I washed Shabbos afternoon, then continued Farbrenging until Chatzos…

 

Question:

If I washed Shabbos afternoon, then continued farbrenging until chatzos, and stopped and said krias shema shel arvis to ensure I said it before chatzos, may I continue eating without havdalah or is it considered as if I already took in motzei Shabbos through saying krias shema and I should stop eating?

 

Answer:

You may not continue eating. You should not say Retzei in Benching.

 

Sources:

בשוע”ר סי’ רצט ס”ה כתב שאם התפלל תוך הסעודה חל עליו חובת הבדלה ואסור לו לחזור לסעודתו עד שיבדיל מתחלה על הכוס. והוא לפי מה שכתב המג”א שם סק”ב “ואפשר דאם התפלל תוך הסעודה חל עליו חובת הבדלה ואסור לאכול עד שיבדיל”. ומה דמספקא להמג”א פשיטא לי׳ לרבינו. (וראה במחה״ש בטעם הספק שבמג״א. ושם, דל״ד להתפלל ערבית מבעו״י, שכתב המג״א בסק״א דנ״ל שאסור לאכול, ולא כתב שם שהוא בדא״פ – דהתם מיירי קודם שהתחיל בסעודה. ויש להוסיף, שבהתפלל ערבית מבעו״י עשאו לילה, ופשוט שנאסר באכילה, וכמו בקידוש שבהתפלל ערבית של שבת מבעו״י אסור באכילה ללא קידוש. אבל כשהוא כבר לילה, אלא שהתחיל בסעודה בהיתר מבעו״י, לא ברירא לי׳ שמה שהתפלל ערבית גרע טפי מלילה ממש לאוסרו באכילה מחמת זה, וכדלקמן).

וניחזי אנן, מפני מה חל עליו חובת הבדלה כשהתפלל, שהרי הוא עדיין באמצע הסעודה, וכמו שמותר לו להמשיך לאכול לפני התפלה אף שהוא כבר לילה, מדוע לא נאמר שיוכל להמשיך לאחר תפלתו. ואף שכשקידש היום צריך להפסיק ופורס מפה ומקדש כמו שכתוב בשוע”ר סימן רעא, בהבדלה אינו כן, ויכול להמשיך סעודתו קודם הבדלה, ומפני מה אסור לו לאכול לאחר תפלתו קודם הבדלה. וכבר הקשו על המג״א במנוה״ט שם סק״א. וכן בא״ר שם סק״ד כתב דלא ברירא דאסור לאכול (אף שבתחילת דבריו השמיט תיבת ״ואפשר״ שבמג״א). וראה גם תורת שבת שם סק״א. פמ״ג בא״א סק״ב. סידור יעב״ץ מוסך השבת בית דוד ס״ה. ומשמעות דברי המג״א ואדה״ז שמה שהותר לו בעלמא להמשיך בסעודתו ללא הבדלה אינו רק מפני שהתחיל בהיתר ואינו פוסק, אלא שבכלל לא חלה חובת הבדלה עליו, ורק בהתפלל חלה חובת הבדלה. וטעמא בעי.

והנה, מצינו דוגמא לדבר בשו״ע או״ח סוסי׳ קפח ובנו״כ שם, ובארוכה בשוע”ר שם סי”ז, שאם היה אוכל בשבת (וה”ה בראש חודש חנוכה ופורים) ונמשכה סעודתו עד שחשיכה אפילו כמה שעות בלילה מזכיר של שבת (או יעו”י וכן ועה”נ) בברכת המזון לפי שהכל הולך אחר התחלת הסעודה שאז חל עליו חיוב הזכרה מעין המאורע ולא נפקע ממנו חיוב זה ביציאת היום. אבל אם התפלל ערבית באמצע סעודתו שוב אינו מזכיר עוד של שבת בברכת המזון. ומבאר במג״א שם הטעם: ״משום דמיחזי כסתרי אהדדי״. ובלשון אדה״ז שם: ״נראה שדבריו סותרים זה את זה שתחלה התפלל תפלת יום שלאחריו ואח”כ מזכיר יום העבר״. וממשיך שם בשוע״ר, שאם הבדיל על שולחנו דינו כהתפלל ערבית ושוב אינו מזכיר של שבת בברכת המזון. ואם אמר המבדיל בין קודש לחול בלבד בלא כוס יש להסתפק אם דינו כהתפלל ערבית ולפיכך שב ואל תעשה עדיף שהרי יש אומרים שלעולם אינו מזכיר של שבת אחר שיצא היום.

ויש לומר שהדברים שייכים זל”ז, שכ”ז שממשיך קדושת השבת בסעודה של שבת לא חלה עליו חובת הבדלה, שמה שנעשה לילה מאליו אינו בגדר תרתי דסתרי, וכל שהתחיל בהיתר יכול להמשיך בסעודתו, אבל כשהתפלל ערבית ועשאו לילה, ולא שנעשה לילה מאליו, חייב להבדיל ואסור לו לאכול, ודומה למי שהפסיק סעודתו. (ובא״ר שם לא ניחא לי׳ להשוות הנידונים זל״ז, עיי״ש). ויש להוסיף מדברי אדה״ז בקו״א בסרס״א סק״ג, שבמתפלל ערבית של שבת מבעו״י קיבל עליו עיצומו של יום, ואינו מדין תוס״ש, שכן אף להרמב״ם דלא ס״ל תוספת כלל לשבת, אסור במלאכה אחר שהתפלל ערבית, ואפילו בחול חשיבא קבלת לילה שלאחריו, עיי״ש. 

ואף את״ל שאין לקשר לגמרי בין הנידונים, שדיני הזכרת רצה הוא מחמת תרתי דסתרי, ואילו חובת הבדלה הוא ענין אחר – אכתי מוכרח לומר בהבנת הדברים כנ״ל, שכשהתפלל ערבית בהכרח נפסקת סעודתו, מחמת שעשאו לילה. ועשייתו לילה גריעא ממה שהוא לילה מצ״ע, שגם כשהוא לילה כל שהוא עדיין בסעודה אין חובה להפסיק בסעודה אבל כשהתפלל ערבית, הרי בתפלתו הפסיק הסעודה כיון שעשאו לילה (בעקימת שפתיו דהויא מעשה), ולא שנעשה ממילא, וכנ״ל. 

ולפ״ז, לכאורה ה”ה אם אמר המבדיל בין קודש לחול בלבד בלא כוס יש להסתפק אם חל עליו חובת הבדלה ואסור לאכול. ואכן, נסתפק בזה בא״ר שם, וכתב שמסתבר שמותר באכילה, אלא שדבריו בנויים על כך דמעיקרא לא ברירא לי׳ מילתא אפילו בהתפלל שאסור לו לאכול, וס״ל לעיקר שאומרים רצה בכה״ג בברהמ״ז. וכן הכריע במשנ״ב בשעה״צ סק״ח. וראה שו״ת שבה״ל ח״ט סס״ג. אמנם, בקצות השולחן סי’ צד בבדה”ש סק”ז כתב, שלפי מש״כ אדה״ז בסי׳ קפח שבאמר המבדיל אינו אומר רצה בברהמ״ז (אף דמספקא לי׳ מילתא, והכריע כן רק מחמת הספק, דשוא״ת עדיף. ולכאורה טעמו הוא מחשש הפסק, לחוש לדעת המחמירים במזכיר מאורע שלא בזמנו. אלא שסגנון אדה״ז מורה שההכרעה שלא יאמר רצה בנדו״ז הוא בצירוף דעת האומרים שבכלל אינו אומר רצה כשעבר זמנו. וראה חיי״א כלל מז סכ״ד דאזיל לאידך גיסא) – אפשר שאסור לו לאכול ג״כ. ונשאר בצ״ע. ואנו אין לנו אלא דברי רבינו הנ”ל, וממילא עדיין נשאר בספק, וא״כ אין לו לאכול קודם שיבדיל (אף שיש לחלק קצת בין איסור אכילה לאמירת רצה, שלגבי רצה אפשר לצרף גם דעת האומרים שבכלל אינו אומר רצה כשעבר זמנו, כנ״ל).

ומעתה, יש לנו לעיין בדין מי שקרא ק”ש אם חלה עליו חובת הבדלה או לא. וה”ה אם מזכיר של שבת בברכת המזון או לא (וכנ”ל – בפשטות הדברים תלויים זב”ז). איברא, דלפי מש”כ המג”א סי’ רסג סקל”ג, שמה שאינו מזכיר רצה כשהתפלל מעריב – היינו כיון שהתפלל תפילת חול (ונסתפק שם מה״ט בדין מי שאמר המבדיל, שמא לא דמי לתפלת חול, והובא בהגהות רעק״א סוסי׳ קפח), יש לומר שכשקרא ק”ש שפיר יכול לומר רצה דלא שווי’ יום חול.

[ודוגמא לדבר, שיש להסתפק נמי במי שספר ספה״ע של יום המחרת האם חלה עליו חובת הבדלה, וכן אם מזכיר רצה, דלכאורה אי״ז בגדר תפלה של חול, ורק שעשאו לילה בכלל, אבל לא עשאו לילה של חול דוקא. ובקו״א שם בנוגע לאיסור מלאכה אחרי תפלת ערבית של שבת, אסברה לה ״כיון שהתפלל תפלה השייכת לעיצומו של יום״, וא״כ אפשר לומר הה״נ בזה דשאני תפלת ערבית של מוצ״ש שהיא תפלה של חול, שהרי מתפלל י״ח ברכות, ואפילו כשלא הבדיל בתפלתו (וראה אפיקי מגינים סוסי׳ קפח. ברכת הבית שי״ז סל״ו ובשע״ב שם סקמ״א. ודלא בשו״ת הר הכרמל או״ח ס״ז הביאו בשע״ת סתרצ״ה סק״ג שהוא מחמת ההבדלה שבתפלה, ומדייק כן מלשון מהרי״ל דלקמן. ואנן נקטינן שגם במוצאי ר״ח חנוכה ופורים כשהתפלל ערבית אינו מזכיר ועה״נ). אבל בספה״ע אינו מזכיר שהוא חול, שהרי גם בשבת סופרים ספה״ע. ובדע״ת למהרש״ם סוסי׳ רסג הביא שכבר הכריע המג״א בסתפ״ט סק״ז להדיא הספק, הן בנוגע אמירת הבדלה והן בנוגע ספה״ע, שמזכיר רצה. ובאמת, לפלא שכל האחרונים לא שתו לבם לדברי המג״א שם. אבל כבר העירו בכוונת המג״א, דמילי מילי קאמר, שמותר לספור לפני ערבית אפילו במוצ״ש, ושמותר לקדש ולהבדיל קודם ערבית, ושבקידוש מבעו״י מזכיר רצה ברהמ״ז. וכן מוכרח בכוונת המג״א למעיין שם היטב. וראה שש״כ פנ״ז הע׳ נב. משנת הגריש״א הל׳ שבת סכ״ד ע׳ נט. ועוד. 

וראיתי למי שכתב להוכיח מש״ך יו״ד סי׳ קצו סק״ד שיכול לספור ספה״ע של יום האתמול אחרי שקיבל שבת מבעו״י (וראה בשו״ת מהרש״ל סי״ג. מג״א סתפ״ט סק״ז), שמכאן שאינו תרתי דסתרי, לפי שאינו סותר לקבלת שבת, וענין ומצוה בפ״ע היא. אבל דבריו אינם נכונים, שבש״ך כתב רק שאינו יכול לספור יום הבא אחרי שקיבל שבת, ולא כתב איפכא. ובגוף הענין, אם יכול לספור של יום האתמול, ואם נקרא קבלה בטעות לגבי ספה״ע – ראה שו״ת זרע אמת או״ח סי׳ סו, הביאו בשע״ת סתפ״ט סק״כ (אלא ששם כתב לתלות הדבר בדעת האגור שהביא הש״ך). אג״מ או״ח ח״ד סצ״ט. ועוד). ועוד, שגם להדעות שמותר לספר ספירת יום אתמול, ה״ט שלא לבטל המצוה, ושלא להפסיד הספירה, שדין תרתי דסתרי הוא רק לכתחילה ולא לבטל המצוה, ולא אמרינן שווי׳ כלילה להקל אלא להחמיר עליו. (ראה ט״ז סי׳ תר סק״ב. פמ״ג סי׳ ל במ״ז סק״ז. וראה שו״ת מעט מים סי״ח עד״ז, ובספרו שיורי טהרה מערכת ט, כג). והעיקר, שבש״ך גופא מוכרח דלא מהני מה שקיבל שבת לספור של מחר, כי ספה״ע תליא בדין לילה, וא״כ מה אם ערבית שיכול להתפלל מבעו״י היא בגדר עשאו לילה וסותרת ליום העבר ולכן אינו מזכיר רצה, כש״כ שספה״ע שאינו יכול לספור גם כשהתפלל ערבית, ודאי שהיא סותרת ליום העבר. ולהעיר שלהדעות שבהתפלל ערבית יכול לספור מבעו״י, מוכרח שדין ספה״ע תליא בערבית, ועכצ״ל כיון שעשאו לילה, וכש״כ שספה״ע גופא גורמת שעשאו לילה. ובלא״ה, מה שיכול לספור ספירת יום אתמול להסוברים כן, הוא רק מחמת הסברא שבתוס״ש לא קיבל עיצומו של יום, שהוא רק תוספת וסניף ולא מגוף הלילה, וכמבואר בש״ך שם. ולפ״ז, אילו נאמר שהוא לילה ממש, אינו יכול לספור ספירת יום האתמול. והרי אנן קייל״ן שתפלת ערבית הוא בגדר עיצומו של יום, וספה״ע דאתמול סותרת לה. וכמו שספה״ע דאתמול סותרת למציאות הלילה, הה״נ שספה״ע של מחר סותרת ליום אתמול].

אבל לפי מש”כ בשוע”ר סי’ קפח שם, שאם התפלל ערבית באמצע סעודתו שוב אינו מזכיר עוד של שבת בברכת המזון כיון ש״נראה שדבריו סותרים זה את זה שתחלה התפלל תפלת יום שלאחריו ואח”כ מזכיר יום העבר״, ולא הזכיר כלל שהוא מחמת תפלה של חול, רק גוף המציאות שהוא יום שלאחריו (ובשו״ת מהרי״ל סנ״ו, הובא במג״א סי׳ קפח סקי״ז הל׳ הוא ״כיון דאכתי לא צלי ערבית של חול״. אבל י״ל דקושטא קאמר ולא לדיוקא נחית), א”כ הה״נ כשקרא ק”ש של ערבית שווי’ לילה, והוי תרתי דסתרי, ושוב אינו מזכיר של שבת. 

[והנה, מצינו בדעת אדה״ז סתצ״א ס״ג, ממג״א וחק יעקב שם, שמותר לאכול חמץ במוצאי יו״ט כשנמשכה סעודתו, וביחד עם זה – אומר יעו״י אח״כ (וראה בלקו״ש חכ״ב ע׳ 36 הערה 64, שכ״ה גם לדעת המשנ״ב), הרי לנו שלא כל דבר נקרא תרתי דסתרי. ולכאורה איכא למימר בטעם הדבר, לפי שאכילת חמץ אינה תלוי׳ כלל בקדושת היום, כהסבר אדה״ז שם בטעם שהותר בחמץ אף שאסור במלאכה. ולפ״ז אפ״ל שכל דבר שאינו שייך לקדושת היום, אינו בגדר תרתי דסתרי. אבל יותר נראה, שבאמת גם גוף מה שעשאו לילה – אפילו כשאינו שייך לקדושת היום – הוא בגדר תרתי דסתרי. ואכילת חמץ שאני, וכמשנ״ת בלקו״ש שם, בטעם שאינו דומה לזה שאינו מזכיר של שבת כשהתפלל ערבית, ששם ״דבריו סותרים״, מחמת ש״תחילה התפלל תפלת יום שלאחריו ואח״כ מזכיר יום העבר״, משא״כ באכילה גרידא]. 

ולהעיר שבתהל״ד רסג, ח כתב בדין שאין להתפלל מנחה אחרי קבלת שבת, שהוא רק בקיבל בדיבור כעניית ברכו או במעשה בהדלקת נרות, ולא במחשבה. אבל באמת, נתבאר אצלנו במק״א שבאמת מותר להתפלל מנחה אחרי הדלקת נרות בדיעבד. גם שאני התם שהוא מדין אחר שעשיתו קודש תעשהו חול, ולא מדין עשאו לילה. וכדלקמן]. 

והדברים מוכרחים מזה שכ״ה גם במוצאי ר״ח חנוכה ופורים, שבהתפלל ערבית אינו מזכיר חנוכה ופורים בברהמ״ז, מחמת גוף הענין שבתפלה עשאו לילה, אף שאין בתפלה הזכרה המורה על כך שאינו ר״ח (רק בשתיקה שאינו אומר יעו״י – ראה הר הכרמל שם). וגם במקור הדברים משמע כן, דהנה במג״א בסוסי׳ תיט הביא ד״ז מהלכות שמחות למהר״ם, שכתב שם בסי׳ קיז, שבמוצאי ר״ח אין בה הזכרה בברהמ״ז. (כן הביא המג״א משמו, אף דלא נתפרש להדיא שם דקאי בהתפלל ערבית). והנה, במהר״ם שם קאי לענין מי שהתפלל ערבית מבעו״י ושמע שמת לו מת שאינו מונה מאותו יום אלא מיום שלמחרת. וכתב שם הטעם, דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא, שאחרי שהתפלל ערבית ועשאו לילה לא אמרינן אחרי שעשיתו לילה תעשהו יום. ונפסק כן בשו״ע יו״ד סשע״ה סי״א, הובא במג״א שם ובקו״א שם. וראה בש״ך יו״ד שם. וכמו שכ״ה הדין מבעו״י, הה״נ כשהוא כבר לילה, שהסתירה היא בגוף הענין שמקבל עליו יום שלמחרת.

ומכיון שכן, הה״נ בק״ש שעשאו לילה דהוי תרתי דסתרי. וכש״כ וק״ו הוא, שהרי תפלת ערבית אפשר להתפלל מבעו״י, משא״כ ק״ש שלדינא אא״פ לקרוא מבעו״י. ובסגנון אחר, שכתב הרמב״ם תפלה פ״ג ה״ז, שתפ״ע רשות ואין מדקדקין בזמנה, וא״כ מתפלת ערבית גופא אינו מוכרח שהוא לילה, משא״כ בק״ש. ואף אי נימא לסמוך להתיר לקרוא ק״ש מפלה״מ (וראה שו״ע אדה״ז סתפ״ט סי״ב), ודאי לא עדיפא מתפלת ערבית לענין זה.

וכן מפורש בחכמ״א כלל קסב סכ״ד לענין אבילות, שכיון שעשאו לילה לענין ק״ש אינו יכול לעשותו יום למנות מאותו יום, ומונה מיום המחרת. ונקט התם לישנא דק״ש. 

ועוד, דק״ש גרע מערבית לענין עשייתו כלילה מטעם אחר, שהרי תפלת ערבית דומה ממש לתפלת מנחה (ראה גם בפמ״ג סי׳ קח בא״א סק״י סברא כעי״ז), ואין הבדל ביניהם, ובפרט בערבית של מוצאי ר״ח חנוכה ופורים (זולת השתיקה והעדר ההזכרה, כנ״ל). ואפילו במוצ״ש, אף שבשבת אין מתפללים י״ח ברכות, ה״ז רק משום דלא אטרחוהו כבוד שבת, ובדין הי׳ להתפלל י״ח ברכות, אבל ק״ש אינו שייך כלל ליום (זולת בבוקר אבל לא בצהרים), וכש״כ כשאמר גם ברכות ק״ש של ערבית.

והנה בשו״ת תרוה״ד סרמ״ח אסברה לה בטעם שע״י ערבית עשאו לילה, כיון דכתיב ערב בוקר וצהרים, ומינה ילפינן שלשה תפלות. ולכאו׳ י״ל דק״ש ילפינן מקרא דובשכבך, ולא דמי לערבית. אלא שבתרוה״ד גופא בסי׳ קט כתב בהיתר ק״ש מפלה״מ, משום דחשיב לילה ולא מטעם שהוא זמן שכיבה (וכדלקמן).

אבל אין לה״ר דק״ש ג״כ בגדר עשאו לילה, מדין עניית ברכו בע״ש דקבלי׳ לשבת בע״כ, ואסור במלאכה ולהתפלל מנחה, ונימא שהה״נ בק״ש, דלא גרע מעניית ברכו – דהתם הוא מדין שבת ולא מדין לילה, שאחר שעשאו קודש לא יעשנו חול, כלשון המרדכי שבת פ״ב סרצ״ו, הביאו בשו״ת תרוה״ד ס״ד. וכן מוכח מזה שבחול לא אמרינן שאחר שענה ברכו לא יתפלל מנחה – ראה במג״א קח, י. וראה בכיו״ב בפמ״ג הנ״ל לחלק בין חול לשבת כעי״ז. (אמנם, ל״ד דין עשאו לילה לגבי מנחה מעשאו לילה בשאר מילי, שהרי במג״א שם אסברה לה דלא גרע ממתפלל ערבית שתים, שרק מה״ט הותר במנחה, וכדלקמן. גם להעיר מהדעות שברכו הוא רק קבלת שבת ולא יו״ט – ראה ראב״ן סי׳ קסח. ט״ז סתקכ״ז סק״ג. אבל ראה הגהות רעק״א שם. כן ידוע הפלוגתא בעניית קדושה של מחה אחר שהתפלל ערבית. ואכ״מ). ונפק״מ בענה ברכו במוצ״ש אם מזכיר רצה, ואם חייב להפסיק מסעודתו. וראה גם שו״ת אג״מ או״ח ח״ג סל״ז ד״ה והחילוק. (ומה שמותר להתפלל של ערבית דמוצ״ש בשבת באנוס, ובענה ברכו מבעו״י מתפלל ערבית שתים ואסור במנחה, ומאי שנא (כן הקשו בשו״ת אר״צ סי׳ ס ובשו״ת מנח״י ח״ט ס״כ. ודבריהם אינם מובנים, שפשוט שד״ז הוא לא רק בברכו אלא בכל קבלת שבת, וכן שברכו הוא מדין קבלת שבת ולא מדין לילה. וגם אין לומר שרק לכתחילה אינו מתפלל מנחה, שהרי מתפלל ערבית שתים. והקדימם בקושיא זו בעל חידושי וכללות הרז״ה – בספרו חי׳ הרז״ה ברכות סע״ה – ע׳ קעא. ובאמת, כתב שם לחלוק על דין זה שאסור להתפלל מנחה של חול) – דשאני מה שעשה הוא קודש, למה שהוא קודש מצ״ע. ויומתק להנ״ל שהאיסור רק מה שדבריו סותרים. וי״ל בפשטות יותר, שמה אחרי שעשאו קודש אסור במנחה, ה״ט שכיון שעשאו קודש ממילא ה״ז גם לילה, ואין להתפלל מנחה בלילה, אבל כשמתפלל ערבית של מוצ״ש – לא איכפת לן כיון שמותר להתפלל מפלה״מ. אלא שאינו עולה יפה כ״כ בל׳ ש״לא יעשנו חול״, ולהנ״ל הוא משום ״לא יעשנו יום״).

והכי איכא למידק, בשוע”ר סי’ ל ס”ה, לענין תפילין, שמי ששכח ולא הניח תפילין כל היום ונזכר אחר שהתפלל תפלת ערבית מבעוד יום, שיש מי שאומר שאסור לו להניחן אז לפי שכבר עשאו לזמן זה לילה (וזמן שכיבה בקריאת שמע ותפלה של ערבית) ואם יניח בו תפילין יחזור ויעשהו יום והרי הן ב’ קולות שסותרות זו את זו. והרי לנו שלאחר שקרא ק”ש חל עליו חובת הבדלה ושוב אין לו להזכיר של שבת. ואף שיש לדחות דשאני לגבי תפלין, שגדר לילה תלוי בזמן שכיבה (ולהכי הוסיף אדה״ז במוסגר שעשאו זמן שכיבה לבאר מה שאסור בתפלין מחשש שמא ישכח, ראה בדיוק דברי אדה״ז במשנ״ב שם בבה״ל ס״ה ד״ה ויש, שבזה מיושבת קושיית הא״ר שם שאיסור תפלין הוא רק משום שינה ולא משום לילה. ולהעיר משו״ע אדה״ז סי״ח ס״כ שעשאו לילה בתפלתו, וכן שם סי׳ קח סי״ג שעשאו לילה בתפלת ערבית. וכאן כתב שעשאו זמן שכיבה. וראה בשו״ת שרה״מ ח״ו סמ״א ד״ה ולפענ״ד אופן מחודש בכוונת אדה״ז. ולהעיר משו״ת שבו״י ח״ג סל״ז דחמירא לי׳ טפי הנחת תפלין בתפלת י״ח של ערבית מבק״ש. וידוע שהגאונים נהגו להניח תפלין בק״ש של ערבית. ואכ״מ) – מ״מ נראים הדברים כנ״ל. ועוי״ל בכוונת אדה״ז, שבמתפלל מבעו״י עשאו לילה דס״ל כר״י שמפלה״מ הוא כלילה, אבל בק״ש מבעו״י אין הכרח שהוא לילה, שהעיקר כהאומרים שגם לר״י אינו לילה אלא לענין תפלה (ראה שו״ע אדה״ז סתפ״ט שם). אבל אנן קיימינן השתא בקרא ק״ש בלילה ממש, שבזה ודאי עשאו לילה. (ורחוק הדבר לומר ולחדש, דשאני ק״ש מתפלה כשהוא כבר בלילה, שאין באמירת ק״ש הוספה על גוף מציאות הלילה מצ״ע, משא״כ בתפלה שכיון שמבעו״י ה״ז בגדר עשאו לילה, גם בהתפלל בלילה נחשב כעשאו לילה – שד״ז זר ורחוק מהשכל. ואף שאפשר לקרוא ק״ש גם אחר עלוה״ש באנוס כיון שהוא זמן שכיבה, סו״ס אא״פ לקרוא לפני הלילה, ובקרא ק״ש מוכח שחל דין לילה. וממקומו הוא מוכרע, שהרי בקרא ק״ש לילה אחר שעלה עלוה״ש אינו יכול לקרוא ק״ש ש״ יום מאחר שעשאו לילה, כמפורש בשו״ע אדה״ז סנ״ח ס״ה ואדה״ז שם ס״ט). ובאמת, מוכרח בכוונת אדה״ז שמה שקרא ק״ש אי״ז רק זמן שכיבה לחוד אלא גם בגדר לילה, שהרי כתבו התוס׳ ברכות ב, ב ד״ה אמר, שמפלה״מ אינו זמן שכיבה, והיינו אף אם נאמר שמותר לקרוא מפלה״מ לדבריהם. ומפורש כן בשו״ת תרוה״ד סי׳ קט שאינו זמן שכיבה ומ״מ חשיב לילה. וכ״כ אדה״ז בעצמו סתפ״ט שם בדעת אלו הנוהגים לקרוא אז. אבל ראה ב״ח סי׳ רלה שלר״ת ה״ז בגדר זמן שכיבה. 

וראיתי שהדברים מפורשים להדיא בערך שי סוסי׳ רצט, שבקרא ק״ש עשאו לילה, דמאי שנא ק״ש או תפלת ערבית. וראה גם משנ״ב סתפ״ט בבה״ל ס״ג ד״ה מבעוד, שנקט לישנא דק״ש ותפלה. (וראה גם שו״ת מעט מים סי׳ קא לענין עניית קדושה אחרי שאמר ק״ש וברכותי׳ בין גאולה לתפלה. ושם, שעשאו לילה להחמיר ולא להקל שלא לענות קדושה. ובספרו שיורי טהרה מערכת ל אות ו). וכ״כ בוישמע משה ח״א ע׳ קי בשם הגריש״א. (אבל מש״כ שם לחלק בין ק״ש לאמירת ברוך המבדיל, שבאמירת ברוך המבדיל לא עשאו לילה – לא ברירא לי. ומה נפלאתי לראות שבויזניץ נהגו שהאריכו בשולחן במוצאי פורים ואמרו ק״ש לפני חצות, והמשיכו בסעודה, והזכירו ועה״נ בברהמ״ז. ולדברינו – בכגון דא פשוט שאינו מזכיר של פורים. וראה שו״ת יבי״א ח״ט סי׳ קח אות קיד שבין הדברים כתב שבקרא ק״ש וברכותי׳ קיל מהמתפלל ערבית לגבי תפלת מנחה שלאחרי׳. אלא שלא ביאר דבריו. ולדינא אין נפק״מ, שגם בהתפלל ערבית מתפלל מנחה אחרי׳ לשם תשלומי מנחה. ומסברא איכא למימר איפכא, שבקרא ק״ש גרע מהתפלל ערבית, שבהתפלל ערבית אפ״ל שעולה לו למנחה, ואף שעשאו לילה לא יהא אלא כערבית שתים – שו״ע אדה״ז סי׳ קח שם. וה״ט שאינו ניכר בתפלתו שהיא של ערבית (ראה מחה״ש למג״א סי׳ קח סק״י. אבל שם לא נז׳ שעולה לו למנחה. ואדרבה. וראה אצלנו 35963. ואכ״מ). אבל בקרא ק״ש, ה״ז עשאו לילה ממש, וה״ז תרתי דסתרי באופן הניכר. וראה בנדון הנ״ל שו״ת אול״צ ח״ב פט״ו ס״ה. ושם כתב שעשאו לילה בק״ש. אלא שהעלים עיניו מדברי המג״א שם, לענין מי שהתפלל ערבית ועדיין לא התפלל מנחה. והשיגו ביבי״א שם. אבל יש ליישב דבריו דברכות ק״ש שאני, וגרע טפי, כנ״ל. וראה שו״ת רבבות אפרים ח״ו סי׳ קכא. וישמע משה ח״ד סי׳ פו. ועוד).

 

 

 

#24793