If I have money saved up to buy seforim in a special savings account, am I allowed to use the money for other things?

 

The actual money may be used for any purpose. However, the amount that was designated for the mitzvah of buying seforim must still be used for this purpose. You should not delay fulfilling this commitment to buy seforim to a later date unless you originally stipulated – even mentally – when putting aside the money that your intention was to use it at a later date.

There is room to be lenient to make a hatoras nedarim and use it for other things that are considered a mitzvah, and with that exempt yourself from fulfilling your obligation of buying seforim.

If you are in a pressing financial situation and you need this money for essentials, there is room to be lenient to do hatoras nedorim for this too.

 

Sources:

לקנות ספרים כדי ללמוד בהם הוי דבר מצוה – ראה שו”ע יו”ד סי’ ע”ר וסי’ רמ”ט ס”א בנו”כ. וראה לבוש יו”ד סי’ ער. שלחן גבוה שם ס”ק יג. אורחות יושר פכ”ב. שו”ת סמיכה לחיים יו”ד סי’ ו. דעת קדושים על הלכות ס”ת ס”ק ז. לקו”ש חכ”ג ע’ 24. לקו”ש חכ”ד ע’ 210. וראה שיחת ה׳ טבת תשמ״ט. ועדיפא משאר מצות, שאין לך מצוה רבה כת״ת.

ונחלקו הפוסקים אם יש בל תאחר בנדרי מצוה (וי״א דאיכא ב״ת אפי׳ בנדרי רשות – ריטב״א ר״ה ו, ב ד״ה אמר. ר״ן נדרים סג, א. רשב״א שם ד״ה קונם. נמוק״י שם ס, א ד״ה יום אחד) – ראה רמב״ן לסהמ״צ מ״ע צד. וכ״כ בתשב”ץ ח”ג סי קס”ט דליכא בל תאחר בנדרי מצוה. (אלא שיתכן דס״ל שליקח בית ולישא אשה אינו בגדר נדרי מצוה, שהוא רק מכשירי מצוה) וכ״ה בשו״ת רדב״ז ב, תרחצ. (ולכאו׳ כ״מ קצת בשו״ע יו״ד רג שהביא הא דירושלמי שאיחר אדם נדרו פנקסו נפתח, ולא קאמר עדיפא מיני׳ שעובר בב״ת. אלא, שי״ל דקאי בנדרי רשות, ואין להוכיח לגבי נדרי מצוה. וגם, שבירושלמי גופא קאי בנדרי קרבן שודאי איכא משום ב״ת). אבל בסהמ״צ לרמב״ם ל״ת קנז משמע שגם בנדרי מצוה לביהכ״נ איכא ב״ת. וכן מוכח במאירי ר״ה ו, א, ד״ה צדקה שאדם נודר, שהזכיר נדר בביהכ״נ דס״ת, מפה, עטרה ושמן למאור. וכ״כ בשו״ת מהרי״ט קלא שיש בל תאחר גם בנדרי מצוה שאינם נדרי הקדש וצדקה. והב״ד, והסכים עמו, במחנה אפרים הלכות שבועות סי י”ד. וראה שו״ת תורת חיים ג, מא.

אלא שבזה״ז כל הנודר לביהכ״נ על דעת עצמו נודר שיהא הנודר כגזבר לחלקה לפי ראות עיניו – ראה ר״ן ר״ה ד, א ד״ה וכתבו. מאירי ר״ה ו, א. ובקיצור בתוס׳ שם ד״ה צדקות. ואם התנה לחלק מעט מעט ודאי ליכא ב״ת – ראה שו״ע יו״ד רנז, ו. וראה בארוכה – וגם בענין נדרי מצוה לגבי ב״ת – שבט מיהודה אונטרמן שער שני אות ז ואילך – ע׳ קיט ואילך.

ובנדרי צדקה להשתמש למצוה אחרת אפילו חשובה יותר ה״ז בכלל שינוי מצדקה לצדקה לצורך מצוה, ומצינו מחמירים – רמ”א יו”ד סי רנ”ב ס”א. שו”ת מבי”ט ח”ג סי׳ ט”ו. חכמת אדם כלל קמ”ח סי”א. ומקילים – שו”ת מהרי”ט ח”א סס”ג. (אבל עייש״ה דקאי באופן שאינו שינוי באמת). שו”ת מהרש”ל ח”ב סל”ח.

ולכאורה גם למקילים אכתי לא יצא ידי נדרו. ול״ד למה שמותר לבני העיר לשנות, משבא ליד גזבר, שהנודר קיים נדרו בנתינה לגבאי. וכ״כ בנטע שורק ושבה״ל דלקמן. או שמלכתחילה נדר על דעתם. וכן בשינוי מעני לעני י״א דאכתי יצא ידי נדרו. משא״כ בשינוי למצוה אחרת לגמרי. וראה ברא״ש ב״ב פ״א סכ״ט שלר״ת שמותר לשנות לדבר הרשות עד שלא בא ליד גבאי – על כרחך היינו ללוות ולפרוע אח״כ, בכדי לקיים נדרו. וראה שו”ת בית יצחק או”ח סי כ”ד אות ו’, שתמה איך נפטר לקיים נדרו. (אבל התם מיירי בשכבר נתן לציבור, וקשיא לי׳ במה שהציבור משנים מנדרו. והא לא קשיא שכיון שנתנו לביהכ״נ קיים נדרו, כמפורש במרדכי ב״ב א, תמב, הביאו בב״י יו״ד רנט ד״ה כתב המרדכי. וכ״כ במאמ״ר קנג, ד. וראה גם ערוה”ש שם י).

אמנם, בפמ״ג קנג במ״ז ב, וכן בלבושי שרד שם משמע שהבינו בדעת הט״ז שבקדושה חמורה ה״ז אומדן דעת שהוא בכלל נדרו. וכ״ה במשמא דרבותא או״ח קנא, יב ד״ה ומה שכתב הרמב״ם (במהדו״ח – ע׳ כא). וכ״כ בשו״ת אדרת אליהו יו״ד עז בדברי הט״ז שבמשנה לקדושה חמורה הוי קיום הנדר. (ולכאורה נראה שבט״ז מיירי רק בנדר לביהכ״נ, וכוונתו לקנות תשמישי קדושה, וממילא נכלל בנדרו קדושה חמורה יותר הנצרכת לביהכ״נ, משא״כ בשאר נדרי מצוה. גם איכא לפרושי בדברי הט״ז שאין כוונתו שלא יצא נדרו, אלא שאין להציבור לשנות מנדרו לקדושה קלה, בכדי שיתקיים נדרו במציאות, והוא נגד דעת הנודר ורצונו, משא״כ בקדושה חמורה שבכלל מאתים מנה, אבל מצד הנודר עצמו יצא נדרו כשנתן לציבור. ואפשר להעמיס כן בדוחק בפמ״ג. והנאני שמצאתי כן בשו״ת נטע שורק יו״ד צב. ובשו״ת אג״מ יו״ד א, קסד הבין בדעת הט״ז דמיירי שלא פירש נדרו להדיא אלא נתן בסתמא לזה כיון שהיו צריכים. וראיתי לא׳ המחברים, שכיון שחלות הנדר היא מחמת שהיא מצוה, לא איכפת לן איזה מצוה נעשית, והעיקר שהוא לצרכי גבוה. וד״ז אין לו הבנה כלל).

גם בשו״ת חת״ס ח״ו סכ״א כתב שבנודר לביהכ״נ כוונתו לביהכ״נ ולמעלה, ולאו דוקא לביהכ״נ. וכ״כ שם יו״ד סרמ״ד, שנדרו קיים אם מעלה נדרו למאי דעדיף מיני׳, שבכלל מאתים מנה. אלא שבמרדכי שהביא שם מוכח דלא ס״ל הכי. וראה בשו״ת נטע שורק שם, דדמיא לנודר שלמים שלא יצא אם הביא עולה אף שעולה היא ק״ק. וכן במצוה אחת, בנודר תורים והביא בני יונה, או להיפך, או עגל והביא פר, ועיי״ש עוד דוגמאות. (וכ״ה בערוה״ש שם). והקשה טובא אדברי חת״ס. ונדחק לפרש דמיירי באופן שכבר קיים נדרו. וכה״ק בשו״ת שבה״ל ב, יו״ד קכו בהערות לשו״ע יו״ד רנט ס״ג. שם ה יו״ד קמד, ג ובליקוטי הערות לשו״ת חת״ס שם פי׳ באופן שמדליק המנורה שנדר לביהמ״ד, שאינו משנה נדרו לגמרי, יעו״ש.  ובאמת, בשו״ת חת״ס יו״ד רמ החמיר בנדר לצדקה שבעיר ושכח לאיזה נדר שצריך ליתן לכולם עד שיצא הספק מלבו, משום ספק איסורא שספיקו לחומרא, ולא אמרינן שנדרו כולל מה שנדר ולמעלה, ולישתרי ליתן לצדקת ת״ת – ראה צדקה ומשפט פי״א הע׳ מא שנתקשה. ואולי יש לחלק דל״ש שינוי לקדושה חמורה רק כשהקדושות באותה איכות, כגון תיבה ומטפחת – ראה עד״ז שו״ת ירושת פליטה מב ד״ה והנה עד כה.

והנה, נקטו כמה מהאחרונים שע”י שאלה יש מקום להקל בשינוי מצדקה לצדקה – ראה שו”ת מהרש”ם ח”א סל”ב וח”ג סי קי”ט. שו”ת מהר”י אסאד יו”ד סי ש”ל. שו”ת מנח”י ח”ב סל”ט. וראה גם ספר צדקה ומשפט פ”ט סי”א.

ובנדו”ד קיל טפי מנדרי צדקה ממש, שבהם יש לעניים או מוסד זכיה וקנין בזה. ובנוסף לזה, כאן הרי גם קנין ספרים הוי לצורך עצמו.

והנה, מותר להשאל על נדרי צדקה מדוחק – שו”ע יו”ד סי ר”ג ס”ג ובש”ך סק”ב בנדרי צדקה. והכא אי״ז נדרי צדקה כ״א נדרי מצוה שקונה לעצמו, ופשוט שאפשר בשאלה.

 

 

#25433