הדרך הנכון לשער כזית פת

 

שאלה:

בשיעורי תורה (סימן ג’, ס”ח) מכריע הגרא”ח נאה שיש לדחוס את הלחם על מנת לשער כזית, והוא מגיע שהמשקל הסגולי של הלחם (כשהוא דחוס), שווה לזה של המים, והיינו שכזית הוא כ-26 גרם.

אך דבר זה לא נראה תואם את פשט אדה”ז בסימן תפו. והרי בספר כזית השלם מגיע לכזית לחם של 6 עד 7 גרם!

מה דעת הרב בנידון?

 

מענה:

אין צריך לדחוס כלל. אבל אם יש חלל גדול ניכר ימעך החלל.

 

טעמים ומקורות:

כבר הקשו כמה על מש״כ בשיעורי תורה סי׳ ב (קנו, א) וסי׳ ג הע׳ יז בסופה ״בדוחק עצום״, שסותר למשנה מפורשת שפת סופגניות משתערת כמות שהיא. ומחמת זה נגרר לפרש שהחללים שבבפת סופגנית – שכן מפורש בראשונים שהיא מלאה נקבים וחללים – היינו חללים מיקרוסקופיים שאינם נראים לעין, שבודאי לא לזה הכוונה. (ובפיהמ״ש טהרות ג, ד: אין חוששים אם מחוללים או מוצקים. והרי לפירושו אין לך דבר מוצק בעולם שבכל דבר יש נקבים מקרוסקופיים).  וגם אינו נכון במציאות ואופן האפי׳ שבפת יש תמיד חללים הנראים. ובלא״ה חללים מיקרוסקופיים פשוט שמשערים כמות שהיא שהרי אא״פ למעך. (וכן הביא מי שכתב וס״ל שפת סופגנית היא ללא חללים ורק מחמת ריבוי המים היא סופגנית. ודחה דבריו. וכ״כ גם באפרקסתא דעניא סי׳ סו). ואף שבכל דבר יש חלל, פשוט שיש לחלק בין חללים גדולים הניכרים לחללים שבפת סופגנית. ומשה״ק בשיעורי ציון ע׳ יט מי מודיענו מה נק׳ ניכר, פשוט שהוא כבכל התורה כולה, דבר שא״צ התבוננות ונראה בהשקפה ראשונה, כבדיני סת״ם ואתרוג ועוד.

והו״ע כתב בספרו שיעורי ציון ע׳ יח, שפירושו היפך פשטות המשנה והראשונים, ומודה שהדברים קשים ״וצריכה נגר ובר נגר דיפרקוני׳״, ״ומי שלבו רחב יותר יבאר ונקבל האמת ממי שאמרו״. ובסו״ד כתב גם שכל דבריו לפלפולא, שבנוגע למעשה הורו זקנים לשער לפי משקל. ונמצא שמה שדחקו – ובתרתי, בפי׳ המשנה ובדחיקת הלחם – מחמת הוראת חכמי הספרדים לשער במשקל. אלא שכבר כתבו בכ״מ דהיינו רק במקום שאין בקיאין בנפח ובכדי שיצא הספק בלבו. ועוד, דאינהו מיירי בפת כבדה מאד ששיעורו שוה למשקל המים, אבל בפת רגילה משערים בדעתו של רואה. ואכ״מ בזה.

וכבר השיגוהו כו״כ, וכתבו שדבריו מרפסן איגרי לפרש דמיירי בלחם העשוי כעץ והחללים שבו הם אותם הלחיים שבברזל ובאבן, אתמהה. וראה עלה יונה קמא: ברור כשמש וכבר צווחו ככרוכיא על הגר”ח נאה בזה שא”א ללכת אחרי המשקל אלא אחר המדה בלבד ואין צל של ספק שראיות כבודו תורתו מכריחות שאין למעך את החללים הטבעיים ולחם סופגני נמדד כמו שהוא. ובמכתב בעל הר צבי, הובא בס׳ חג האסיף ווייספיש ע׳ שטז: לדעתי דברי הגר”ח נאה זצ”ל הם דברי שגגה בזה שאומר למעך ולכווץ הרבה ודברי מע”כ נכונים מאוד דנקבים שדרכם להיות תמיד כן משתערים כמות שהם. ובבירור הלכה ה ע׳ קנד: וזה אחד מהפלאים הגדולים של הגר”ח נאה לחומרא. ובשו״ת צי״א ו, יא יצא לישע, כתב ליישב בדוחק דעת הגראח״נ, ושאין לצאת נגדו בסופה ובסערה ולעשותו טועה כבר משנה. אבל דבריו דחוקים למעיין ומוקשים טובא. ואכ״מ.

וראה מורי׳ גל׳ לז ע׳ נה. קובץ העו״ב גל׳ א׳ עד ע׳ 142.

ובמק״א – נסמן למטה – הבאתי שהו״ע חזר בו לבסוף.

וכן בנוגע לקמח כתב הגראח״נ ע״ה לדפוק על הכלי, היפך ההלכה שצ״ל לעשות בפיזור כדרך המוכרים שבודאי אינם מנענעים ודופקים על הכלי.

ולהעיר מפיה״מ עדיות א, ב, שמשקל הקמח ב׳ שליש ממשקל המים. אלא שכתב להזהיר שלא כל הקמחים שוים והכל לפי מקומו ושעתו.  ובשו״ת צ״צ יו״ד רכג כתב החשבון באו״א. (אלא שהגראח״נ ע״ה פקפק באמינות התשובה. וליתא). ובשו״ת תשב״ץ ג, רלו ביאר הטעם שתלוי באופן הטחינה ובחללים שבקמח, לפי שגם החלל מצטרף לשיעור. וראה בעתים לבינה (על ס׳ העתים) ע׳ 333 שביאר בטוטו״ד, ע״פ יומא עד, א, שחוש הראי׳ מועיל להשביע, ולכן שיעור כזית היינו כזית הנראה למראית העין לפי שחוש הראות מוסיף בחשיבותו ומועיל גם להשביע אותו.

ומצינו למי שכתבו כדברי הגראח״נ ע״ה, ובכך רצו ליישב המנהג אצל הספרדים לשער במשקל, שלאחרי המיעוך והטחינה שוה משקל לנפח. וראה פתה״ד א, קצ – קצו, א ואילך (והובא בשיעורי ציון ע׳ יז, מד׳ נר ומצוה ב, יז,  שהובאו בפתה״ד). וג״ז אינו במציאות. ועוד שלא אישתמיט בשום מקום שיש למעך עד תום בדוחק, וכש״כ לטחון עד אשר דק, ולמדוד לפני האכילה. ומשנה שלימה שנינו בכלים יז, ו שמשערים לפי דעתו של רואה, והטעם שאא״פ לצמצם, והיינו שכאו״א יכול לסמוך על ראייתו ודעתו. ולא ניתנה תורה למלה״ש או לחכמי המדה. (וכבר העירו וכתבו לפרש שאף גם בפתה״ד מיירי רק  בפת כסנין מסויים (הנקרא בישקוג”ו), שדחוס וכבד כמשקל המים, שהרי כתב להדיא דשאני היכא שאין המשקל שווה לנפח. וכבר כתבו הראשונים שהמשער במשקל טועה במקום שסותר למדה. ועוד הקשו, שבפתה״ד רי, א, ס״ל להדיא דלא כסברת זרע אמת, לענין חללים שאינם ניכרים, וס״ל שמשתערת כמות שהיא. אלא שאין הדברים עולים יפה בד׳ פתה״ד שהצריך למעך ולפרר, ואם המשקל בפת הנ״ל כמשקל המים מדוע נזקק לכך).

ומצו״ב מה שהארכנו בזה במק״א במקורות ועיונים להל׳ יומית אות תקלז:

ראה שו״ע אדה״ז סתפ״ו. וראה בפרטיות בהלכה יומית אות רלה.

וידועה דעת הגרא״ח ע״ה נאה (בשיעורי תורה סי׳ ג סקי״ז. ואמור רבנן בכפיל״א בשיעורי ציון סי׳ ג הע׳ 6 – ע׳ יח. ועייש״ע הע׳ 89), לפרש בד״ז שיש לחלק בין חללים הנראים לעין, וחללים שאינם נראים במוחש, ונקראים בלשונו נקבי הטבע (פארען). וראה שו״ת צי״א ח״ו סי״א. וכבר הקשו ע״ז בכ״מ. וראה גם קובץ יגדי״ת שנה ט חו׳ א. קובץ העו״ב יא ניסן תשע״א. וראה עלה יונה ע׳ קמא. חג האסיף ווייספיש ע׳ שטז. עדות ביעקב ח״ב סקנ״א. וראה בסדר הערוך פי״ט הע׳ 23 שנ׳ שבאמת חזר הגרא״ח ע״ה נאה בו מזה. וראה בארוכה (בד״ז, ובכללות הענין) בשו״ת ויען אליהו סכ״ג. ואכ״מ.

כן ידועה הסתירה בדעת המשנ״ב בזה – ראה שם סר״י סק״א. סתפ״ו סק״ג ובשעה״צ סק״ז. (וגם בערוה״ש סתר משנתו, ראה שם סר״ב ס״ט. סתפ״ו ס״ב. אלא שבזה יש לחלק בדוחק בין דין כזית של אכילת מצוה וגדר כזית לענין ברכה). וכמה אופנים נאמרו בישוב הדברים.

[גם צ״ב ההדגשה במשנ״ב  בסר״י שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים, והלשון דחוק, שהרי כש״כ כשהאוירים נרגשים שאינו מצטרף, אא״כ נאמר שהוא טה״ד, או שהכוונה לחלל גדול דייקא, שלכו״ע ממעך חללה ואינו מצטרף, ולזה קורא ״אינו נרגש״, כיון שאין שם שום ממשות כ״א חלל לחוד, משא״כ בפת סופגנית שהחללים נרגשים בתוך הפת גופא. וכ״ז דחוק].

וא׳ הביאורים בזה, שרק לענין ברהמ״ז צ״ל שיעור שלם ללא חלל, כיון שבפועל לא שבע מזה. אלא,

שבסתפ״ו כ׳ להדיא (בשעה״צ שם) שכ״ה לענין ברהמ״ז. (ולפלא מש״כ בשו״ת תשוה״נ או״ח ח״ב סקכ״ז דהתם קאי רק לענין אכילת מצוה ולא בברכה״נ. ואולי מש״כ הנ״ל מד׳ המשנ״ב סתע״ה סק״ה – הוא טה״ד, והכוונה לשעה״צ בסתפ״ו). ונצטרך לומר שמש״כ ברהמ״ז לא דק, או שהוא טה״ד, וכוונתו לשאר ברכה אחרונה דוקא. ועפ״ז, מש״כ בסר״י מיירי רק בפת, וכלשונו שם. אבל דוחק גדול לשבש כל הספרים. ועוד ועיקר שהרי מברך בכזית, גם כשלא שבע (אא״כ נאמר שכזית הוא ״שיעורא דרבנן״ של שביעה, אף שאינה ״שביעה גמורה״ (ראה בלשון התוס׳ ברכות מט, ב -ד״ה ר״מ. ועד״ז בכ״מ)).

אבל י״א להיפך, שבפת דוקא, אזלינן בתר סופו, שעיקר הברכה על שם הפת, ומשו״ה מצטרפים האוירים, משא״כ במעי״ג שמברך על הדגן. ויש שכתבו מסברא לאידך גיסא, שבפת אא״פ לצרף חללים כיון שאינם בגדר פת, אבל בברכת בנ״ר מצטרפים כיון שהחללים שנגרמו ע״י מים (אף שהם עצמם אינם מים, וגם באמת אינו בהכרח שנגרם ע״י מים) גם הם בגדר אוכל, וברכתם בנ״ר, דאכשורי אוכלא נינהו.

 ויש שחילקו שרק התפיחה מצטרפת, ולא החללים הקטנים. ועוד כיו״ב באו״א.

ורוב התי׳ אינן מניחות את הדעת. והעיקר שאינם מתאימים עם שרש ומקור הדברים בשו״ת זרע אמת או״ח סכ״ט, הן בלשונו והן במש״כ שם ביסוד הענין ע״פ השקו״ט בש״ס ופוסקים. ועצ״ב. ולהעיר מקיצור תולדות הח״ח ע׳ מב. ובכגון דא – מש״כ באחרונה עיקר.

ופוק חזי מאי עמא דבר לשער גם עם החללים. וכ״מ גם בדעת הראשונים שהובאו בב״י סשכ״ד, לענין חלה, ועיי״ש בט״ז סקט״ז דאזלינן בתר שעת החיוב (שבחלה ה״ז משעת הגלגול, משא״כ בדיני ברכות, שהיא משעת אפי׳).

(וראיתי להעיר במש״כ בהלכה ברורה (יוסף) סר״י בשעה״צ סק״ט שיתכן לומר שגם מש״כ בשו״ת זרע אמת שאין לצרף החללים שבפת סופגנית, כוונתו רק בחללים גדולים וניכרים, שבזה לכו״ע ממעך חללה – שכפה״נ לא עיין בפנים שהרי דבריו ברור מללו, דמיירי כשאין החללים ניכרים, ״שאין האוירים שבו נרגשים בחוש״, וברור שאא״פ להעמיס בדברי הזר״א עצמו כפי׳ הנ״ל במשנ״ב.

אלא שמצאתי בס׳ ובלכתך בדרך זילבר ס״ח שכתב לפרש באופן מחודש, שבזרע אמת מיירי שמלכתחילה הי׳ שם חלל גדול, שמדינא ממעך חללה, ואח״כ נתפח המים ונתפשט הפת לתוך החלל עד שכעת אין האוירים נרגשים, שרק בכה״ג ס״ל שאינו מצטרף (עיי״ש שהעמיס כן בלשונו) משא״כ בפת סופגנית סתם, עיי״ש ביאורו, ומבוסס על החילוק שפת סופגנית מק״ט מה״ת, משא״כ בשר עגל שהוא רק מדרבנן, עיי״ש. ועפ״ז כת״ש ליישב גם הסתירה במשנ״ב. ואף שאין פירושו מוכרח בד׳ הזר״א, ועד״ז במשנ״ב שהעתיקו – מ״מ גוף החילוק מובן היטב ומוכרח מסוגיית הגמ׳ מנחות נד, א דשקו״ט רק בסיפא דמתני׳ (עוקצין פ״ב מ״ח) בבשר עגל שנתפח, ולא ברישא – בפת סופגנית. ועד״ז כתב במנחת אשר וייס בתשו׳ שתח״י. ואכ״מ עוד).

ובאמת, כו״כ שיטות בד״ז מן הקצה אל הקצה. וראה גם שו״ת תורת חסד או״ח סי׳ ו. ועיי״ש באורך שדחה גוף סברת הזר״א שפת סופגנית טמא רק מדרבנן, והוכיח במישור בדעת הרמב״ם ועוד ראשונים שרק כשנטמא לפני שתפח אינו חוזר וניעור אח״כ להיות טמא מדאורייתא, וטמא רק בטומאה דרבנן, משא״כ לענין קב״ט מכאן ולהבא. ועד״ז הוכיחו בכ״מ – ראה הנסמן בס׳ המפתח (פרנקל) לרמב״ם טו״א פ״ד ה״ד.

ואף גם למ״ד שגם מכאן ולהבא מק״ט רק מדרבנן – היינו רק לענין בשר עגל דאזלינן בתר מעיקרא, אבל בפת סופגנית אזלינן בתר השתא כשנקרא בשם פת.

וליקט וקיבץ כל השיטות בזה – בס׳ ארחץ בנקיון כפי (פרץ) ח״ב סל״ו (לסי׳ קנח ס״ב), עיי״ש באורך. ויש להנדז קצת במסקנותיו, כנראה למעיין שם. ואא״פ להאריך לעת כזאת. וראה גם ליקוט השיטות בקובץ בית ועד לחכמים תשרי תשס״ט. וכבר נת׳ שפשטה ההכרעה כבפנים.

והנה, הקשה לי אדם קשה כברזל, דלכאו׳ בהכרח שאין לשער החללים, שהרי מתמעכים בפה בשעת הלעיסה, ואנן הנאת מעיו או גרונו עכ״פ בעינן (וראה לעניננו ברשב״א שבת צא, א. אבל שם הכוונה לנתפח ע״י מים, שמובן מה שאינו מצטרף, משא״כ בחללים רגילים הנחשבים כגוף האוכל). ומכאן רצה להוכיח שהכוונה לנקבי הטבע, וכדעת הגרא״ח ע״ה נאה.

אבל עכצ״ל דאזלינן בתר הכנסתו לפיו, וכמו שהוא בכמה דיני תורה – ראה חולין קג, ב. רמב״ם מאכ״א פ״ה ה״ד. וכן מצינו להדיא לענין שיעור כזית, שכשהוא בפיו ומרוסק פוחת שיעורו – ראה בשו״ת תרוה״ד סקל״ט מד׳ המרדכי פ׳ ערבי פסחים, סדר פסח.

[וראה זה פלא בשו״ת ברית יעקב או״ח ס״א בדיוק ל׳ הרמב״ם מאכ״א פי״ד ה״ד, שפחות מכזית חלב ונבילה שתפח ועמד על כזית (שמה״ת אין דינו ככזית) חמור יותר משאר חצי שיעור, כיון שמדרבנן דינו כשיעור שלם. ונפק״מ לענין מאכילין הקל קל. עיי״ש].

 

 

#21234