מחר הבר מצוה של אחי הצעיר והוא בע”ה יעלה לתורה ב-770. אבא שלי לא יכל להגיע. בנוגע לברכת ברוך שפטרני – האם אפשרי לברך באמצעות הטלפון?

 

האב אינו צריך להיות נוכח בשעת העלי׳. ויברך ממקומו.

אבל, עליו לומר בשינוי קצת ״מעונשו של בני״, או ״בני פלוני״.

וכדאי שיהיו עשרה במקומו. אבל אינו מעכב.

ואם רוצה יוכל לאומרה עוד הפעם ללא שם ומלכות – שבכל מקרה כך מנהגנו תמיד – בנוכחות בנו.

 

מקורות:

בשו״ת יד יצחק ג, שג, מדייק מנוסח הברכה, שיש לברך רק בפני הבן. וסברתו שם, שעל האב לעורר את הבן, לילך בדרך טובים, כי אחריותו נסתלקה מעליו. והו״ד בשערי רחמים על שע״א ד, כה. (וראה כעי״ז בתוכן הברכה בחתן סופר עשו״ע או״ח, א, סוף שער ברכת השחר בשוה״ג ד״ה אבל. ובאמת, כבר כתב כן בשע״א שם, שאפשר שצ״ל עומד שם בשעת הברכה כדי לחנכו לברך [כנראה – היינו ברכה״ת] כהוגן. ולהעיר גם מפי׳ ופסקים לרבינו אביגדור כ, שיעמוד אצל בנו וישים ידו על ראשו כשמברך. וכ״ה במנהגי וורמישא (שמש, וקירכום). ובבא״ח ש״א ראה יז, שיתפוס בנו בידו בשעת הברכה. ולהעיר משו״ת תשוה״נ א סוסי׳ קנו).

אבל בשו״ת שאילת שלמה ב, עה, נוטה לומר שגם כשאינו עומד עם בנו מברך. ונוסח הברכה ״מעונש הלזה״ אינו מוכיח שהיותו נוכח הוא לעיכובא, אלא לפי שכ״ה בסתמא (וילה״ע, שבאמת נתחבטו כמה בטעם הנוסח שאינו אומר ״של בני״ – ראה שו״ת אפרקסתא דעניא ח״ד קונטרס ברמ״צ ע׳ רסב. ועוד. ובכמה ספרי דרוש – ראה דודאים של משה ע׳ קה ואילך. ראש אליהו ברמ״צ דרוש י. ועוד). וכ״כ למעשה בשו״ת נהרי אפרסמון ב, מח. וראה בארוכה בשו״ת בצה״ח ה, קלב (ועוד שם – קלג). ושם, שסתימת הפוסקים שלא הזכירו מזה מוכח שאצ״ל שם. ועיי״ש שהעיר משו״ת ר׳ ידידי׳ טיאה וייל טז, שלא שמע מאביו בעל קרבן נתנאל מתי בירך עליו ברכה זו. (ופשוט, שמש״כ רבינו אביגדור לשים ידו על ראשו – מיירי באופן הרגיל, שנמצא שם, ואין הכרח שכצ״ל בדוקא. ובלא״ה, הרי לא נהגו כן).

ואף לדברי היד יצחק, ראה בשו״ת בצה״ח שם שי״ל דקאי רק בדאפשר, ולא כשנמצא בעיר אחרת ואא״פ באו״א. ובנדוננו, שמתקשר בטלפון, הרי ביכולתו לעוררו גם ע״י הטלפון. וכש״כ בראי׳ ע״י מסך. וראה דרך האתרים א, ע׳ רסז ובהנסמן שם. ובכגון דא, מסתבר שה״ז גם בכלל נודע לרבים שהוא ברמ״צ, כיון שנשמע ע״י הטלפון. והעיקר, דסגי לן שנודע לרבים במקום המצאו של הבן. [ובאופן זה, כשהוא ע״י הטלפון, גם אין מקום להשקו״ט אם יש לבנו חזקת חיים (אם כי פשוט שבכל אופן יש לו חזקת חיים. וראה גם נהרי אפרסמון שם)].

וא״ש מה שבלקט יושר ע׳ 41 כתב שלא בירך מלכתחילה כשנעשה בנו ברמ״צ, כיון שלא הי׳ שם, ושאל אצל רבו התרוה״ד אם לברך אח״כ – דהתם י״ל שלא נודע לו אם בנו קרא בתורה וכדומה. ובלא״ה, קשה לדייק מדברי השואל בעל לקט יושר, דגופא דעובדא הכי הוה, ועל דברי השואל, לאו מר בר רב אשי, בעל תרוה״ד, חתים עלה, ורק מתשובתו יש מקום לדייק.

ומסתבר שבכגון דא מברך ״מעונשו של בני״ (או ״בני פלוני״) – ראה שאילת שלמה ונהרי אפרסמון שם. וכ״כ בעל פרי השדה בשו״ת שנדפס בקובץ לקט שושנה א, לד. מבשר צדק (ברמ״צ) קאצבורג אות לה (ע׳ מה). וכ״ה בשו״ת רבבות אפרים ז, נט. (אבל לבסוף מהנדז בדבר. וכן ראה שם א, קנז). משנת יוסף יג, עא. וכ״כ בקונטרס שמחת יהודה ע׳ סט. ועיי״ש ע׳ עו. לבנימין אמר או״ח רכב, ב. עלי תמר קדושין א, ז. [וראה רץ כצבי רייזמן א, או״ח, ו, שכיון שהיא הודאה משותפת של האב והבן צריך שיהי׳ נוכח. וכ״ז מחודש וללא מקור].

ואין לחוש לשנוי נוסח הברכה בכגון דא (שחש לזה בשו״ת בצה״ח שם), בשינוי קטן ע״פ המתחייב, וכפי שמצינו בכ״מ כיו״ב (כמו על מצות ציצית, על הדלקת נר של שבת, וכיו״ב. ודעת לנבון נקל לחלק בין זה למש״כ המג״א רסי׳ ריט בשם מהר״ם מינץ, ע״ד השמטת תיבת ״לחייבים״ שהוא מעיקר טופס הברכה. וראה גם לקו״ש חל״ג ע׳ 128 ואילך. ולהעיר גם מהשינויים ומחלוקת בנוסח ברכת המצות, ולדוגמא: על הטבילה, טבילת כלי, כלים, כלי מתכות, כלי סעודה, להפריש חלה, חלה תרומה, חלה מן העיסה, כיסוי דם, הדם, דם בעפר, וכיו״ב). ומה גם שנוסח ״מעונש בני״ נמצא במדרש שכל טוב תולדות כה, כז. ועוד. ולהעיר, שבספר האסופות דיני או״ה סי׳ קעו בסופו: מעונש של בני זה. [ולהעיר מהשקו״ט עד״ז בבנים תאומים, אם לברך מעונשם של אלו, של זה ושל זה, או ב׳ ברכות בפ״ע].

ולכל היותר יוכל לאומרה עוה״פ, בנוכחות בנו, בנוסח הרגיל, שבלא״ה מנהגנו שמברכים ללא שו״מ (ראה גם בשו״ת רי״ט וייל, שמציע בכלל לומר ב״פ, עיי״ש טעמו) – ראה עד״ז בשו״ת לבעל פרי השדה הנ״ל. בצה״ח שם.

וראה קצוה״ש סה בבדה״ש יד, שיכול לברך כ״ז שירצה כמו ברכת הגומל. ולכאו׳ סברא היא, שכ״ה בכל ברכת הודאה כשהטובה עדיין קיימת. וצ״ע מש״כ בשו״ת משנ״ה יא, קפד שמברך דוקא מיד כבברכת המצות. והרי ממתינים עד שעולה לתורה, ובכ״מ שעולה רק בשבת, אף שאינו ביום כניסתו למצות. ושם ר״ל שמה״ט נהוג היום שמברכים ללא שו״מ. וד״ז זר עד למאד. וראה שו״ת רבבות אפרים ז, שם, משה״ק עליו. (ולהעיר שבלקו״ד ב ע׳ 528, משמע שאדה״ז אמר ברכת שפטרני בשו״מ שלא ביום עלייתו לתורה של בנו אדמו״ר האמצעי. ושם: ברכת הפטורה. וכבר העירו שלכאורה היא טה״ד).

ואמנם, יתכן שלכתחילה נכון שלא לאחר ג׳ ימים כבברכת הגומל. וכ״כ בשו״ת צי״א ז, כג, ד. (אבל יש לחלק, שבב״י ריט, כתב בשם האר״ח בשם רמב״ן, בטעמא דמילתא שרק עד ג״י נק׳ בא מן הדרך. ואינו שייך לעניננו. ועצ״ע בנוגע לחבוש וחולה. והעיר מזה בתורת חיים סופר יז. ואולי שתוך ג״י הוא לבוד, ועיקר הברכה מיד כשיצא מהסכנה – ראה תו״ח שם טז. ובריש הסי׳ ד״ה ולענ״ד). וצ״ע מלקט יושר שם, שאם לא בירך לפנ״ז כבר א״צ לברך, אף שהוא עצמו נהג להמתין אצל בנו עד שקרא בתורה. ואולי ס״ל שלאחר זמן רב ל״ש לברך. ובפרט שאין השמחה קיימת כבר (משא״כ בברכת הגומל, שההודאה היא על הצלתו). ובכלל, יתכן דס״ל גם בברכת הגומל שאין תשלומין אחר ג׳ או ה׳ ימים, כדעת כמה ראשונים.

אבל מש״כ בשו״ת בצה״ח שם, שאין לברך אחרי ל״י, ונסתייע מברכת הגומל – לא ה״ר לדבריו, שלא אמרו אלא להמתין עד ל״י עבור עשרה (משנ״ב ריט, ח ע״פ הרא״ה ברכות נד, ב. ועוד), ולא שאינו מברך אח״כ, דהא אינהו ס״ל שהגומל מברך גם ביחיד (ולדידן מספקא לן הלכתא כמאן – ראה רמ״א ג. וצ״ע שהמשנ״ב העתיק דברי הרא״ה למעשה, אף שיש כאן ספק ברכה. וגם למש״כ בבה״ל שם ד״ה וי״א בשם רעק״א, דאינו אסור לברך בלא עשרה דלא גרע מאדם דעלמא שמברך על חבירו – עדיין נכנס לספק ברכה לאחמ״כ כשיזדמנו לו עשרה). וכמ״ש הו״ע (בשו״ת בצה״ח ה, פח), שגם אחרי י׳ שנה מברך הגומל. (ודלא כערוה״ש ז, שבהפליג ונשכח הענין כבר אינו מברך. וסתימת הפוסקים שלא חילקו בדבר – מורה דלא כוותייהו). ומש״כ שם עפ״ז, במי שנוהג לברך בשו״מ, להמתין עד ל״י שיוכל לברך בפני בנו – צ״ע, דלא דמי כעוכלא לדנא, שברכת הגומל בעשרה הוא מדינא דגמרא, משא״כ לברך ברכת שפטרני בפני בנו.

בעשרה – ראה שו״ת דברי מלכיאל א, ד שמחדש שצריך עשרה. וכן נקט בשו״ת צי״א שם. וראה גם תשוה״נ ב, קמב בסופו. שמחת יהודה ע׳ עח. משנת יוסף יא, מח, ו. הליכות ביתה יא הערה נח בסופה. אלא, שבלא״ה נהגו לברך רק כשנודע לרבים – דהיינו עשרה, ראה מרפא לנפש זילבער ב, סד – שנעשה ברמ״צ, ובד״כ מברך בעלייתו לתורה, שיש שם עשרה.

אבל ראה שו״ת בצה״ח שם קלד שהאריך להוכיח שא״צ עשרה. ומוכיח לה מכ״מ. וכ״כ בזה השולחן סרכ״ה. וראה שמחת יהודה ע׳ ע. ולהעיר, שסתימת הרמ״א רכה, ב (וכ״ה בכ״מ) שלא הזכיר שצ״ל בעת קריה״ת, ובכ״מ כתבו רק כשהגיע לכלל מצות (ולהעיר מהשינויים בין סידור אדה״ז לשאר סידורי חב״ד) – משמע שא״צ עשרה.

 

 

#2182