Is there any Inyan for a Ben Noach to toivel in Mikveh to undo baptizing (as an infant) to idolatrous religion?

 

There no such requirement, but there is room to do so as a practice of teshuvah.

 

Sources:

מצינו ברמ״א יו״ד סוסי׳ רסח שישראל מומר טובל מדרבנן. ויל״ע אם שייך עד״ז בגוי כתשובה מע״ז.

והנה, מדינא בודאי ל״ש לחייב טבילה, שהרי בגר תושב ל״ש טבילה (ראה גם ר״ן ע״ז לא, א בדפי הרי״ף. האגודה ע״ז נט. עץ חיים חזן הל׳ ע״ז וגרים ח). ואפי׳ בישראל מומר אינו חיוב גמור (והוא משום מעלה – נמוק״י יבמות טז, ב בדפי הרי״ף. ובשו״ת תה״ד פו, שהוא משום מנהג אבותינו. וכ״ה בט״ז יו״ד רסז, ה. ובשו״ע אדה״ז שכו, ז, שאינו חיוב גמור מד״ס. ובמחה״ש שם ח, של׳ הנמוק״י ״מדרבנן״ לאו דוקא, והוא לחומרא בעלמא. וראה גם מהרש״ג ב, מט).

וגם לחומרא משום תשובה, בפשטות ל״ש כל עיקר ענין הטבילה אצל גוים. (ומצינו שקו״ט בענין טבילת נדה הנבעלת לנכרי. ובכ״מ שאסתר טבלה לנדתה (גם לולא שיושבת בחיקו של מרדכי). וראה שו״ת פנ״י ב, מד. מהרש״א מגילה יג, ב. יערות דבש א דרוש ג. אור גדול א – ע׳ ט. חלקת יואב יו״ד כט. וכ״כ במנות הלוי פז, א. ר״ש אוזידא למג״א ב, כ. שמן המור שם. לקח טוב למהרי״ט צהלון שם. ועוד. אלא שכ״ז בנוגע לנדה ישראלית. אבל בנדה גוי׳ אין דמה מטמא מה״ת שהרי היא כבהמה – רש״י ע״ז לו, ב ד״ה נשג״א. רמב״ם מטמאי מו״מ ב, י. וראה רש״י יבמות מה, ב ד״ה יכילנא. אלא שמצינו שנמנעו גם גוים מלשמש עם הנדה – ראה מדרש מגילה באוצר מדרשים אייזנשטיין ע׳ 59 וקטעי מדרשים גסטר ג ע׳ 45, לגבי ושתי. (ולהעיר מכיו״ב בחזקוני שמיני יא, ד, שבבהמות שאין סימני טהרה כלל לא אכלו גם האומות ג״כ). ואולי משום מאיסותא. ובכ״מ – מו״נ ג, מז. רמב״ן ויצא לא, לה. שם אחרי יח, יט. ועוד – שבימים הקדמונים הנדות היו מרוחקות מאד מבנ״א. וכ״מ בע״ז כד, ב. וראה אג״ק ג ע׳ שעד. וכן מצינו ראיות שבטבע סכנה היא. וראה רשימות צב. אבל כאן משמע יתירה מזו שהמתינה ושתי ליום השביעי כדת ישראל. ואולי כך נהגו הגוים ג״כ משום מיאוס וסכנה. וברשימות שם שאחרי יום השביעי לנדתה אין סכנה בימי ליבון. אבל להעיר ממכילתא יתרו א (הובא בחלקו בפירש״י זבחים קטז, בד״ה אמרה) וילקוט שמעוני יהושע רמז ט (הובא במהרש״א בחדא״ג זבחים שם), שאמרה רחב הזונה שחטאה בנדה. אבל בזית רענן לילקוט שמעוני גרס באו״א. וראה סדה״ד ב׳תמח ד״ה ויהי אחרי מות. וביאר בעץ יוסף זבחים שם ד״ה בשכר בשם גבול בנימין ובמרכה״מ למכילתא שם, ע״פ יבמות מח, ב, לפי ששהתה מלהיכנס תחת כנפי שכינה. אבל ראה זבחי אפרים למכילתא שם משה״ק. ובכ״מ כתבו ע״פ סוד הגלגול, ראה צוארי שלל הפטרת שלח. זכר דוד ג, א. כלי יקר לניאדו יהושע ב, טו. בן יהוידע זבחים שם. וכעי״ז במנחת עני שלח ד״ה ובזה יש לפרש. ובמקוה המים יהושע שם פי׳ שהכוונה להוצז״ל מחמת שהיתה זונה וגרמה להשחית זרע אנשים. ויש שפי׳ שמ״מ חסרה הזכות. ובכ״מ שגוי שמקיים מצות יש לו שכר. וכן מצינו שמקבלים שכר על פרישה מבשר חזיר שקצים ורמשים – קה״ר א, ט. ועוד שחטאתי מל׳ קולע אל השערה ולא יחטיא. אמנם, גם בתנחומא ישן מצורע יג בסופו, שהגוים חייבים בכרת שאינם בדלים מהנדה. וכ״ה בילקוט שמעוני הוצאת ירושלים תשד״מ מצורע רמז תקע. וכ״ה בשרידי תנחומא בקובץ על יד ו, א, ע׳ לח. וכ״ה ברבינו בחיי מצורע טו, יט בכמה דפוסים – ראה הערת המהדיר לשם.  וראה גנזי חיים פלאגי מערכת נ אות ו. וראה באהל יהושע משאת המלך דיסקין וירא יח, ח במה ששמרה שרה דיני נדה לחומרא. וכן שמרו בנ״י במצרים – ראה שמו״ר ט, ט).

והטעם, לפי שאין להם גדר טמאה, שגוי אינו מק״ט כלל. ומה״ט הפקיעו פי׳ ״תתחטאו גו׳ אתם ושביכם״ (מטות לא, ט) מפשוטו – ראה ירושלמי פסחים ח, ז. ספרי מטות פיסקא קנז. ספרי זוטא יח, י. רש״י רמב״ן ועוד מטות שם. וכללא כיילו לן בנזיר סא, ב – לאידך גיסא – שכל שאין לו טהרה אין לו טומאה, ולכן גוי אינו מק״ט. אבל הה״נ איפכא. ואף דקאי התם רק בטומאת מת, וכ״כ בתויו״ט נגעים ג, א, ועיי״ש דשייך בהו טומאת נגעים. אבל מהר״ם שהביא שם לא ס״ל הכי. ובחי׳ מהרי״ח ומשנ״א שם יישבו דעת מהר״ם, והוכיחו מכ״מ דל״ש טומאה כל עיקר. (ולהעיר מרשימות חו׳ לב בדין גר שנתגייר כשהוא מצורע. ובהערת המהדיר לשם נדחקו בזה. וראה בקובץ העו״ב תצוה תשנ״ו ליישב דקאי בשיטת מהר״ם, ושבתוספות העזרה לתו״כ נגעים א, שלרבנן בגוי ונתגייר לא נטהר. ולהעיר שבשמו״ר א, כג שבת פרעה רחצה מחמת שהיתה מצורעת. וכ״ה בפרדר״א מח. אבל שם פשוט שהכוונה מחמת רפואה).  ובל׳ הראב״ד אבה״ט ב,י: עכו״ם הם כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין עם הדומה לחמור הן וכו׳. וראה שד״ח מערכת ו כלל כו, לג לענין מצות שילוח טמאים שאין הגוי מוזהר על כך. וראה שו״ת יבי״א ה יו״ד כו, י. ולהעיר ממרומי שדה פסחים ג, ב.

וגם להנ״ל בגדר נדה בגויות, אין לה״ר מהנ״ל דמהני טבילה. וכ״ה להדיא בירושלמי ברכות ג, א (כו, ב) ובפנ״מ לשם, דלא מהניא לה טבילה שכבהמה היא. אבל בתוס׳ יבמות מה, ב, משמע דמהני טבילה בגוי׳ מטעם אחר, שלא תהא אסורה מדרבנן משום נשג״ז. וראה ישרש יעקב שם שהעיר בזה ונשאר בצ״ע. אבל באמת כ״ה גם בראבי״ה תתקנ. וראה מעין אומר ו, א, ג. ולכאו׳  את״ל שיש גדר טבילה בגוים, הרי ל״ש לומר שטבילת נדה מהני לשם גירות, שהרי שייך ד״ז גם בגוים – ראה פירש״י יבמות שם דמה״ט מהני לפי שעובדת כוכבים לא טבלה לנדתה. וראה שו״ת חמדת שלמה יו״ד כט, במה שנקטו דוקא מצות טבילה, כיון שטומאה ל״ש בגוי כלל, משא״כ בשאר מצוות שאפשר שמקיימן כמי שאינו מצווה ועושה. (ולהעיר משו״ת בנימין זאב עב, במה שצריך הגר לימול ואח״כ לטבול, שטומאה דערלות טומאה גמורה היא והו״ל כטובל ושרץ בידו. ומשמע, דשייכא גדר טומאה בגוי. ויל״ד דשאני גר שבטבילה זו גופא יוצא מטומאת גוי, ובאין כאחד).

ומ״מ כ״ז לענין דין טומאה ממש, שאינם מק״ט, אבל אכתי י״ל ששייך גדר רוחני דרוח הטומאה. ולהעיר מדין טבילת כלים מחמת טומאת גוים – ירושלמי ע״ז ה, טו, אף דל״ש בהו דין טומאה. וראה מה שביאר בשו״ת אג״מ יו״ד ג, כא. אמנם, בשו״ע אדה״ז מהדו״ב ד, ב, לגבי נגיעת נכרים שלא נטלו ידיהם במאכלים, שרוח הטומאה אינה מתאוה לשרות אלא בכלי של קודש. וראה בפמ״ג ד במ״ז ז, שכ״כ גם לענין מה שאין ליטול ידיו ממי שלא נטל, שאינו שייך בגוי שאינו מק״ט. ומ״מ לשון אדה״ז  שם ״רוח טומאה זו״ איכא לפרושי דלאו לכל מילי איתמר. ולכאו׳ י״ל בכוונתו שאף שיש דין טומאה בגוים לגבי אחרים, שגוי מת מטמא אחרים במגע ומשא, טומאה זו קלושה היא ואינה מטמאת המאכלים וכו׳. אבל לשונו ברור מללו דקאי כאן גם בטומאת הגוי עצמו. ולהעיר שבזח״א רכ, א כתב טעם הנ״ל (שבשו״ע אדה״ז) לגבי טומאת מת נכרי, שאי״ב טומאה. וראה אוה״ח ר״פ חוקת. (ובזהר שם גופא, שבחייו מטמא אחרים, ו״אסור למיקרב לגבי׳״. וידוע שי״א ליטול ידיו כשנגע בגוי. וראה שו״ת לב חיים ב, ו. אבל לא נתקבלה דעתם לדינא). וראה שו״ת פרי השדה ג, קנט, א באוכל תחת מטת הגוי דלית להו רו״ר. (ובכ״מ מטעם שאין מטמאים באהל). ויש שהחמירו גם בזה.

ובאמת, בבת פרעה שירדה לרחוץ מגלולי בית אבי׳, פי׳ במרומי שדה מגילה יג, א שלא היתה טבילת גרים כמשמעו, אלא שדרך בעל עבירה אפי׳ בישראל לרחוץ כשנעשה בעל תשובה, כרמ״א הנ״ל. והיינו שעשתה כן בגיותה. וראה גם תוספות השלם שמות ב, א, שרחיצתה היתה ״לעשות טבילה וכו׳ ולמעבד תשובה בהצנע״. [ולהעיר, שבכ״מ מצינו טבילה משום תשובה – ראה או״ז א, קיב (ומפרש שם באדר״נ ח, ח בריבה שהטבילוה לא משום מומר לע״ז, אלא משום געולי נכרים. וראה בהעמק דבר, ציין אליו בספרו מרומי שדה שם) מהרי״ל הל׳ עיו״כ. ועוד]. ונראה במרומי שדה שמפרש כן בדברי פירש״י שם שהוא לשם גרות. (ובאמת בדפוסים ל׳ רש״י הוא: לשון גרות. אלא שהגיהו בדבריו שצ״ל לשם גרות. וכ״ה בפירש״י סוטה יב, ב). אמנם בטו״א מגילה שם ועוד מוכח דלא ניחא להו בהכי, שכתבו להקשות בפירש״י שדין ב״נ לה ול״ש טבילה. (ולהעיר שבשמו״ר יח, ג משמע שאין דינה כישראל שהיתה בכלל הגזירה דמכת בכורות וניצלה שהי׳ לה פרקליט טוב, רק בזכות משה. וראה למכסה עתיק בשו״ת לבנימין אמר פ׳ בא אות סא – ע׳ רג. אבל במדרש משלי לא, טו שנתגיירה. וכ״כ במאירי יבמות עו, ב שנתגיירה קודם יצי״מ. ושקו״ט בכ״מ בגדר גרות לפני מ״ת. ואכ״מ. ולהעיר שבמדרש תלפיות ענף בתי׳ שהיתה ישראלית, ופרעה לקחה כאסופי מהשוק. ונמצא שה״ז ממש כדין טבילת מומר, מחמת שדבק בה טומאת ע״ז). ונראה שמיאן הטו״א לפרש טבילה משום תשובה. ובדבריו משמע שפי׳ כמהרש״א של׳ רחיצה מתפרש על תשובה, ולא שרחצה ממש. (וראה אוה״ת נ״ך א ע׳ קז).

ומצינו במאירי יבמות מו, א שאברהם הטביל שרה וכן בארבע אמהות להיכנס לברית. אלא שי״ל דקאי למ״ד שדינם כישראל. או שקיבלו ע״ע לשמור דיני ישראל, ועשו מעין גרות, שאברהם מגייר האנשים ושרה הנשים. ויתר על כן מצינו בזהר ח״א קנט שאברהם ושרה הטבילו כל מי שהי׳ בביתם ״מסטרא דע״ז ומסטרא דמסאבא״. ושם מפרט גם דמיירי הן מטומאת ערב והן מטומאת שבעה, ״מאן דבעי טבילה מיד וכו׳ לאסתמרא שבעא יומין״.

ובאמת מקרא מלא הוא שאמר יעקב לבניו והטהרו (וישלח לה, ב), וברמב״ם אבה״ט ו, א מטומאת ע״ז, אף שדינם כב״נ (לרוב הדעות). אלא שבזה הפי׳ טבילה מטומאה ממש, לפי שע״ז מטמאה במגע ומשא. וה״ט שהוא רק ״רמז בתורה״ כל׳ הרמב״ם – לפי שאין דין טומאה וטהרה בגוים. אבל ברמב״ן שם לטהרת הקודש שיהיו ראויים לעבוד השם, משמע דמעלה בעלמא משום תשובה והתקדשות היא. וכן מצינו בפירש״י רות ג, ג ורחצת מטינוף ע״ז. אלא שבזה י״ל שכיון שנתגיירה כבר ודינה כישראל מומר שחזר בתשובה. ולמ״ד שלא נתגיירו כשנישאו למחלון וכליון – י״ל שהוא טבילה משום גרות. וכ״כ רש״י וסכת – אלו המצוות, ומשמע דמדין קבלת המצוות קאתי.

ומ״מ כיון שרמז יש בדבר, ודאי יש מקום לטהרה מעון ע״ז לעשות כן.

ומש״כ בשו״ת זקן אהרן הקדמון קיא שגוי שטבל ה״ז כטובל ושרץ בידו – היינו לענין לסמוך לשתות מיין שנגע בו וכדומה. ולא נחית לענין זה.

ומ״מ אפ״ל בענין אחר, שרק קודם מה״ת שייך גדר טבילה משום ע״ז בגוי. וראה בדברי סופרים להרה״צ הר״צ מלובלין אות יז, שמשנבחרו ישראל במ״ת ל״ש טבילה מטהרת אצל גוים כלל, שאינה מטהרת אלא מצד מצוות התורה שלא ניתנה אלא לישראל, ואצל גר באין כאחד. אבל לא נראה לי שכך כוונתו שם לחלק שכ״ז שטבלו משום תשובה וטהרה הוא רק לפני מ״ת, שלא הביא כלל מכל הנ״ל. ועיקר רצונו שם, שגדר הטבילה בתורה אחר מ״ת היינו משום קבלת מצוות.

ועכ״פ, נראה עיקר שאין כאן לא חיוב וגם לא חומרא ומעלה. אבל שפיר עביד אם רצונו לעשות כן לשם תשובה.

 

 

#22004


Add Comment

Your Email address will not be published