בענין הספר תורה שנפל
שאלה:
ס”ת נפל מארון הקודש על המשטח המוגבה (המצופה בשטיח) שאליו עולים בשתי מדרגות מרצפת ביהכנ”ס.
כיצד ינהגו: אלו שראו, ואלו שהיו בביהכנ”ס אך לא ראו.
מענה:
יתענו הרואים יום שלם, ואפשר לדחותו לימים הקצרים, וכן להתענות ב׳ חצאי יום. והחלושים וכן בחורים יתענו חצי יום וחצי יום יפדו בצדקה. ומי שנפל מידו יתענה עוד ב׳ חצאי יום. ושאר הקהל (בני ביהכ”נ שהיו ולא ראו) – לפחות חצי יום. והעיקר, שיזהרו בקדושת ס״ת לגדור גדר שלא לדבר כלל בעת הקריאה. וכן באמירת שמו״ת.
מקורות:
בפוסקים שגם במדרגות שלפני ארון הקודש צריך להתענות, ראה פרי השדה ב, עב. מהרש״ג א יו״ד נג. דעת משה ו. מנח״א ג, נב. (ומהתוכן נראה שהיא על השאלה שנשלחה בשנת תרע”ג גם למהרש”ג הנ”ל). ובכ״ז יש מקילין גם בזה – ראה אגרות הרמ״ז לז. הובא בעיקרי הד״ט יו״ד כו, כה (ושם כתב: “תשובה גמורה כתב למי שנפל ח”ו ס”ת מידו שקבל על עצמו להתענות ג’ הפסקות”). זכר יהוסף או״ח לא. גבול יהודה ז (ושוב בספרו עצי הלבנון, עא). וגם במנח”א שם (אבל שם: “הגם שהבאתי לעיל מדברי אגרות הרמ”ז לחשוב קולא ע”י שנפלה על המדרגות היינו מתוך חומר שהחמיר שם בתחלתו בריבוי התעניות כנ”ל שאין בכחנו לגזור כזה הקיל קצת עכ”פ כנראה מריבוי התעניות עי”ז שנפל על המדרגות אבל לא לפטור לגמרי מתענית א’ בלבד שנהוג בדורותנו כנ”ל”. וכן בשלחן מלכים שכז, ב. (ושם: “יש מקילין דאינן נחשבות לקרקע (אגרות הרמ”ז סי’ ל”ז במשנ”א סי’ מ’ סעיף י”ב). ויש שהחמיר דדינו כנפל על גבי קרקע (תשו’ בית היוצר באו״ח סי׳ טו. ואולי אם ידע מהרמ”ז הדר בי'”). וצע״ק, שלא ציין שברמ”ז מדובר שקיבל על עצמו להתענות, כדלהלן. גם להעיר שבתשו’ ביה”י כתב: “גם הבזיון לא הי’ כ”כ גדול מחמת שלא נפל רק על המדריגה כמו שהביא [השואל] בשם ספר ישן נושן עהד”ט”, והיינו שידע מהנכתב בזה). וחזי לאצטרופי להקל עכ״פ בחומר התענית. וכן מוכח ברמ״ז גופא. (אבל להעיר כנ”ל שהרמ”ז מיירי כשקיבל על עצמו להתענות: “ראשון לכל דבר כי יפה דן יפה כיון באשר גזר על עצמו בג’ ההפסקות”). וראה צי״א ה, א, ח. (ושם: “ונראה לומר דמכיון שיסוד הסתמכותו של הזכר יהוסף להקל בנפלה על מדרגות אה”ק הוא ממה שהובא בעקרי דינים שם בשם אגרות הרמ”ז, מוכח מזה שכוונתו רק להקלת הטלת התענית אבל לא בפיטור לגמרי, כי מדברי העיקרי דינים שם משתקף בעליל שהרמ”ז דן על כך רק על אודות הקלה מחומר הנפילה בנוגע למספר התעניתים, אבל לא מפיטור לגמרי גלל כן מכל עיקר התענית. וביותר נוכחתי על כך מדי עייני בגוף דברי אגרות הרמ”ז. כי מפורש יוצא מדבריו שם כאמור, דמה שצידד להקל במה שנפל על המדרגות שאינן כקרקע, וכן במקום המסבב את התיבה, הוא רק כי היכא שלא לחייב גם במלקיות ולא בשום דבר מפורסם רק בהצנע לכת, וגם לזה צירף עוד סניף להקל בנידונו מפני שלא היה הדבר בכנופיא ולא אוושא מילתא שזה מיקל הרבה חומר הענין, ואחרי כל זאת הסכים הרמ”ז לחייב אבל שפיר מיהת בתעניות בג’ ההפסקות . . כאמור נתברר הדק היטב מדברי העקרי דינים ומדברי הרמ”ז בעצמו שכל דבר הדיון להקל מפני שנפלו על מדרגות אה”ק בא רק על אודות להקל מחומרת הסיגופים והתענית אבל לא עלה על דעתו כלל להקל עבור כך לגמרי מחיוב תענית). וממנהגא גם הרואים עליהם להתענות. ובכ״מ החמירו גם על בני ביהכ״נ.
ומ״מ בנרתקה קיל טפי. וראה אג״ק ז ע׳ פג. (ושם: ״ובכ”ז יתענו הרואים עוד ד’ חצאי ימים”, והמשמעות (מתיבת “עוד”) שכבר התענו יום אחד (או שני חצאי ימים), והרי שהצריך שלושה ימי תענית (כפי שנמצא באיזה ספרים)).
ולכן, כנ״ל, יתענו הרואים יום שלם, ואפשר לדחותו לימים הקצרים, וכן להתענות ב׳ חצאי יום, והחלושים וכן בחורים יתענו חצי יום וחצי יום יפדו בצדקה. ומי שנפל מידו יתענה עוד ב׳ חצאי יום. ושאר הקהל (בני ביהכ”נ שהיו ולא ראו) – לפחות חצי יום.
ולהעיר, שבאג”ק אחרי שכתב “יתענו הרואים”, כתב בהמשך: “והת'”. ואפשר שהכוונה ג”כ לת’ שראו (אלא שבהיותם תלמידים – והיינו בחורים – יש להקל בתעניתם), ולא בגלל שייכותם למקום.
ובשו”ת מהרש”ג שם (שמדבר גם על ס”ת בנרתקה): “ושאר האנשים שהי’ בביהכנ”ס בשעת נפילת הס”ת אינם צריכי’ להתענות כלל רק כל אחד יפדה תענית יום אחד”. אמנם שם מיירי שלא נפל כל הס”ת, רק נתהפך וראשו נגע בארץ, וכתב שבכגון דא ״הדבר צריך הכרע״.
[הוספה לאחר זמן: בנידון הנ״ל שראשו נגע בארץ, ראה אג״ק כ״ג חשון תשי״ב, נתפרסמה כעת בהשלמות לקונטרס התוועדות שע״י הנחות בלה״ק לך תשפ״ב, שכשצד אחד נתגלגל לארץ תוך כדי גלילת הס״ת, ״הוא ובנו שי׳ יתענו במשך החורף ששה חצאי ימים״. ושם נזכר שלא היו נוכחים כ״א הנמען ובנו. ואולי שניהם נתעסקו בגלילה כפשטות הענין. וראה בשו״ת האלף לך שלמה או״ח שסא להקל, ומ״מ לשופרא דמילתא כתב שיקבלו להתענות איזה תענית יום אחד. וכ״כ שא״צ להתענות בעצי הלבנון שם. הליכות שלמה להגרשז״א תפלה יב בדבר הלכה מט. ועוד.
אבל יש שהחמירו גם בכה״ג – ראה שו״ת אמרי אש או״ח ו. וכ״כ לדייק מדבריו בבית היוצר שם. וכ״ה בשו״ת אבני צדק יו״ד קיז. בי״צ יו״ד ב, קסה. פרי השדה ב, עג (לענין שהוא בזיון. אבל לא לענין תענית). והובא באפרקסתא דעניא ג יו״ד קצד. מנח״א שם. מהר״ש ענגיל א, פב. מהריא״ץ או״ח ג. וראה גם שו״ת מנח״י ז, צב, ג. דברי יציב יו״ד קפד.
ובשו״ת אהל יהושע ב, יד, נטה להקל יותר – אבל לא לגמרי – בכה״ג. וכן בשו״ת רשב״ן או״ח רג. ובאג״מ או״ח ג, ג שיש מקום לכאן ולכאן ומהראוי להתענות והרוצה להקל נמי אין מזניחין אותו. וראה צי״א שם פרק ט.
ובאמת, יש לחלק בין הנידונים, שבהאלף לך שלמה, עצי הלבנון ועוד שהקלו מיירי שצד אחד נשאר בידו. וכ״כ לחלק בין הדבקים בצי״א שם פרק ח בסופו. אבני ישפה ד, קט. וראה מכ״ז בקובץ העו״ב וירא דהאי שתא (תשפ”ב).
ובמנח”א: “כל הביהמ”ד והקהל שהיו שם לא יתענו רק תענית א’ ויקראו ויחל”, ושניהם, מהרש”ג והמנח”א, לא פירטו אם המדובר כשהנ”ל ראו הנפילה, או די שהיו שם ולא ראו. ובמנח”א לא ברור כוונתו בהחילוק בין “כל הביהמ”ד” – “והקהל שהיו שם”.
בזכר יהוסף כתב בשם נהר שלום שצויין בעיקרי הד”ט “חומרא על חומרא גם על אותם שלא ראו את הנפילה”, והעיר עליו (וצוין בהערה למהדורת מכון ירושלים) בצי”א שלא נמצא זה בספרים הנ”ל, ויש לפרש שגזרו רק על הרואים.
ובאריכות בענין זה בצי”א שם פ”ד-ה-ו.
ולהעיר שגם מהרש”ג וגם המנח”א הזכירו שכשמתענה (מי שבגללו נפל) יתענה בה”ב. וכן בפוסקים שלפניהם, ומהם: ד”ח ומהרש”ם – הובאו בשערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר סו”ס כט, ושם מציין לכותבים “להתענות רק יום אחד ושאר הימים יפדו בצדקה וכן שאר הרואים יפדו בצדקה”.
וראה גם כאן:
#18951
