ״ל.
#25795
