תעשה ולא מן העשוי בשזירת חוטי הציצית

 

שאלה:

אם הציצית נפסקו משזירתן כשיעור הפוסל, ואז, חוזר ושוזרן בעצמו, האם הוי בעי’ משום תעשה ולא מן העשוי? והרי רואים שלפעמים מקילין שא”צ שזירה (סימן יב ס”ז), וא”כ אפשר שאין בעי’ משום תעשה ולא מן העשוי.

 

מענה:

בחוטים שלנו המורכבים משמונה חוטים, אם נשארו שני חוטים שבחוט המורכב מח׳ חוטים, שזורים זה בזה, כשר. (אלא שיש לחתוך המיותר או לכוון שאינו רוצה בו למצוה). וממילא גם אינו בכלל תעשה ולא מן העשוי אם חזר ושזרם. אבל אם לא נשארו שני חוטים שזורים זה בזה, יש להוריד הציצית תחילה, לחזור ולשזור, ואחר כך להטילם שוב לבגד. 

 

מקורות:

חוטים השזורים משמונה חוטים וכדומה – פמ״ג יא בא״א ג. משנ״ב יא, יז. מאסף לכל המחנות יח. וראה א״א מבוטשאטש שם. 

אמנם, בעצם הענין אם בנתפרקו משזירתן איכא משום תולמ״ה – ראה אורח נאמן יא ח. משנ״ב יא בבה״ל לס״ג ד״ה והוא דאיכא משום תולמ״ה. ובערוה״ש שם ח חולק על המשנ״ב, וכתב שיש לסמוך על הרמב״ם שאין שזירה מעכבת. וראה במאסף לכל המחנות יא, כב, שהביא דברי שניהם וכתב שהדין עם המשנ״ב, עיי״ש. וראה בדברי יחזקאל שרגא יא, ג שנסתפק, ולא הביא מכל הנ״ל. ונראה טעמייהו שפסלו, דס״ל דלא מהני כאן שנעשה בהכשר – ט”ז סי’ יב סק”ג. באה”ט שם סק”ג – כיון דהוא כמאן דליתא כלל. אבל ראה להלן ממשמעות דע״ק שנראה דס״ל שאין כאן משום תולמ״ה. 

ואם יש לחוש בל תוסיף – ראה בפמ״ג ובבה״ל ד״ה ונעשו, שיכוון שהתוספת אינו רוצה בו למצוה או יחתכנו. ויש חולקים שאין לחוש לב״ת. וראה ערוה״ש ח. וראה א״א מבוטשאטש.  

והנה, בספרו דע״ק יו״ד ערד, טז, כתב בין הדברים, דליכא משום תולמ״ה לגבי בל תוסיף, שע״י חיתוך המיותר ליכא תולמ״ה. אבל משמע מיני׳ גם לגבי גוף השזירה, שהרי מיירי התם בנתפרקה משזירתן וחזר ושזרם וחתך המיותר (כלומר שכשחזר ושזרם לא שזר כל החוטים ביחד ונשארו כמה חוטים ומיעטם משום בל תוסיף). ודוחק גדול לומר, דקאי התם באופן שהורידם מהבגד וזורם ושוב הטילו לבגד ואח״כ מיעט התוספת. ומה שלא דו בנוגע תולמ״ה לגבי גוף השזירה – לכאורה טעמו מחמת שנעשה בהכשר, ושוב ליכא משום תולמ״ה. ורק לגבי התוספת חשש לענין תולמ״ה, ול״ש כאן הסברא שנעשה בהכשר. ומחדש, שגם בזה ליכא תולמ״ה – כן נראה בכוונתו. 

 

 

#24583


Add Comment

Your Email address will not be published