Can I get an Aliya during a Kriah in which the Baal Koreh mispronounced a word which changed the meaning of the word?

 

Question:

Am I allowed to get an aliya during a krias hatorah in which the baal koreh mispronounced a word or several words which changed the meaning of the word, or is the whole kriah invalid and I can even walk out during this kriah? The concern is bracha levatala.

The baal koreh read some aliyos and now they want to give me an aliya. Technically, during my aliya I can read along quietly and make sure I pronounce all the words correctly.

Also, does it make a difference if it’s a regular aliya or maftir?

 

Answer:

Lchatchillah those pesukim should be read again. If this hasn’t happened, you may not walk out.

If you’re called to an Aliya, you should accept and make the appropriate brachos, and ensure you read properly quietly.

The same answer applies to maftir.

 

Sources:

תלוי בב׳ הדעות בפי׳ פס״ד השו״ע או״ח קמב, ב, בישוב שאין מי שיודע לקרות כהלכתה, שלהלבוש קמב, ב, א״ר שם ד, מט״י קמא, ח, וחיי״א לא, לא ועוד – היינו גם בטעות שמשנה הענין, שאף שמחזירין אותו, בדיעבד יש לסמוך לקרוא גם כך, שלא לבטל הקריאה. וכן מוכח בשו״ת תרוה״ד קפא, שכתב בטעם הדבר, שבשעהד״ח סומכים על המנהיג שבת לא, ד, (ובתרוה״ד הביא כן מהראבי״ה) שגם בטעות יצא ושאין להלבין פניו ברבים. והב״ד בב״י ובד״מ הארוך. (וכ״כ להוכיח בכוונת התרוה״ד בשו״ת בית יעקב מצויזמיר עו. ויל״ד שי״ל שהתרוה״ד ס״ל בשיטת המנהיג דקאי רק כשאינו משנה הענין, שכבר נחלקו בזה. וכן הבין בדעת תרוה״ד בשו״ת זרע אמת יו״ד קכט. וראה בפמ״ג דלקמן. והנה, בבית יעקב נקט שבתרוה״ד פסק להלכה כדעת המנהיג. וראה מה שתמה עליו בשו״ת בא״מ א, ד, שבתרוה״ד מוכח דלא ס״ל לדינא כהמנהיג וסמך עליו רק בשעהד״ח. וי״ל. גם בבית יעקב שם קאי לפי הסברא שבקרא אהרן הרן ה״ז שינוי משמעות. אבל בא״ר קמב, ב חולק עליו. אמנם, במדרש שהש״ר ב, ד, עה״פ ודלוגו עלי, שהביא בס׳ המנהיג, נזכר גם בקורא לאהבה איבה, ואהבת ואייבת, שלכו״ע ה״ז בגדר שינוי משמעות. ושקו״ט בכ״מ בדעת המנהיג, ובד׳ הטור בשמו, ואם ר״ל להוכיח מהמדרש בכל גווני).

אבל בפר״ח ב, הביאו בבאה״ט על אתר, ופמ״ג בא״א א, ועוד, פי׳ בדעת המחבר דקאי רק בטעות שאין הענין משתנה עי״ז (וס״ל שהמחבר חולק על תרוה״ד. אבל בא״ר שם כתב איפכא שלתרוה״ד ה״ט דס״ל לסמוך אמ״ד שאין מחזירין. אבל להמחבר גם למ״ד מחזירין היינו רק בדאפשר, וכמ״ש בשו״ת בית יעקב שם, דשעהד״ח שאני).

ואף גם זאת, אעיקרא דמילתא, ראה בא״ר ב, שכיון שלהב״ח אין מחזירין בכל טעות, אין למחות ביד מי שאינו חוזר. וכ״פ בדרה״ח, הביאו במשנ״ב בבה״ל ד״ה אין מחזירין. (אלא שכתב שהפריז על המדה להקל כ״כ).

וכ״נ שפסק בדע״ת קמב, א.

והנה, במשנ״ב ז, הביא ב׳ הדעות ולא הכריע. ואף שכתב שם ב, שמחזירין אותו גם אחרי שגמר כבר הקריאה, ה״ט שג״ז בגדר לכתחילה, שלכתחילה מחזירין אותו, ורק בדאא״פ כלל באו״א, כבישוב שאין מי שיקרא מותר לו לקרוא כך. אמנם, בבה״ל ד״ה מחזירין משמע שמראה פנים לדעת הא״ר ודעמי׳ בדיעבד. גם בשע״א ג, יז, שסתם הדברים, נראה שהכריע כא״ר.

ולכאורה יש להכריע שלא לקרוא בברכה משום סב״ל. וכ״כ בכה״ח קמב, טו. אמנם, זאת ראינו, שהמנהג שהעולה מברך אף כשאין העולה יודע לקרוא בדקדוק, ומדברי הב״י דלקמן מוכח שיותר חובה על העולה לדקדק מהקורא, ומשמע שהכריעו כמ״ד שאינה לבטלה, ועד שנהגו כך גם לכתחילה. והן אמנם, שלדעות שקריאת ש״ץ העיקר, וכבסומא שעולה לתורה, ליכא לאוכוחי מידי, אבל מזה שגם המחמירים בעליית סומא נהגו כן, ונהגו בדבר אף לכתחילה, יותר נראה שהוא מחמת הנ״ל. ואולי נקטו כך משום ס״ס. (וראה צפע״נ על הרמב״ם תפלה יב, ו, בדעת הרמב״ם, שכשהעולה בעצמו קורא א״צ בדקדוק כ״כ. אבל לכאורה כוונתו לטעות שאינו משנה הענין, דקאי בדעת הרמב״ם שמחזירין אפי׳ בדקדוק שאינו משנה הענין. וגם מיירי במקום שהעולה קורא בקול).

ובנדוננו, במקום שהקורא יקרא בלא״ה, ואא״פ למונעו מזה, ואיכא משום הלבנת פנים, וגם יקרא העולה בלחש, וכיון שבודאי יקראו ג׳ פסוקים כדבעי, יסמוך על המקילים, מכל הני טעמי.

וחזי לאצטרופי דעת הכלבו הביאו בב״י שכל עיקר הדין שמחזירין אותו קאי על הקורא שבירך ולא על החזן. (ובב״י דחה דבריו. ושוב כתב להעמיד הדברים בטעות שאין הענין משתנה. ומדבריו מוכח שהעולה מחזירין גם כשאינו משתנה). וראה גם שו״ת בשמים ראש שכא, שכיון שהמברך קורא בלחש עמו, וקרא כהוגן, אין מחזירין. והביאו בדע״ת רסי׳ קמב. ובכסא דהרסנא שם, בטעמא דמילתא שקריאת העולה העיקר. והעיר עליו באפיקי מגינים קלז בביאורים ב, ובדע״ת, שבאמת מפורש כן להדיא בבשמים ראש גופא בסי׳ רצא. ואף שידוע שאין לסמוך כ״כ על הבש״ר – בנדו״ד כבר מצינו כן בכלבו.(ואכ״מ בהשקו״ט על מה העולה מברך – ראה שו״ת משאת בנימין סב. ובארוכה – בשו״ת הצ״צ או״ח לה. ואכ״מ). ובאפיקי מגינים שם פסק לדינא שאחר שגמרו הקריאה אין מחזירין, לפי שיש לסמוך על הכלבו. וראה גם בתורת חיים סופר קמב, א שצירף דעת הכלבו ודעת הב״ח שבכל טעות אין מחזירין.

וכן יש לצרף הדעות שבדילג תיבה אחת לחוד אינו חוזר וקורא, ורק בפסוק אחת חוזר – ראה כה״ח קלז, ז, וש״נ. ונדו״ד לא גרע מדילג. ובשו״ע אדה״ז רפב, כ, פסק בנוגע לשבת שחרית, שגם בדילג אות אחת (ולא נתפרט אם הכוונה בנשתנה הענין או לא. ולהעיר מלשונו סד, ב) חוזר וקורא  ואפי׳ סיימו הפרשה  והתפללו מוסף. אמנם, אין מזה ראי׳ בנוגע לשאר קריה״ת בחול ובשבת במנחה, ולדינא נקטינן שבחול א״צ לחזור. ועפ״ז אפ״ל כן בנוגע לטעות. וראה בה״ל ד״ה מחזירין. אורח נאמן שם, א. ערך שי תרפד, א. שו״ת משנ״ה ז, כב (ומה שהביא מס׳ חיים להר״ח פלאגי יג, ט – לפענ״ד אינו מן הענין כלל. והעיד ע״ע שלא ראהו בפנים). שבט הקהתי ב, סו (ולא ראה ד׳ המשנ״ב).

כן להעיר שאפי׳ בנוגע לשבת, פסק בשו״ת יוסף אומץ יב, אות ה, והובא לדינא בעיקרי הד״ט, ובזכל״א ג מערכת ס, פז, ובס׳ חיים שם ח, ובדע״ת קלז, ג, ועוד, שאחרי שיצאו מביהכ״נ א״צ לחזור, וכש״כ בזמן מנחה. ובשו״ע אדה״ז נזכר רק כבשו״ע קלז, ג, בהפטירו והתפללו מוסף.  וכבר נתקשו מ״ט לא ישלים במנחה ולשבת הבאה, כמו בחיסר הפרשה. ועכ״פ, מוכח שאינו מעכב כ״כ.

ועכ״פ, ודאי אין כאן סרך ברכה לבטלה אם קרא רק ג׳ פסוקים בשלימות, ומה שחוזר וקורא בדילג הוא רק מתקנת מרע״ה להשלים כל הפרשיות, וכדמוכח גם מזה שמן הדין יכול לחזור ולקרוא רק פסוק שדילג עם עוד ב׳ פסוקים, אלא שלכתחילה יש לחזור ולקרוא על הסדר (ראה לבוש או״ח קלז, א. נשמ״א לא, א. משנ״ב קמב בשעה״צ ג. וראה בשיטה למס׳ מגילה דלקמן. ולהעיר מירושלמי מגילה ד, ה: כדי שישמעו את ישראל התורה על סדר), וכן בנזכרו שדילג הקורא בקריאת א׳ מששה העולים לפני מפטיר, מפטיר בברכה ורק אח״כ משלים הדילוג (משנ״ב קלז בשעה״צ ו).

והנה, גם להמקילים בדילג, התם שאני דמיירי אחר שכבר גמרו הקריאה, ולא לקרוא לכתחילה. וה״ט שאינו חוזר לפי שיצא הקריאה בשאר הפסוקים שקרא בשלימות. ועכ״ז, מקום להורות להתיר גם לקרוא לכתחילה, שיש לחלק בין נדו״ד לישוב שאין שם מי שיודע לקרות, שבנדו״ד אין המדובר שיארע לו טעות בכל פסוק ופסוק, ומכיון שכן, הטעות בתיבה אחת כמוה כדילוג תיבה שיוצאים בכה״ג.

ואף גם במקרה שכל הקריאה שעד עתה לא היתה כדת, הרי אם יקרא עתה ג׳ פסוקים כדבעי, יכול לברך רק בשביל עלייתו לחוד (ולא רק בכדי שלא לבטל הקריאה, כ״א גם לדעות שאין לקרוא כה״ג בברכה), חדא שאפשר לברך רק בשביל זה גופא, שקורא ג׳ פסוקים כדבעי, כנ״ל. אבל ראה שו״ת רעק״א תנינא טז  שאם נאמר שמי שאינו מתענה אינו עולה קרוב הדבר שגם שאר העולים ברכתם לבטלה. ועוד, דחזי לאצטרופי דעת המאירי ברכות יא, א, שיש לברך בכל פעם שקורא בתורה גם כשאינה מתקנת עזרא. וכ״פ בשו״ת גנת ורדים א, מט. וראה שו״ת תורת רפאל ב. וראה הנסמן בשו״ת יחו״ד א, עט. וגם הצ״צ צירף סברא כזו בשו״ת (במהדו״ח – או״ח קי), לענין קריאה בת״צ במקום שאין עשרה מתענים.  ועיי״ש עוד סברא שכשצריך לקרוא מספק, חייב לברך מה״ט גופא (ע״פ שו״ת משאת בנימין הנ״ל. ומשה״ק עד״ז בשו״ת דברי נחמי׳ או״ח מב – א״ש לפמש״כ בשו״ת הצ״צ דלקמן, עיי״ש בארוכה). והה״נ בעניננו שמחמת הספק במחלוקת הפוסקים אם מותר לקרוא כשאין מי שיודע לקרוא כהלכתה, חייב לקרוא בתורה, וממילא מה״ט גופא מברך. וראה גם בשו״ת הצ״צ או״ח ג בארוכה בכל עיקר דין סב״ל. (אבל אין לומר מחמת ספק חיוב דאורייתא דברכה״ת, שקריאה זו אינה מה״ת והוא רק שלא לבטל הקריאה (כ״כ בלבוש), אא״כ נאמר שיש בזה גם משום חובת קריאה מצ״ע. וגם פשוט שחובת ברכה״ת אינה לכל עולה, שרק הפותח והחותם מברך מדין המשנה (או הגמרא – ראה לקו״ש יח ע׳ 380 בשוה״ג להע׳ 26)). גם הרי נהגו לברך גם בכה״ג, ול״ש סב״ל במקום מנהג, ראה גם בצ״צ שם. (אבל ראה בשו״ת צ״צ או״ח לה בנוגע לברכה שא״צ כשמוסיפים עליות. ואכ״מ).

ועוד איכא בגווה, שכמה ספיקות וס״ס יש בגדר שינוי המשמעות. ולאו מילתא זוטרתי היא. וג״ז נכנס לבית הספק. וראה בא״א מבוטשאטש קמב, שהאריך בכמה דוגמאות. וצירף שם כו״כ צדדי קולא.

ובמקום שגערו בו השומעים, איכא למימר נמי שבזה גופא יצאו ידי קריאה, שהרי בקרא על פה תיבה או שתים אינו מעכב (ראה מרדכי מגילה ב, תשצג. תפארת ישראל למהר״ל סז. מג״א קמג, ד. קמד, ז. ברכ״י או״ח מט, ב. אבל ראה פמ״ג נג במ״ז ז. וראה שו״ת חקרי לב או״ח יד. וראה שו״ת הצ״צ או״ח עו, ג. חיי״א לא, לג. משנ״ב שמ, י. ולהעיר משו״ע אדה״ז רפד, ד. ובתורי״ד מגילה יח, א, יתירה מזו, שגם בקראה כולה על פה יצא. וכ״כ בשו״ת פאר הדור להרמב״ם ט, והובא בראשונים, וראה שו״ת הרא״ם י, שהכשיר בקריאה מתוך ס״ת פסול – ״ואפילו קרא ע״פ״. וראה בשו״ת שבט הקהתי א, פב. ובנדו״ז נמי, הגערה ע״י הציבור כקריאה). וכ״כ בשו״ת שבט הקהתי ב, סו.

ואילה״ק דא״כ מ״ט סברי כמה רבנן שבמקום שאין מי שיודע לקרוא כהוגן, ויקרא בשינוי שמשנה המשמעות, שאין לו לקרוא בברכה, הרי בודאי יתקנו אותו – שפשוט שאי״ז שורת הדין להעלות הקורא באופן כזה. [וכעין מה שכתב במקו״ח להחו״י רסי׳ קמב, בדעת המנהיג שלא יסתור למש״כ הרא״ש (ראה משה״ק בב״י בשם מהר״י חביב, ובב״ח) שאין יוצאים בקריאת הבלתי יודע, שיש לחלק בין יודע לקרוא אלא  שטעה או שהוא עילג בלשונו, למי שאינו יודע כלל].

ומה שעלה ונסתפק בשבט הקהתי שם כשהתיקון אינו על הסדר, מחמת קריאה למפרע – פשוט דלית תמן ספיקא כלל, שרק במגילה והלל מעכב שיהא על הסדר, דילפינן להו מקראי (וראה גם שו״ת אג״מ או״ח ב, טז לענין פסוד״ז שלא נזכר שמעכב. אבל ראה שו״ת דבר שמואל אבוהב קמז, הובא בגליון מהרש״א מגילה יז, א, לענין ברהמ״ז. ובשו״ת דבר שמואל כתב איפכא ממשמעות גליון מהרש״א שם, וכתב שם בסו״ד, דלא תנא שמעכב למפרע אלא הנהו דמוכח מקראי, ושנוסח לשונם מה״ת, ועוד דתנא ושייר. אמנם, בשו״ע אדה״ז קפג, יא במוסגר, שבאמת בברהמ״ז אינו מעכב מה״ט, דליכא ילפותא), וכנפסק בשו״ע קלז, ג, בדילג פסוק א׳ שחוזר וקוראו ושנים עמו. (וכדמוכח במגילה ל, א: אמרי למפרע הוא דקרי, שהוא רק חשש מחמת האומרים. וכ״כ בריטב״א שם. אבל ראה טו״א שם ד״ה השתא. וגם בדבריו י״ל דהתם שאני שמחוייב שתהא קריאת פ׳ שקלים ניכרת. או שלכתחילה צ״ל על הסדר, וכדלקמן. וראה מהרי״ל דיסקין באהלים מגילה שם. פת״ש או״ח קלה, הב״ד בפת״ע שם ו. וראה נעימה קדושה לר״י מדובנא, במקור ברוך, מב, א ד״ה מעשה שהי׳). וכן מפורש בתוס׳ רי״ד ופסקי הרי״ד מגילה יח, א, הובא בדע״ת רסי׳ קלה, שמותר לקרוא בתורה למפרע, והובא משמו גם בשיטה למס׳ מגילה לא׳ הראשונים מחכמי פרובאנס איטליא וספרד מגילה שם. וכ״כ בלבוש שם ונשמ״א שם. וראה שו״ת נוב״י או״ח תנינא טו. אבל ראה תור״פ ברכות יג, א. וראה מג״א קמד, ד. פר״ח שם א. מגן גבורים שם. (וי״ל דבנביא חמיר טפי, וכטעם שכתב הלבוש שאין סדר לפרשיות התורה שמגילה מגילה נכתבה. ויתיישב שבריטב״א יומא ע, א ומגילה כד, א החמיר בדילוג בקריאת נביא למפרע. ולכאורה ג׳ נידונים הם: א. להתיר הדילוג לכתחילה מחמת הבלבול, ובכמה אופנים הותר הדבר. ב. איסור קריאה למפרע שמעכב, וד״ז הוא רק בשאר מילי כק״ש והלל, ולא בקריה״ת. ג. ועוד ענין, שיש לקרוא לכתחילה על הסדר, כפי שנכתבה וניתנה לנו בתורת משה – ראה תורי״ד שם. או״ז ב, מה. משנ״ב קלה, ח). וראה אבן יעקב מעסקין מגילה יז, א. ולא ראה כל הנ״ל. ולהעיר משפתי חכמים תזריע יב, ח. (ולענין שמו״ת – ראה קצוה״ש עב בבדה״ש ה. כה״ח רפה, טו. ואכ״מ). וכן העלה בעצמו בשבט הקהתי שם מה״ט.

ואכתי איכא להנדז בה, שבקורא תיבה שלא על הסדר, בכמה אנפי ה״ז שינוי משמעות לגמרי. ועד כאן לא שמענו אלא בקורא פסוק שלא במקומו (ראה רמב״ם ר״ש ב, יב), אבל כשקורא לדוגמא ״וידבר משה אל ה׳ לאמר״ – צ״ע לומר שיצא כה״ג. (וכש״כ לסברת הלבוש בהא דמהני שלא על הסדר שהתורה מגילה מגילה ניתנה ואין מוקדם ומאוחר, שלפ״ז בכל מגילה ופרשה בפ״ע צ״ל על הסדר, שהרי בחד ענינא יש מוקדם ומאוחר. אבל בפשטות הטעם לפי שבתורה אינו מעכב כבמגילה, דליכא ילפותא שאינו יוצא למפרע. וכ״כ בנשמ״א שם). אבל להעיר מפירש״י ברכות יג, א ד״ה מדברים, וכן בסוטה יז, ב ד״ה למפרע, שפי׳ למפרע בק״ש בסדר התיבות. ולפ״ז כשאין למפרע מעכב י״ל דיצא. אבל ראה משה״ק על פירש״י ברשב״ץ ברכות שם. טו״א מגילה יז, ב ד״ה שלא יקרא למפרע. וראה אצלנו 7081. ובאמת במקו״ח להחו״י קלז, ג החמיר טפי שאין לקרוא אפילו פסוקים שלא על הסדר, ורק פרשיות שלא על הסדר. וע״פ דבריו כתב לפרש בדילג פסוק א׳ שחוזר וקורא ״הוא ושנים עמו״ – שר״ל שיעמדו עם עוד ב׳ בנ״א. אבל כל הפוסקים לא פירשו כך.

 

 

#22535