Can I teach my class during Shiva, after the third day?

 

Question:

Hi, I’m in on the second day of Shiva for my brother. I am a eighth grade teacher, and the class will probably not end up with a proper substitute. Is there a heter to start teaching after 3 days if there is no one else? I saw something along those lines in the kitzur shulchan aruch…

 

Answer:

The common custom is not to do so, but rather use a substitute.

 

Sources:

פשטות ההלכה ברמ״א יו״ד שפד, א לאיסור באומר הלכה לתלמידים, אף שהביא דעת המקילים, כיון שכתב בדעת המחמירים שכן נוהגים.

אלא שגם לדעת המחמירים התיר בשו״ת מהרש״ל סו, הביאו בש״ך שם ב, בנערים קטנים. ועיי״ש הטעם, שבנערים קטנים אינם עוסקים בעיון לפני רב שהוא כמו אחר, שאינו קבוע להם. וקאי רק בקטנים. גם נראה שגם בלימוד הלכה לתלמידיו ״שאפשר שישמעו ההלכה מפי אחרים״ מיירי שאין הלימוד כ״כ מאחר טוב כמו בלומד הימנו, שמה״ט יש שהקלו, דאל״כ אין טעם להיתר, ורק בנערים קטנים שבכלל ״אינם עוסקים בעיון״ כשהוא מאחר התיר. ובשלחן גבוה שם אסברה לה, דהתם אינם יכולים ללמוד בעצמם וגם ישכחו מה שלמדם. ובשלחן גבוה שם אסברה לה, דהתם אינם יכולים ללמוד בעצמם וגם ישכחו מה שלמדם.

והנה בש״ך הביא גם מבדה״ב לב״י בשם ארחות חיים הל׳ אבל, להתיר במלמדי תינוקות, מפני שהוא כרבים צריכים לו. וצ״ע אם קאי גם לדעת הרמ״א לאסור בלומד הלכה לתלמידים. ובפר״ח בליקוטים חיו״ד שפד, ד, הבין בכוונת האר״ח דס״ל להתיר גם באומר הלכה תלמידיו. וכתב שהוא דלא כרמ״א. ולפ״ז לדידן דלא קייל״ן הכי ליתא. וכן העיר בזה בס׳ פרי צדיק צד, ב על דברי הש״ך שסתם הדברים. (אבל בשבט יהודה עייאש שפד, א, הב״ד הפר״ח, ושוב כתב די״ל לחלק בין מלמדי תינוקות למי שמלמד הלכה לתלמידיו. ובפר״ח כבר רמז לחילוק זה, וכתב ״אע״פ שיש לחלק זה עיקר״. והביא ב׳ האופנים בדעת האר״ח בשלמי ציבור בחלק שלמי יחיד הל׳ אבל ד, ט – במהדורת אהבת שלום ע׳ תנא). עוד טעם כתב באר״ח, הביאו הש״ך, דהוה כמו דבר האבד אם התינוקות בטלים. ונראה שמתאים לסברת מהרש״ל לחלק בין גדולים לקטנים, שבקטנים כשיש אחר אינם לומדים כלל, משא״כ בגדולים. ובערוה״ש שם ו, כתב להתיר גם למחמירים בראש ישיבה. אבל בט״ז שם מוכח שהטעם מפני שרבים צריכים לו, ומוסיף מחמת שהבל פיהם חביב מלימוד הגדולים. וא״כ ל״ש בגדולים. ולדעת אדה״ז הל׳ ת״ת א, ג, הוא רק עד גיל י״ג שנה.

(וראה באורח מישור על ד״מ הארוך, שהקשה בדעת הט״ז שהעלה היתר במלמדי תינוקות עפ״ד רי״ו (בתולדות אדם וחוה נתיב כח, ב, רלב, ד) להתיר להגיד הלכה לתלמידים, דהא אנן קייל״ן לאיסור להגיד הלכה. ולאידך, אם ס״ל שהוא בגדר רבים צריכים לו ודלא כרמ״א לישתרי גם תוך ג״י. וכה״ק ביוסף דעת בהגהות יד שאול שם. ונראה בדעת הט״ז שצירף דעת רי״ו להתיר להגיד הלכה רק אחרי ג״י עם מה שהבל פיהם חביב להתיר בכגון דא. וראה גם באורח מישור שתי׳ כעי״ז. ובשו״ת אפרקסתא דעניא ג, יו״ד רמב דיליף לה בדרך כש״כ, ולכן התיר רק אחרי ג״י, דדי לבא מן הדין להיות כנידון. וי״ל עוד בכוונת הט״ז שבאמת תליא בפלוגתא בדין אמירת הלכה לתלמידים, אלא דלא תימא שתינוקות אינו בגדר רבים צריכים לו, קמ״ל דאדרבה עדיפי טפי מגדולים. אבל גם בזה תליא בפלוגתא אם הוא רבים צריכים לו. וההיתר רק בתינוקות ואחרי ג״י. וכ״כ לפרש בדברי סופרים שפד בעמ״ד כז. אלא שבחכמ״א קסה, י, נראה שתפס בדעת הט״ז דקייל״ן להתיר גם בלימוד הלכה לתלמידים אחר ג״י. אבל בקיצור שו״ע רי, ב העתיק כבט״ז רק במלמדי תינוקות. וראה דרה״ח רנ, ב).

ועוד איכא בגווה, שאם הוא מטעם רבים צריכים לו כבט״ז הא קייל״ן שגם ברבים צריכים לו, אסור להעמיד תורגמן רק שיאמר לאחר והאחר לתורמן ותורגמן ישמיע לרבים. אמנם ברמ״א הוסיף ״או ידרוש בעצמו״, ומוכח דס״ל שבדורש בעצמו מותר דעדיף ממתורגמן. וכן משמע בל׳ רי״ו שם שכתב ״באותו הזמן שהי׳ לרב תורגמן וכו׳, ומשמע אבל כבר העירו שבד״מ שפד, א מפורש שבדורש בעצמו ודאי אסור. וכן הוכיח בפרישה שפד, ז. וכבר כתב באורח מישור על ד״מ הארוך, שההגה שברמ״א נעקרה ממקומה ע״י בעל באר הגולה, ושארי לי׳ מארי׳ שעקר הגה זו ממקומה להחליף בין אסור למותר. ובאמת, ההגה ושייכת להאיסור להעמיד מתורגמן, וכוונת הרמ״א להיפך להוסיף על האיסור, שאסור ע״י מתורגמן או לדרוש בעצמו. וכ״כ בחדרי דעה שם א. ובתפארת זיו קו״א יג, ג (כב, ב) השאיר ההגה במקומה אלא שגרס ״ולא ידרוש מעצמו״. ולפ״ז נפל האי היתר בבירא במלמד שלומד בעצמו. אבל שאר הפוסקים סתמו הדברים בנוגע מלמדי תינוקות, וסתמא דמילתא דקאי גם במלמד בעצמו. וראה גם שבט יהודה א להוכיח ממלמדי תינוקות. אלא שי״ל שאין מזה הוכחה שבדורש בעצמו עדיף, שכל שדרך לדרוש ללא תורגמן שרי. וכ״כ בערוה״ש שפד, ו, שבזמננו שאין נוהגים בתורגמן מותר בכל גווני.

ובלא״ה, בשו״ת מהרש״ל שם כתב שם בטעמו גם מפני שהשוכר מעכב עליו שאם יבטל מלימודו איני משלם לך כל עיקר. והיינו גם על מלאכתו קודם או אחר ימי האבילות. וא״כ היכא דל״ש האי טעמא ליכא לאוכוחי מידי להתיר. וכידוע בכללי הפוסקים כשמתיר מכמה טעמים. ועוד טעם שם, שבהול על מלאכתו  ולית לי׳ שמחה. ויתכן שגם טעם זה שייך רק בקטנים. ובפרט שמלאכתו לשמור כל היום, ולא לומר הלכה ולילך לביתו. אף גם זאת שבמהרש״ל הציר רק מחמת שהוא דבר שבצינעא בבית טפי, ולא התיר לבוא לבית הספר ללמד.

ולמעשה המנהג אינו כן גם במלמדי תינוקות (וראה אפרקסתא דעניא שם שאף שנוטה להקל גם בראש ישיבה עיי״ש באורך, מ״מ חזו גברא רבה דקא מז יד שלא ראה ולא דמע מאן דעביד הכי, ועיי״ש בטעם המנהג לפי דרכו), ועיקר הטעם שהרי הרבה בטלים מצינו, שמלמדים אינם מגיעים מטעמים שונים. ולא תהא כהנת כפונדקית, כשהסיבה מחמת אבילות. ורגיל הדבר בכל המוסדות שישנם מחליפים המיוחדים לכך, וממילא ה״ז בגדר אפשר ע״י אחר. ואולי גם מחמת הקושי לסדר שיבואו ללמוד עם המלמד בביתו. ועוד שמענו בטעם המנהג שחשו למצוא פתח להקל בדברים אלו, כיון שמדמים מילתא למילתא, ויאמרו שהותרה הרצועה. ועוד טעם להמנהג עפמש״כ בשבט יהודה שם בסוף הסימן אפי׳ במלמדי תינוקות שאינו חובה רק רשות. ובימינו אלה נהגו להקל רק בחשש שהמוסד יסגר במשך ימי האבילות.

 

 

#24765


Add Comment

Your Email address will not be published