Would donating a kidney render a Kohen a Ba’al Mum, and unfit to serve in the Beis Hamikdash with Moshiach’s imminent coming?

 

A removed kidney does not make a kohen a baal mum and his avodah is kosher.

Additional point: There is a separate discussion in Poskim if one should pursue kidney donation due to the risks associated. See here:

If I am a kidney match and asked to donate a kidney, am I obliged to donate?

Sources:

רמב״ם ביאת מקדש ו, ז. (אבל להעיר מתרגום ירושלמי השלם עה״ג, הובא בתו״ש לה תרגומי התורה ע׳ פד. והעיר מזה בקרית מלך שם. אלא שאי״ז כדעת התנאים במשנה בכורות מד, ב, בפי׳ מרוח אשך. והוא שלא אליבא דהלכתא. ועוד פי׳ בתרגום דהיינו חסר ביצה, ראה פי׳ ירושלמי. ולהעיר מתיב״ע שםי׳ במומי בהמה קלוט, חסיר כוליא. ולדינא אינו מום רק מדין מחוסר אבר, כדלהלן).

אבל ראה מעשה רוקח שם שזהו רק בדיעבד, שלכתחילה אין לו לעבוד משום שאינו שוה בזרעו ש״א או משום מראית עין. אבל פשטות ההלכה משמע שהוא לכתחילה. והרי כייל גם טריפה ויוצא דופן. ואדרבה בתו״כ אמור ג, ה, מביא ק״ו משאר הפסולין מצד שאינו שוה בזרעו ש״א, ושוב ממעט טריפה מילפותא דקרא (וראה הטעם קרבן אהרן והגהות לתו״כ. וראה גם תו״ח בשטמ״ק מנחות ו, א. ק״ס ביאמ״ק ז, יב). ומשמע שהלימוד שאינו פסול גם מה״ט. ובאמת, לא מצינו בשאר האחרונים שכתבו שד״ז הוא רק בדיעבד. ובתפא״י בפתיחה לס׳ קדשים, חומר בקודש, א, ט, שמותר לעבוד. ויתכן שאי״ז בגדר שאינו שוה מזרעו של אהרן כיון שאינו בגלוי (להעיר מפירש״י בכורות ג, ג ד״ה שוה. שטמ״ק כת״י שם. וראה מעשי למלך באימ״ק ז, ט, א. הדרת קודש במקומו. ולהעיר מהפלוגתא בסריס אם הוא בגדר מום שאינו שוה בזש״א), או דלאו שם מום עלה כלל (ראה ק״ס ביאמ״ק שם. ולהעיר מהפלוגתא אם מה שאינו שוה בזש״א הוא בגדר מום או פסול גרידא. ואכ״מ. וראה פתח הדביר או״ח ב, קצט, ט לענין טריפה הניכרת). וראה שביל הקודש במשנת ראשונים לרמב״ם שם. חקרי הלכות פיקארסקי ו  ע׳ יד ואילך. עיוני רש״י אמור כא, כא. משנת אברהם בכורות מג, ב. וגם משום מרא״ע ל״ש לפסול, כיון שאינו מאוס לראותו – ראה רש״י בכורות מג, ב ד״ה משום – לפי שאינו בגלוי. וגם לפמש״כ במהרי״ט אלגאזי (בכורות ו, נב, ג ע״פ התוס׳ בכורות לז, א ד״ה מה. וכ״ה במים קדושים בכורות שם) בגדר הפסול דמרא״ע, שלא יבואו להכשיר מה שאינו שוה בזש״א – היינו לפי שנראה כמי שאינו שוה, משא״כ בדבר שאינו נראה כלל. (ולהעיר מזח״ג צא. א: כהנא וכו׳ בעי למיהוי שלים יתיר מכולא ולא יתחזי פגים).

ועוד להעיר שמש״כ הרמב״ם שהוא טריפה, הנה בהל׳ איסורי מזבח ב, יא בנוגע לבהמה כתב שאינה טריפה. ונתחבטו האחרונים בזה – ראה הנסמן במהדורת פרנקל. וי״א שבניטל ביד״א אינו בגדר טריפה, עיי״ש. [ומ״מ פסול לקרבן משום מחוסר אבר, מדין תמים יהי׳ לרצון. אבל באדם ל״ש דין תמים. לאידך י״א שגדר מחוסר אבר מדין מום. וראה שו״ת אבנ״ז או״ח שלא].

ובלא״ה, ראה בערוה״ש העתיד ביאמ״ק מד, יב, ד״שנעשה טריפה״ קאי רק אניקבו מעיו. וכ״כ בהדרת קודש ביאמ״ק שם. פאת הקודש בכורות לט, ב. וראה פי׳ קאפח שם, ששתים מנה הרמב״ם מומין שאינן בגלוי, וטריפה שאינו מום, עיי״ש טעמו. אבל להעיר מל׳ החינוך רצו: אע״פ שיעשה בהן טריפה. ואולי קאי אמעיו ל׳ רבים.

ועוד שכבר כתבו ע״פ הרמב״ם רוצח ב, ח, שגדר טריפה באדם הוא ע״פ המציאות באותו זמן ולפי מה שיאמרו הרופאים – ראה שו״ת אג״מ חו״מ ב, עג, ד, שבאדם גדר טריפה הוא לפי מה שיאמרו הרופאים. וראה אג״מ יו״ד ג, לו. צי״א טז, לב, ב. מעשה חושב ד, כג. שם כו. הלכה ורפואה ב ע׳ מט ואילך. שם ד ע׳ שג. ובימינו ידוע שאפשר לחיות בלי כלי׳. [וכבר נתקשו במה שבהמה כשירה כשניטלו הכליות, ומשמע דקאי בשתי הכליות. אבל בבה״ג הל׳ טריפות מפורש שרק בניטלה כלי׳ אחת  כשירה. וי״מ דכליות ל׳ רבים היינו כלי׳ אחת –  ראה בהנסמן באנציקלופדיא הלכתית רפואית ערך כליות הערה 67].

לאידך, ילה״ע בנוגע לתחה״מ שעומדין במומן ומתרפאין (סנהדרין צא, ב), שאם טריפה אינו בגדר מום, מהיכא תיתי שיתרפא בתחה״מ. אמנם, במדרש (ב״ר צה, א) מפורש שגם אלם יתרפא לעת״ל. וכמפורש בקרא (ישעי׳  לה, ו): ותרון  לשון אלם. והרי אלם אינו בגדר בעל מום (ראה שו״ת חות יאיר רכ. והב״ד במלבושי יו״ט אה״ע ד. וראה שד״ח מערכת ח כלל קז. אבל במלבושי יו״ט ישן מצדד לפסול. וראה גם לקוטי הלכות בכורות מה, ב. ולהעיר שבאשה נק׳ מום – ראה חו״י ומלבושי יו״ט שם). ובזח״ב קצט, ב: דקבילו אסוותא כמלקדמין ואתסיאו גרמין בגרמין וכו׳ יתסון גרמי בבי קברי. ולהעיר שבזח״ג צא, א מסמיך דיני כהן בע״מ לרפואת המומים בתחה״מ. ויתירה מזו, בזח״א קיד, א (במהנ״ע) שעתיד ליפות גופם  כגוף אדה״ר. וראה גם זח״א קמא, א. ו לכאו׳ גם למ״ד שאלו החיים בזמן התחי׳ לא יחזרו לעפרם (ראה האמונות והדעות מ״ז בסופו. זח״ב קח,  א. סה״ש תורת שלום ע׳ 111. סה״ש תשמ״ח ע׳ 227) מסתבר שיתרפאו ג״כ. ובזח״ג שם, בהמשך לרפואת בעלי מומין: וכדין יהא עלמא שלים בכולא.

והעירני הגר״א גולדפרב שליט״א, שגם אם נאמר שפסול לעבודה, יש לדון אם מותר לפסול עצמו. ואעתיק בכאן דבריו:

הנה, בקידושין כא: איתא דחכמים אומרים אין עבד עברי נרצע מפני שנעשה בעל מום. ומקשה הגמ’ ויעשה בעל מום ומשני ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו. ופירש”י “ויעשה בעל מום- ומה בכך, והלא רציעה מצוה היא”. ולשונו צ”ב, דפתח בלשון “ומה בכך” ומשמע שאין בזה איסור כלל, ואח”כ הוסיף “והלא רציעה מצוה היא”, דמשמע דההיתר הוא רק לצורך מצוה.

והנה בשיירי קרבן [פ”ק דקידושין ה”ב, דף יא:] הק’ על דברי הגמ’, דאסור לכהן לעשות עצמו בעל מום מב’ טעמים [א] לא גרע כהן מבהמה שיש בה לאו להטיל מום. ומבואר מקושיתו חידוש גדול, דבכלל האיסור להטיל מום בבהמה נכלל גם להטיל מום בכהן [ונראה דכוונתו לאיסורא בעלמא, שכן אין עונשין מה”ד ואין מזהירין מה”ד]. [ב] מצות וקדשתו. והשי”ק הניח דברי הגמ’ בקושיא.

ובאמת יש שרצו לפרש דזה גופא כוונת רש”י דמה שכתב והלא רציעה מצוה היא, דכוונתו דקושית הגמ’ היא מטעם עשה דוחה ל”ת, עי’ בספר הזכרון אהל חייא על קידושין שם שכן פירש הגאון האדר”ת זצ”ל, וכן עי’ בריש ספר זרע אברהם ב”מכתבי עז” במכתב הגר”א לופטביר לבעל לגר”ש הכהן בעל חשק שלמה, שמבואר דבעל חשק שלמה פירש כן בדברי רש”י [הזא”ב הקשה על דבריו כדלקמן].

אמנם מכמה וכמה טעמים נראה דאי אפשר לקיים פירוש זה [א] ראשית, לפי דברי השי”ק, דנקט דיש כאן מלבד הלאו דהטלת מום גם עשה דוקדשתו, לא שייך לפרש מטעם עדל”ת, שכן אין עשה דוחה לתו”ע, וכן הק’ הזרע אברהם [במכתב שם] על דברי החשק שלמה [ב] עוד הק’ הזרע אברהם דחשיב ל”ת שבמקדש [יל”ע בזה], ואין עשה דוחה ל”ת שבמקדש [ג] האדר”ת הק’ על דברי עצמו דיש כאן ל”ת ועשה של עבדי הם ולא עבדים לעבדים [ד] בהגהת ברכת חיים להגר”ח שטיין הק’ דהוי עשה קיומית, עי’ קוה”ע סי’ יד [ה] ועוד העיר דאם אמר העבד או האדון לא בעינא ליכא לעשה כלל ובכה”ג ל”א עדל”ת כמבואר בכתובות מ.

[ה] עוד יש להקשות דדוחק גדול הוא בדברי הגמ’ לפרש מדין עדל”ת בלא שום רמז לזה, וכל כה”ג הו”ל לפרושי, וכמו בכל דוכתא שמקשה הגמ’ וניתי עשה ולידחי לא תעשה [ו] גם מלשון רש”י שכתב “ומה בכך, והלא רציעה מצוה היא”, נראה דדוחק לפרש דכוונתו לכלל דעשה דוחה ל”ת [דגם את”ל דשייך כאן עדל”ת לא שייך לקרוא לזה “מה בכך”].

[ז] מעל הכל, עיקר הקושיא על ביאור זה הוא דלא שמענו שום מקור בחז”ל לאיסור זה, ולא בא זכרו ברמב”ם או בחינוך או בשא”ר [ולע”ע עד כמה שידי יד כהה מגעת, לא מצאתי מקור קדום יותר מהשי”ק דיש לאו להטיל מום בכהן], וגם מדברי הב”י אהע”ז סי’ ו’ בשם גאון דמוכח דאין איסור להטיל מום בכהן [כמו שהוכיח בשו”ת חבלים בנעימים ח”ה סי’ כ”ג]. וכמה מן הדוחק הוא דחידוש כ”כ עצום, שאין לו הכרח מדברי הגמ’ בקידושין עצמה, יכתוב רש”י ברמז דק, בלי לבאר דבריו.

ומה דלמד השי”ק איסור זה ק”ו מהטלת מום בהמה, אם לדין יש תשובה, דמה לבהמה שכן היא עצמה קריבה לגבי מזבח, כפירכת הגמ’ בבכורות נג.,  ושו”ר בהגהות עמודי ירושלים על הירושלמי [לבעל עמודי אש] דהעיר כן על השי”ק [והשי”ק עצמו הרי נשאר בקושיא על הגמ’, וא”כ למה לן לחדש חידוש ולהקשות על הגמ’, ולא להוכיח מכאן דליכא איסור בזה]. וכן בשו”ת להורות נתן [גשטטנר] ח”ה סי’ ס’ כתב לדחות הק”ו, ותמה על השי”ק. וכן בספר אור חדש על קידושין [נד’ ב”על מסכת”] הביא דברי השי”ק ונחלק עליו.

ויש שביארו דברי רש”י באופ”א, דהנה השי”ק כתב דיש איסור להטיל מום בכהן גם מטעם וקדשתו. ולא ביאר דבריו כ”צ מדוע יש ביטול של מצות וקדשתו בהטלת מום. והיה אפשר לפרש דכוונתו במה דמבטל ממנו מעלת הכהונה, אך אין נראה כן דהא קי”ל דמצות וקדשתו שייך גם בכהן בע”מ [כדאיתא בת”כ הובא בהג’ רעק”א או”ח רפ”ב], וא”כ אין מבטל ממנו מעלת קדושת כהונה, אך מ”מ יש לפרש דעצם הטלת המום והביזוי [גם לא יצויר שלא היה פוסלו כלל] יש בו ביטול מצות וקדשתו, כמו בכל אדם שמבזה כהן שעובר גם על מצוות וקדשתו, עי’ בפתיחת הח”ח עשין.

ויש שבארו [עי’ משנת חיים (שטיינברג) בראשית סי’ מ”ה ובמדבר סי’ נ”ד, ובשו”ת להורות נתן ח”ה סי’ ס’] דבכלל מצות וקדשתו הוא להבדיל את הכהן לצורך העבודה עפ”ד הרמב”ם פ”ד מכלי המקדש ה”א “ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו וגו’ [ולפ”ז האיסור הוא רק באופן שנפסל לעבודה].

ועפ”ז מבוארים דברי רש”י, דהיה מקום אסור מטעם וקדשתו, ולזה כתב רש”י דכיון דרציעה מצוה היא אין בזה איסור, דזו היא מצותו.

ועוד היה נראה ביאור ג’ בדברי רש”י, דבאמת אין איסור להטיל מום בכהן, אלא שמ”מ הא סו”ס במעשה זה מפקיע עצמו מן העבודה, ואין רצון התורה שיפקיע אדם חיובים מעצמו [וכעין שמצינו בקידושין לג. דאסור להעצים עיניו כדי שלא יתחייב לקום מפני זקן, ועי’ בה”ל סי’ קכ”ח שלמד מזה לענין כהן שלא יצא לפני רצה כדי לא להתחייב בברכת כהנים, ועי’ גם גיטין פא. ובדוכתי טובא, והאריך בזה בשו”ת מעשה אפוד סי’ נ”ז] לזה הוסיף רש”י דרציעה מצוה היא, ואינו פוסל עצמו בכדי. ושו”ר שרבים ביארו כן בדברי רש”י, עי’ בשו”ת חבלים בנעימים [גרויבארט] ח”ה סי’ כ”ג [בתשובה לגר”א פיטרקובסקי בעל הפסקי תשובה], ובשו”ת להורות נתן ח”ה סי’ ס’, ובספר ברכת אברהם קידושין כא:, וכן בספר מעשה אפוד [לגר”י שניאור שליט”א] ח”א סי’ נ”ז אות ט”ו שביאר כן בדברי רש”י [וציין שם מראה מקומות רבים לכאן ולכאן, והרבה ממה שכתבתי כאן הוא מעיון במראי מקומות שציין].

ועי’ גם בשו”ת שואל ומשיב [מהדו”ק ח”ג סי” ט”ז] כתב להוכיח מסוגית הגמ’ ומדברי רש”י, דשרי לכהן לעשות עצמו בעל מום לצורך מצוה.

ובשו”ת בית יצחק [ח”א יו”ד קנ”ט אות ט’] הביא דברי השו”מ וכתב לדחות הראיה, דבגמ’ בכורות לז: מק’ הגמ’ סתירה דמחד אמרי’ דבהמה שנקבה אזנה נקב פחות ממלא  כרשינה א”א לשחטה במדינה, ומשמע שאי”ז מום, ומאידך אמרי’ דרציעה הוי מום לפסול כהן אע”פ שהוא נקב קטן. ומתרצת הגמ’ “כאן לשחוט כאן לפסול”, וכתבו תוס’ [ד”ה כאן] ג’ ביאורים בביאור החילוק [א] נקב קטן הוי מום גמור מדאורי’, ורק מדרבנן אסור לשחוט דאינו ניכר כ”כ לרואים [ב] נקב קטן הוי מום רק באדם מטעם אינו שוה בזרעו של אהרן [ג] נקב קטן הוי מום עובר, רק בעי’ בע”ע כהן שלא יפסל לעבודה אפילו לפי שעה. ומעתה לתי’ ג’ של תוס’ אין ראיה שמותר לעשות בכהן מום קבוע לצורך רפואה [עכת”ד דברי הבית יצחק, עם קצת הרחבה]

ושו”ר שכתב הגר”מ אריק בהגהות טל תורה קידושין כא: ליישב את קושית השי”ק, עפ”ד תוס’ הנ”ל דאי”ז מום קבוע. וצריך להוסיף דתי’ זה רק אם נימא דאין איסור להטיל מום עובר בבהמה, עי’ מנ”ח ריש מצוה רפ”ז שנקט כן בדעת הרמב”ם ורש”ש בכורות לג: בדעת רש”י.

אך עכ”פ לשאר תירוצי תוס’ שפיר הוכיח השו”מ, ובפרט שמדברי רש”י מוכח דס”ל דרציעה הוי מום שאינו עובר, דהנה ברש”י קידושין כא: ד”ה וחכמים נראה דכל החסרון  דושב אל משפחתו הוא רק באינו חוזר לעולם, ועי’ מהריט”א בכורות פ”ו סי’ נ”ב [סק”ו] שהוכיח גם מרש”י בסוגיא שם דאינו סובר כתי’ זה של תוס’, וא”כ יש להוכיח דרציעה הוי מום קבוע, ואפ”ה היה שרי לצורך מצוה, לולא קרא דושב אל משפחתו.

ובשואל ומשיב שם הוסיף דבזה”ז שרי אפילו שלא לצורך מצוה, ע”ש שדן דגם למ”ד וקדשתו דאורי’ מ”מ בזה”ז אאמד”ר, וע”ש גם שדן לדמות הטלת מום בזה”ז שאין בהמ”ק, למטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם דשרי. וכבר נזכר לעיל דבשו”ת חבלים בנעימים ח”ה סי’ כ”ג הוכיח מדברי הב”י אבהע”ז סי’ ו’ דבזה”ז שרי להטיל מום בכהן [עכ”פ לצורך, ע”ש בב”י].

עכ”פ נמצא דיש לדון בהטלת מום בכהן מג’ פנים [א] הטלת מום כמו בהמה [ב] וקדשתו [ג] עצם מה דפוסל עצמו לעבודה ומפקיע עצמו ממצוות. והטעם הראשון מוקשה מאוד, וב’ הטעמים הב’ יש שכתבו להתירם לצורך, או בזה”ז אפילו שלא לצורך כלל, ועכ”פ לצורך מצוה יש להתירו כדמוכח בקידושין כא:, ואפילו מצוה שאינה חיובית[5]

ועתה נבוא לדון בטעמים הנ”ל אם שייכים לענין מחוסר כליה, נראה דגם אי יהיבנא לבעל שי”ק ודעימיה דיש איסור הטלת מום בכהן ק”ו מבהמה, מ”מ  נראה דהוא דוקא במום גמור ודומיא דבהמה, דעי’ במנ”ח מצוה רפ”ז כתב דאפי’ בבהמה ליכא לאו לעשותה מחוסרת אבר מבפנים, דאינו מום [ורק דן שם לאסור  בזה מטעם הפסד קדשים ע”ש], וא”כ ה”ה בכהן דדיו לבא מה”ד וכו’. וא”כ בנדון דידן, דכבר נתבאר דאין במחוסר כליה משום מום [כרמב”ם, ולא כתרגי”ר], ורק יל”ד מטעם אינו שוה בזש”א או מראית עין, נראה דגם אי נימא דיש איסור לכהן לעשות עצמו בעל מום כדנקט השי”ק, אי”ז שייך כאן.

אמנם אם הביאור בדברי רש”י דאיסור להטיל מום בכהן מטעם וקדשתו או מטעם שמפקיע עצמו מן העבודה, מסתבר דאין לחלק בזה בין מום גמור לשאר מומין, דסו”ס נפסל לעבודה, רק דכבר נתבאר דאי מטעם זה ודאי דיש להתיר לצורך מצוה [נמצא דממה נפשך, אם מטעם איסור הטלת מום- הרי כאן אי”ז מום, ואי מטעם הב’ טעמים האחרים מסתבר מאוד דשרי לצורך מצוה]. וכ”ש אם נימא כהדרת קודש דאין בחסרון כליה שום פסול. ע״כ דבריו. ודפח״ח.

כן שלח אלי הגר״א רבינוביץ שליט״א מש״כ כענין זה, ומצו״ב. ואין שני נביאים בסגנון אחד: במסכת קידושין (כ”א ע”ב) איתא וחכמים אומרים אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, והקשו על זה בגמרא ויעשה בעל מום, אמר רבה בר רב שילא אמר קרא ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו, וכתבו כמה אחרונים – ה”ה: בשו”ת שואל ומשיב (מהדו”ק ח”ג סימן ט”ז) ובשו”ת דובב מישרים (חלק ג’ סימן ז’, ועיין גם בספר ‘הגאון מטשעבין’ חייו ופעליו עמוד מ”ו) ובספר ילקוט המאירי (יבמות ס”ו ע”א), ועוד – דמכאן מוכח שאין איסור לעשות מום בכהן דאל”ה מהו הקושיא ‘ויעשה בעל מום’.

ואולם רש”י שם כתב וז”ל: ויעשה בעל מום ומה בכך והלא רציעה מצוה היא. – וכתב השואל ומשיב דכפי הנראה סבירא ליה לרש”י שבאמת יש איסור לעשות מום בכהן, ולכן פירש דכאן הקושיא היא משום דאיכא מצוה ברציעה, וכן ביאר האדר”ת (הובא בקובץ ישורון חלק ח’ עמוד צ”ב) דכונת רש”י שהעשה של רציעה ידחה את האיסור של עשיית מום בכהן, אך העיר על זה דהרי עשה זה בא ע”י פשיעה שהרי זה נגרם מחמת שהוא רוצה להשאר עבד ובכה”ג אין עשה דוחה ל”ת, ועוד דאפשר לקיים שניהם עיי”ש. [ובעיקר פרט זה שהרציעה היא מצוה עיין בקובץ יוסף דעת שם בקידושין].

ובשו”ת בית יצחק (יו”ד ח”א סימן קנ”ט סק”ט) וכן בספר טל תורה להגר”מ אריק זצ”ל ע”מ קידושין, כתבו לדחות את הראיה להיתר מסוגיא זו באופן אחר, דמום זה הנעשה ע”י הרציעה הוא מום עובר וכמבואר בתוס’ בבכורות (ל”ה ע”ב) וא”כ יתכן דרק מום עובר מותר לעשות בכהן (לצורך מצות רציעה) אבל לא מום קבוע.

והנה בירושלמי בקדושין (פ”א ה”ב) איתא רבי מאיר אומר אין הכהן נרצע שמא ייעשה בעל מום ויפסל מן העבודה, ויירצע הסחוס פחות מן הכרשינה, שמא יבוא לידי כרשינה, ויבוא לידי כרשינה התורה אמרה ושב לאחוזתו, – וגם מירושלמי זה משמע גם כן שאין איסור לעשות מום בכהן, וכן הוכיח בספר פסקי תשובה (סימן ער”ב בהגה”ה), אך גם שם יש לדחות בשני האופנים הנ”ל דהכונה משום מצות רציעה, אי נמי משום דהוי מום עובר.

אכן בשיירי קרבן שם נתקשה בדברי הירושלמי, וז”ל: וקשה הא קיי”ל דהמטיל מום בקדשים לוקה, ולא יגרע אדם מן הבהמה, ועוד כיון דכתיב בכוהנים וקדשתו בעל כרחו פשיטא דודאי מום ממש אסור לעשות בכהן, אך הכא הוא רק חשש שמא יבוא לידי כרשינה, וא”כ אין לנו לחוש לזה דאף אם יגרם שייעשה בו מום ה”ז טועה בדבר מצוה ופטור [והוסיף דבבבלי משמע דהוי ודאי מום ושם א”א לפרש כן], וצ”ב דא”כ סו”ס מדוע חיישינן להחיוב של ושב לאחוזתו והרי גם לגבי זה הוי טועה בדבר מצוה, וצ”ע.

והיוצא מדבריו דס”ל שיש איסור להטיל מום בכהן משום דלא גרע מבהמת קדשים.

אכן בהגהות עמודי ירושלים שם דחה את דבריו, דא”א לדמות כהן לבהמת קדשים דהרי מבואר בבכורות (מ”ג ע”א) דאדם מקדשים לא ילפינן שם דהוא בעצמו קרב לגבי המזבח. ובשו”ת חבלים בנעימים (יו”ד סימן כ”ג) כתב דלכאורה י”ל דאין לדמות כהן לקרבן, דשאני קרבן שהמום מוציא אותו מקדושתו ונעשה חולין, משא”כ כהן בעל מום שנשאר בקדושתו, וכדאיתא בתורת כהנים פרשת אמור קדוש יהיה לך לרבות בעלי מומין, וגם הוא אוכל בקדשים, אבל באמת כל זה אינו כי גם בבהמת בעל מום אם קדם ההקדש נשאר בה קדושה לענין גיזה ועבודה, כדאיתא בבכורות (י”ד ע”א). ובש”ת להורות נתן להגר”נ גשטטנר זצ”ל (ח”ה סימן ס’) השיג ג”כ על טעם זה של השיירי קרבן ודעתו דא”א לדמות כהן לקרבנות.

והנה בשיירי קרבן הנ”ל מבואר עוד טעם שיש איסור להטיל מום בכהן מצד מצות וקדשתו, שהמטיל בו מום הרי זה היפך ממצות וקדשתו, וטעם זה הובא גם בשו”ת שואל ומשיב (קמא ח”ג סימן ט”ז), ובשו”ת חבלים בנעימים הנ”ל.

אכן בהגהות עמודי ירושלים העיר גם בזה דמצד מצות וקדשתו הרי לדעת כמה פוסקים זהו אסמכתא בעלמא מדרבנן, וגם לסוברים דהוי דאורייתא מסתברא דבכהן שהוא עבד עברי הוי לכו”ע מדרבנן אם נשא שפחה כיון שכבר נתחלל על ידה, ויתכן שכונת הירושלמי באופן זה (עכ”ד).

ואולם בשו”ת להורות נתן כתב לחזק את טעם זה שיש בזה איסור משום מצות וקדשתו עפ”י מש”כ הרמב”ם (כלי המקדש פ”ד ה”א) וז”ל: הכהנים הובדלו מכלל הלויים לעבודת הקרבנות – ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב (עכ”ל, וע”ע בסה”מ מצוה ל”ב), וא”כ המטיל בו מום עובר על עשה זה. [ובהמשך דבריו כתב הלהורות נתן, דכשיש על הכהן בגדי כהונה יש לו קדושת הגוף ויתכן שאז יש בזה איסור של מטיל מום בקדשים עיי”ש]

ובשו”ת רחש לבב להגרח”ש בירנבוים זצ”ל שהיה חתנו של רעק”א זצ”ל (סימן כ’) כתב שאסור לכהן להטיל מום בעצמו כשם שאסור לו לשתות יין ביום משמרתו וכדאיתא בתענית (י”ז ע”א) ובסנהדרין (כ”ב ע”ב), וכתב הלהורות נתן דלדבריו האיסור הוא רק מדרבנן.

ובשו”ת שואל ומשיב וכן בשו”ת חבלים בנעימים הנ”ל רמזו ג”כ שיש לדון בנידון דידן מכח סברא זו.

והנה, בספר ברכת אברהם ע”מ קדושין (שם) להגר”א ארלנגר שליט”א כתב דאיסור עשיית מום בכהן אינו איסור מחמת עצמו אלא מפני שהוא מפקיע את עצמו מן המצוה שהרי הוא נפסל על ידי זה מעבודה, ואסרו לו לאדם להפקיע את עצמו מן המצוה וכדאיתא בקדושין (ל”ג ע”א) שאסור להעצים עיניו לפני שבא זקן שצריך לקום לכבודו. וכ”כ בשו”ת מנחת מחבת (ח”ב סימן קס”ב) להגאון ר’ מרדכי באב”ד שליט”א מאנטווערפען, ובשו”ת להורות נתן הנ”ל, נחית ג”כ לסברא זו דמשו”ה יש איסור לעשות מום בכהן לפי שהוא מפקיע א”ע מן המצוה, והאריך שם בעיקר ענין זה של הפקעה מן המצוה [אלא שבהמשך דבריו נקט שהוא איסור עצמי]

ויש לציין שכבר הקדימם בכל זה בשו”ת חבלים בנעימים הנ”ל, ומסקנתו דרק מצד זה יש איסור לעשות בו מום משום דהוי כמפקיע עצמו מן המצוה, והביא בזה מכמה וכמה סוגיות בש”ס האם מותר לאדם להפקיע את עצמו מן המצוה בכה”ג.

והחבלים בנעימים וכן הברכת אברהם הוסיפו לבאר בזה את הסוגיא הנ”ל בקידושין דבאמת הרציעה אינה מצוה גמורה לדחות משום זה איסור זה, אלא דכיון דאיסור עשיית מום הוא רק מפני שמפקיע את עצמו מן המצוה, ממילא כיון שהרציעה נעשית לשם מצוה אין לחוש להפקעה.

והנה, בספר אתוון דאורייתא (כלל ט”ו בקונטרס אחרון) כתב דיש איסור להטיל מום בכהן, מכח ציווי התורה בפרשת במדבר (ג’ י’) ושמרו את כהונתם, ובספר שפתי כהן עה”ת שם כתב בזה”ל: ושמרו את כהונתם. שישמרו הכהונה שלא יחללוה בביאת איסור שלא יהיו חללים ולא יהיו זרים (עכ”ל), ולמדנו מזה שכשם שיש מצות שמירת תרומה כך יש מצות שמירת כהונה, ולכן לולי מצות רציעה אסור להטיל מום בכהן לפי שממעט מקדושתו שהוא נפסל בכך מעבודה.

ובאתוון דאורייתא שם האריך לדון כלפי חיוב שמירת תרומה האם בנשאל על התרומה ועושהו חולין עובר גם כן בעשה זה, או שמא כל האיסור הוא רק בעודו תרומה, אבל מותר להקפיעו ולעשותו חולין, ובקונטרס אחרון שם הוסיף לדון עפי”ז גם במצות שמירת הכהונה שבאופן שעושה חלל אין בזה פגם בביטול השמירה, ובעל מום שאני שנשאר בכהונתו אלא שהוא כהן בעל מום עיי”ש.

והיוצא לנו מכל זה שיש לנו חמשה טעמים לדון ולאסור להטיל מום בכהן, א’ משום מטיל מום בקדשים, ב’ משום מצות וקדשתו. ג’ משום מפקיע את עצמו מן המצוה. ד’ דומיא שאסרו לשתות יין לכהן ביום משמרתו. ה’ מכח מצות שמירת הכהונה.

והנה כל מה שנתבאר עד כאן הוא בזמן שבית המקדש קיים, ועדיין יש לברר אם יש איסור גם בזמן שאין בית המקדש קיים, או שמא יש חילוק ביניהם.

והנה בשו”ת שואל ומשיב (מהדו”ק ח”ג סימן ט”ז) נשאל בזה למעשה לגבי כהן אחד שנולד לו בן זכר ויש לו אצבע יתירה על האגודל ויש בו שני פרקים וצפורן ועצם כראוי כשאר אצבעות אך אינו עומד בשורת האצבעות רק עומד על הפרק התחתון של אגודל היד, ויש כאן רופא מומחה שרוצה לחתכו, האם מותר או אסור מפני שעושה בו מום. – ומסקנתו להתיר רק על ידי רופא נכרי בצירוף כמה סניפים:

דהרי נחלקו הפוסקים (עיין מג”א סימן ר”א) אי מצות וקדשתו היא דאורייתא או דרבנן, ונראה להכריע דאף למ”ד דאורייתא הוא דוקא בזמן שבהמ”ק קיים והיה ראוי לעבודה והיה בקדושת כהונתו כמ”ש הרמב”ם רפ”ד מביאת מקדש שמצות עשה לחלוק כבוד לכהן שנאמר וקדשתו. לקדשו להכינו לקרבן הרי דעיקר המצוה הי’ בשביל קדושת כהונתו לקרבן ומזה נמשך כל חלוקת כבוד שנותנים לו מפני קדושת כהונתו משא”כ בזמה”ז שבעוה”ר חרב בית קדשנו כיון שניטל כבוד מבית חיינו ניטל גם כבוד הכהן ואינו רק דרבנן א”כ בזמה”ז אין כאן איסור כ”כ. [והוסיף דממילא אין ראיה מהסוגיא הנ”ל בקדושין דשם בזמן שע”ע נרצע ובזמן שהיובל נוהג ביהמ”ק קיים ולכך אי לאו דהיה מצוה ברציעה היה אסור, אבל כעת אין כאן איסור].

[ב] אע”ג דאמרו בקדושין שם דבעינן ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו והיינו שיוכל להיות כהן אח”כ, וא”כ גם כאן כיון דיש לומר מהרה יבנה ביהמ”ק כמו דאסרו לכהנים לשתות בזמן הזה וא”כ איך יכולים להטיל בו מום דלמא מהרה יבנה בהמ”ק. אמנם אחר העיון נראה דא לא שייך כאן זאת דבאמת גם להטיל מום בבכור וכתוב לא יהיה בו מום וקרינן לא יהיה היינו דוקא לאחר שבא לעולם אבל קודם שיצא לאויר העולם מותר וה”ה כאן בזמה”ז אין כאן קדושה כ”כ ורק מהרה יבנה ביהמ”ק א”כ אנו מטלינן בו מום קודם שיבנה ביה”מק והוי כמו קודם שיצא לאויר העולם, ואין לומר דשאני התם דשם אין כאן קדושה כלל אבל כאן הרי יש קדושה עכ”פ דזה אינו דעכ”פ תוך למד הוי ספק נפל בודאי לא אלים הקדושה כל כך.

[ג] בצירוף שיטת הראב”ד דכל שנטמא פעם אחת מותר לטמאות עצמו פעם שנית. – וצ”ב מהו כונתו בזה וכפי הנראה סמך בזה על השואל שכבר הביא צירוף זה, ואולי כוונתו דכיון שבזמן הזה הכל טמאין ואינם ראויים לעבודה, ממילא אין תוספת איסור גם במטיל מום, אכן אי מהא לא איריא שהרי מום גרע שאין לו תקנה משא”כ טומאה שיש לו טהרה באפר פרה, ודו’ק.

[ד] בצירוף שיטת השבות יעקב דהכהנים בזמן הזה אין להם ייחוס גמור, ואף שחלילה לסמוך ע”ז לחוד בצירוף כל הנ”ל יש להקל.

ובסוף דבריו סיים השואל ומשיב בזה”ל: אחר שכתבתי כל זה נתיישבתי עוד שיש עוד ראיה ממה דהשמיט הרא”ש כל הפרק ז’ של מומי אדם בכהנים, וכן הרמב”ן על הלכות בכורות שנדפס מחדש, ואם איתא דאסור להטיל מום בכהן בזמן הזה היה להם להביא לדעת איזה מום הפוסל הכהנים, וע”כ דאין נפק”מ בזמן הזה כלל (עכ”ל).

ויל”ע האם במסקנתו ס”ל להתיר לגמרי בכל גוני, או שעדיין לא הקיל רק בצירוף הסניפים הנ”ל, ובספר פסקי תשובה (סימן ער”ב) הביא את כל תמצית תשובה זו בקיצור.

ובהגהות עמודי ירושלים על הירושלמי בקדושין (שם) חלק על השואל ומשיב ודעתו דבזמן הזה ודאי ליכא שום איסור לכהן לעשות מום בעצמו.

ובשו”ת חבלים בנעימים במכתבו לבעל הפסקי תשובה העלה לגמרי להתיר בזה בלא שום מיחוש, מכח כמה וכמה טעמים.

[א] אם נאמר שהטלת מום בכהן הוא בכלל מטיל מום בקדשים, מכל מקום בזה הזה הוי רק איסור דרבנן להטיל  גם בקדשים, וכפי שהוכיח שם להלכה, וממילא מותר לעשות כן לצורך חולה שאין בו סכנה כדי לרפאותו, וכמבואר ביו”ד סימן קנ”ה (סעיף ג’).

[ב] מצד מצות וקדשתו, דעת התומים (חו”מ סימן ט”ו סק”ג) דאין בזה הזה מצות וקדשתו, ועיין חבלים בנעימים (ח”ד סימן מ”ד אות כ’).

[ג] מכח האיסור שמא יבנה המקדש וכמו שאסרו לשתות יין לכהן ביום משמרתו ולפי”ז זה תלוי במחלוקת רבי ורבנן בתענית (י”ז ע”ב) ובסנהדרין (כ”ב ע”ב) האם בזמן הזה יש איסור לכהן לשתות יין וכבר נתבאר שם בגמרא דלדינא נקטינן כרבי דשרי, וכן הוא ברמב”ם (ביאת מקדש פ”א ה”ז) עיי”ש ובראב”ד שם. – ולענ”ד יש להעיר דאפשר דזהו דוקא לגבי יין ותספורת שיש לזה תקנה משא”כ במום שנפסל לגמרי.

[ד] מכח הטעם שמפקיע את עצמו מן המצוה כיון שעושה כן משום רפואה ודאי מותר לו לגרום ביטול עבודה כדי להתרפאות מחליו, ובפרט לפי המבואר בספר באר הגולה (פרק כ’ אות ה’) דלפי חילוק משמרות עבד כל כהן רק שני ימים בשנה.

[ה] דהרי מבואר בש”ס דלצורך מצות רציעה מותר להטיל בו מום, יהיה מאיזה טעם שישיה, וא”כ ה”ה לצורך רפואה דהוי גם כן מצוה להתרפאות.

[ו] עפ”י מש”כ המנ”ח במצוה רפ”ז (סקי”ב) וז”ל: אחר כתבי בא לידי בשאלה ספר שו”ת בית אפרים על יו”ד – וע”ש בהלכות ס”ת סימן ס”א הפשט ברש”י בכורות דף כ”ה גבי דבר שאינו מתכוין בגוזז כי בכה”ג אף דגוזז ואין לך פ”ר גדול מזה, מ”מ התורה לא אסרה גוזז בכה”ג אם אינו מתכוין לגזיזה כסברת הרב המגיד לענין תיקון כלי והובא במג”א סי’ שי”ח, ועיין כאן בתוס’ כתבו לשיטת רש”י הקושיא כאן דאפילו מטיל מום בבע”מ אסור מה”ת, מ”מ כיון שאינו מתכוין אלא לרפואה שרי דהיינו נמי כוונתם כן כיון דעושה לרפואה לא מטיל מום הוא כלל א”כ לשיטת רש”י בבכור שאחזו דם אף אם נאמר דמטיל מום בבע”מ הוא איסור תורה מ”מ לרפואה לאו בכלל מטיל מום כלל (עכ”ל), והרי לנו לשיטתו דכשעושה לרפואה אין זה נחשב כלל לעושה מום, ואמנם סברא זו צ”ע מאד (עכ”ד).

[ז] דהרי כל מכה אדם יש בו איסור דאורייתא, ומכל מקום בסנהדרין (פ”ד ע”ב) שמכה אדם לרפואה פטור, ואפילו בדליכא סכנת נפש וכמבואר שם ברש”י, וכן מכה אביו במיתה, ואפ”ה כשאביו מצטער מותר לבנו לחבול בו לצורך רפואתו וכמבואר ביו”ד סימן רמ”א (סעיף ג’), וממילא ה”ה כלפי כהן. ולענ”ד יש לחלק דהתם שאני שהאיסור הוא בפעולה של חבלה ולכן אזלינן בתר הכוונה, וכל שהיא למטרת רפואה אין בזה ענין חבלה וקלקול רק אדרבה תיקון הוא זה, משא”כ הכא שסו”ס נעשה בעל מום ופסול לעבודה.

ובתוך הדברים הביא הוכחה להתיר ממש”כ הבית יוסף באבן העזר (סימן ו’) וז”ל: כתוב בארחות חיים (הלכות אסו”ב אות יז) כתב רב נטרונאי כהן דנסיב גרושה או אחת מהפסולות ושמיתו יתיה תרי תלתא זימני ולא שבקה ואמר לא ניחא לי דלהוי כהן משמתין ליה לעולם עד דפריש מינה ומגרש לה דאמרינן (יבמות פ”ח ע”ב) וקדשתו (ויקרא כ”א ח’) בעל כרחו ובתשובה אחרת לגאון מתבעי לאפרושינון ואכרוזי עלייהו דליפרשו כהנים מינייהו דלא ליתקלו בהו למתבעי לשמותי עד דפריש מינה לאלקיוה ואי חיישינן דאזיל לדוכתא אחרינא ופריס ידיה קייצין ליה לראש אצבעותיה וקבעין ביה מומא דלא ליפרוס ידיה (עכ”ל), והרי לנו שלצורך מותר לקצוץ אצבעות הכהן ולעשותו בעל מום, ויש לדחות קצת דשאני הכא שנפסל לעבודה מפני שנשא אשה הפסולה לו, וכמבואר בבכורות (מ”ה ע”א), וי”ל.

וסיים החבלים בנעימים שזהו דבר המוקצה מן הדעת לאסור לכהן להתרפאות דהרי דרכיה דרכי נועם וכדאיתא ביבמות (פ”ז ע”ב).

ויש לציין כי לפי כמה מן הנמוקים יוצא שההיתר הוא רק כשהוא חולה שאין בו סכנה, אבל לא על מיחוש בעלמא.

ואולם בספר אגרות ורשימות הקהילות יעקב (ח”ב קונטרס אמרות משה ח”ג סימן מ”ד עמוד רכ”ב) הביא עובדא שהגאב”ד דפונביז’ ה”ה הגרי”ש כהנמן זצ”ל הוצרך פעם לעבור איזה ניתוח שלא היה בו משום פיקוח נפש ולא הסכים מפני שלא רצה לעשות מום בעצמו מחמת כהונתו שהיה חושש שיש בזה איסור. (וע”ע בספר הנ”ל ח”א קונטרס זכרון שאול ח”ב עמוד קפ”ח בענין זה).

ונסתפקתי לסוברים שיש איסור להטיל מום בכהן האם האיסור הוא רק בכהן שהוא גדול, או אפילו בכהן קטן. [ויש לציין דבנידון השו”מ שהיה השאלה כלפי כהן קטן, והשו”מ העיר רק מצד שהיה תוך ל’ יום והוא ספק נפל וכנ”ל].

ונראה שזה תלוי במה שיש לחקור האם כהן קטן הוא בגדר כהן אלא שאינו ראוי לעבודה, או שמא אין דינו ככהן ככל כל זמן שהוא קטן.

וראה בספר נחל איתן (סט”ו ס”ה ס”ק ו’) שכבר נסתפק בענין זה האם בכל מקום דבעינן כהן גם כהן קטן בכלל או לא, וצידד שם דכהן קטן אינו בכלל כהן, והוכיח כן מדברי הרמב”ם בהלכות סוטה (פ”ד ה”ט) שכתב לענין מגילת סוטה שאם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה שנאמר וכתב הכהן, ומה שיוצאים יד”ח מתנ”כ בכהן קטן [וכדמשמע בבכורות (כ”ז א’) וביבמות (ק’ א’)], ביאר שם דהיינו משום שהוא זכות ממון לכל השבט ולא גרע מבהמת כהן ועבדו, ועיי”ש בכל דבריו שהאריך בזה.

ואולם לענ”ד נראה יותר דגם כהן קטן נקרא קטן, וכפי שהוכחתי בספרי משנת הדעת על הרמב”ם הלכות טומאת צרעת (פ”ט בביה”ל סק”ט), ועיי”ש מש”כ עוד בענין זה לגבי כהן קטן אם הוא כשר לראות את הנגעים.

והנה אם נאמר שכהן קטן אינו בגדר כהונה נראה שבודאי אינו דומה לבהמת קדשים שהרי עדיין אין בו קדושה, וגם מצות שמירת כהונה מסתברא לכאורה שאין בו אף שהוא עתיד לבוא לכלל כהונה, דסו”ס כעת עדיין אינו כהן ואין שייך שישמור את כהונתו, אכן האיסור מצד הפקעה מן המצוה י”ל ששייך גם לפני זמן ואופן הראוי לקיום המצוה [ועיין בשו”ת חבלים בנעמים הנ”ל שהעיר בזה סתירות בכמה סוגיות הש”ס], וכן החשש שמא יבנה בין המקדש י”ל דשייך גם בכהן קטן, דסו”ס לא יהיה ראוי לעבודה.

אבל אם נאמר דכהן קטן הוי כהן נראה ששייך בו כל הטעמים הנ”ל, וגם מצות שמירת כהונה יתכן ששייך בו אף שכעת הוא בלא”ה פסול לעבודה וא”כ יוצא שהמום אינו מגרע בו כלום לעת עתה, דאין שום חומרא בכהן קטן יותר מכהן בעל מום, מ”מ י”ל שגם זה בגדר השמירה כיון שסו”ס הוא עתיד להיות כשר לעבודה.

אכן לסוברים שהאיסור הוא מצד מצות וקדשתו, א”כ גם אם נאמר דכהן קטן הוי כהן, סו”ס הרי זה תלוי במחלוקת האחרונים האם בכהן קטן יש מצות וקדשתו, ועיין בענין זה במג”א בסימן רפ”ב (סק”ו) ובחידושי רעק”א שם (סק”ג), ובשו”ת כתב סופר (או”ח סימן ט”ו), ובמנ”ח במצוה רס”ט (סק”ג) ובשו”ע הרב (רפ”ב ס”ז) ובמשנ”ב שם (סקי”ב).

והנה במסכת פסחים (ס”ח ע”א) דרשו על הפסוק (דברים ל”ב ל”ט) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא – בתחילה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי אני ארפא, ופירש”י שכשדרך שהן מתים חגרים סומים אלמים כך הן חיין במומן ואח”כ מתרפאין כדכתיב (ישעיה ל”ה ו’) אז ידלג כאיל פסח. (וע”ע בקונטרס גם אני אודך ח”א אות נ”ב).

ולפי”ז אולי ליכא איסור לעשות מום בזמן הזה שהרי לעתיד לבא יתרפא ויהיה כשר לעבודה, ויש לדחות דאין סומכין על הנס, וגם אולי לא יהיה כן תיכף ממש בביאת המשיח.

והנה בהגהות עמודי ירושלמי על הירושלמי בקדושין (פ”א ה”ב) כתב לתמוה על השו”מ הנ”ל שלא העיר מדברי המל”מ בהלכות עבדים (פ”ג ה”ח) דבבעל מום מותר להטיל מום, וא”כ כיון שכהן זה נולד באצבע יתירה הרי בלא”ה הוא כבר בעל מום. ובספר קדושת הכהנים כהלכה (פ”ט סקל”ו) העיר עוד דאפשר שעי”ז שיחתכו לו את האצבע היתירה ויחלים העור והבשר יתרפא ממומו, וא”כ אדרבה הרי הוא עושהו תמים.

ולפי”ז יוצא דכל כהן שהוא איטר ודאי אין בו איסור של עשיית מום שהרי בלא”ה הוא כבר בעל מום, וכן כהן שיש לו משקפיים (אם ננקוט שזה מום, ואכמ”ל).

ומיהו עיקר דברי העמודי ירושלים אינם מובנים דהמל”מ מיירי לגבי עבד עברי שכל האיסור הוא משום ושב אל משפחתו ולכן כל שנעשה כבר בעל מום אין זה מגרע לו כלום [וגם על זה פקפק האור שמח שם], ומה זה שייך לענינינו לגבי עיקר איסור עשיית מום בכהן.

ומיהו אם האיסור הוא מפני שמפקיע עצמו מן המצוה, אי נמי דומיא דשתיית יין ביום משמרתו, ודאי מותר בכה”ג שיש בו כבר מום, ואם האיסור הוא משום מטיל מום בקדשים הרי זה תלוי במחלוקת רבי מאיר וחכמים בבכורות (ל”ג ע”ב) לגבי מטיל מום בבהמת בעל מום עיי”ש, ולענין הלכה פסק הרמב”ם (הלכות איסורי מזבח פ”א ה”ח) שאם הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בה מום אחר הרי זה אינו לוקה, ומבואר דאיסורא מיהא איכא, ונחלקו בזה האחרונים שם (עיין ספר המפתח) האם יש בזה איסור תורה או שמא רק איסור דרבנן.

ואפשר עוד דאף כשיש בו מום מכל מקום אין היתר להוסיף בו רק מום הדומה למום שהיה בו, דהרי במסכת בכורות מבואר שיש ג’ מיני מומים, א’ מום גמור שגם בדיעבד עבודתו מחוללת, ב’ אינו שוה בזרעו של אהרן שיש בו פסול דאורייתא אבל אין עבודתו מחוללת, ג’ מום דרבנן מפני מראית עין.

וא”כ גם כשמוסיף בו דרגת מום יותר מכפי שהיה לו, אף שבפועל סו”ס כבר לא היה ראוי לעבודה, וא”כ מסתברא שלא שייך ענין הפקעה מן המצוה, אי נמי הטענה שמא יבנה בית המקדש, מכל מקום י”ל דהוי בגדר מטיל מום בקדשים, שהרי נגרע כעת מקדושתו, וגם מצד מצות וקדשתו ומצות שמירת הכהונה יל”ע בכה”ג, וצ”ע. ע״כ דבריו. וש״י.

 

 

#2466