מה האופן בהמוציא בלחלק פרוסת הלחם לכל המסובים, האם זורקים הלחם או שמעבירים אחד לשני

 

אסור לזרוק לחם. גם לא נותנים את הלחם ביד.

 

מקורות:

ראה רמב״ם ברכות ז, ה ושו״ע או״ח קסז, יח. ובשו״ע אדה״ז שם כא: “הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחר נוטלה בידו אלא אם האוכל הוא אבל וכל אלו ממנהגי דרך ארץ שנהגו חכמי ישראל בסעודה. ובשבת אין אבילות נוהגת.  ויזהר הבוצע שלא יזרוק חתיכת המוציא לפני המסובין שאסור לזרוק הפת אפילו על השולחן כמו שיתבאר בסי’ קע”א”. וראה א״ר שם כד, שאין נותנים ביד, דלא ליתרע מזלי׳. והובא במשנ״ב שם צ. וראה בערוה״ש לא, שאינו איסור רק סימן טוב. וראה דברי ירמיהו לרמב״ם שם. ובבא״ח ש״א אמור י, ליזהר גם בבניו הקטנים.

ובקובץ העו״ב משפטים תשס״ו, ר״ל בדעת אדה״ז שאין כוונתו לשלול נתינה לידו, כ״א שאין בזה צורך, וכל׳ הלבוש, שכתב: “הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והאחר נוטל הפרוסה בידו ואין הבוצע צריך ליתנו לידו”. וראה בא״ז על הלבוש ובא״ר ומקו״ח שם שהעירו בדברי הלבוש.

ומצינו בנימוקי או״ח להרה״צ וכו׳ ממונקאטש שם, שהאריך בישוב הנהגת כמה צדיקים שנתנו ביד. ושם, שכיון שהאריז”ל לא הזכיר מזה מאומה וגם הבעש”ט ז”ל ותלמידיו עד עתה והמה רבותינו לכ”ע בודאי הוי בקיאי וכו’, וכיוון שלא כתבוהו כלל ונשתקע הדבר אצל העולם ע”כ שפיר נכון מנהג רבותינו הנ”ל שלא השגיחו והקפידו כלל ע״ז וכמשאחז”ל דקפיד קפדינן בהדיה, דלא קפיד לא קפדינן בהדיה. עכ״ד.

ומדברי אדה״ז שכתב שם, שכל אלו ממנהגי דרך ארץ בסעודה, וכן מהמשך הרצאת הדברים ברמב״ם שבריש הפרק הביא ע״ד מנהגי ד״א – משמע  שבאמת הוא רק ממנהגי דרץ ארץ. ואדרבה, באבל ממדת דרך ארץ לעשות איפכא. (והרי האבל אינו בוצע ונותנים לו בע״כ. וראה שלחן גבוה קסז, כד. וראה עוד באורח נאמן קסז, פה). וא״כ, לפעמים גם שלא באבל מחמת מדת דרך ארץ גופא עדיף ליתן ביד.

ועוד יש ליישב דאינהו עבדי הכי בשבת, שגם לאבל אסור משום אבלות בפרהסיא, וממילא ליכא החשש דאיתרע מזלי׳. וכ״כ במשנת יעקב א, כא ד״ה ומצאתי. וראה מעשה נסים הכהן א, קיד. אבל ראה אשיחה א ע׳ שיז בשם הגרח״ק.

ואפשר גם שבשו״ע קאי רק כשהמסובים נמצאים ליד שולחן שלכן נותנו על השולחן, משא״כ בהנהוג אצל הצדיקים, שלא היו ליד השולחן, ראה נימוקי או״ח שם. ובנפש חי׳ קסז, יח, כתב יתירה מזו, שמקור מנהגם היה בימים שנהגו בהסיבה שערכו שלחן מיוחד לפני כל אחד והניחו הפרוסה על שלחנו, ולאבל שהיו כופין מטתו ולא הסיב ואין עורכין לפניו שלחן לכן נתנו הפרוסה בידו, ומעתה מהנראה שאחרי שאין עורכין שלחן לפני כל אחד ביחוד אין קפידא.

ובמשנת יעקב ח״ב בהערות על השו״ע על אתר, דעיקר הקפידא היתה דלאבל היו נותנין בידו, ואין האבל פושט יד לקבל הפרוסה, משא”כ מה שנוהגין העולם שכל אחד פושט ידו לקבל הפרוסה מן הבוצע. אבל ראה אשיחה שם.

ולהעיר של׳ השו״ע ואין הבוצע נותן ״ביד האוכל״, וא״כ בהנהוג שהבוצע נותן לאחר להעביר לאוכל ליכא קפידא. וראה משנת יעקב א שם. ובקובץ כעץ שתול בעלזא ע׳ מט בשם הגרח״ק, שאין להוסיף על מה שמצאנו בשו”ע, ומותר למסור ביד הממוצע, וגם הממוצע מותר לו למסור ביד האוכל. וראה גם אלא ד׳ אמות לב, יח – משמו. והאריך להוכיח כן בשו״ת אורחותיך למדני ז או״ח מב. וא״ש הנהגת הצדיקים שבנימוקי או״ח שם, שהרי כתב שנתנו הפרוסה ע״י אחר.

ועוד שהקפידא רק בפרוסת המוציא ולא בשאר פרוסות אח״כ – ראה מבית לוי ג׳ ע׳ קמח, ומבית לוי יו״ד ע׳ צה, בשם בעל שבה״ל. דרך אכילה ע׳ לה בשם הגרח״ק.  ובעובדא דצדיקים הנ״ל, אפשר שכבר אכלו לפנ״ז. ואי״ז פרוסת המוציא. אבל ראה יתד המאיר כסלו תשס״ז ע׳ י. ועוד, לפמש״כ אדה״ז שהוא ממנהגי דרך ארץ קצת דוחק למימר הכי. ויל״ד. ודוק, שרק אח״כ בדין זריקת הפרוסה כתב דקאי בפרוסת המוציא. (אבל באבודרהם בדיני בציעת הפת, וברמ״א, כתב גם בזה פרוסת המוציא). ועצ״ב, שהרי כתב שם שהוא מדין זריקת אוכלים ושייך גם בשאר הפרוסות.

בנוגע לזריקת הפרוסה – כ״ה במג״א קסז, לח. ובפמ״ג בא״א הוסיף הטעם משום ביזוי מצוה. ובלבוש שם יד, הביא עוד טעם, שאינו דרך כבוד למקבל הפרוסה.

ויש שהקלו – ראה הגהות הגר״ח צאנזיר או״ח קעא. רוח חיים קסז, יג, ובספרו לחיים בירושלים על ירושלמי שבת יא, ב. מנחם אבלים מערכת ב, ז. שו״ת התעוררות תשובה א, קכא בהנהגת אביו בעל כתב סופר.

 

 

#2329a