Nusach of Mi Shebeirach

 

Q. In the Kfar Chabad (Israeli) Siddur, regarding the nusach for the Mi Sheberach Layoledes, they change it from בעבור שבעלה ואביה נדר לצדקה בעדן to נדר בלי נדר לצדקה בעדן.

Is this change reliable or should we stick with the nusach printed in all other siddurim?

A. The nusach shouldn’t be changed.

 

Q. Does this also apply to a regular Mi sheberach lecholim (whether Shabbos or weekday), that one should say בעבור שפב”פ (שיתנו) נדר לצדקה בעבורו, or should that be switched to bli neder?

A. Should not be switched.

 

Q. And what if the gabbai himself is the one giving (so it’s his own neder) [And does he say his name or should he just say בעבור שנדרתי]?

A. He should say בעבור שאתן בלי נדר, and he need not specify his name.

 

Sources:

כן נדפס בכל הסידורים. וכנוסח זה הובא בשע״א י, כו וראה בפתחי שערים שם (וכן שם לא), לגבי מי שבירך של הש״צ למזכירים נשמות. ולא פקפק בה אדם. וכבר הובא מזה במנהגים דבי מהר״ם בין פסח לשבועות ובאו״ז שבת נ, מהרי״ל הל׳ נישואין, ועוד ועוד. וראה ברמ״א או״ח שו, ו. (וראה ערך שי שם) ובכמה דוכתי. וכבר חקרוה והביאו נוסחאות קדמות של נוסחי מי שבירך בכמה ספרים.

וחדשים מקרוב באו לשנות הנוסח. ותחילה וראש הובא כן באלף המגן תקפא, קב. שם תקפד, כו. ואמרו בכפילא בספרו תוספות חיים על החיי״א ז, כד. שם קמג, מא. וראה תפלת דוד להאדר״ת ע׳ נה ושם ע׳ קפז שהעיר מהגה שבפירש״י לדה״י א, ד, י. וראה שם ע׳ פה-ו. וכבר העיר בזה במור וקציעה או״ח שו, ועיי״ש שהותיקין נותנים משכון ושמא טעמם שלא להיכשל בעון נדרים וא״כ יפה לנהוג כך גם בחול. ומלשונו משמע שהוא סלסול בעלמא. וראה מקו״ח להחו״י תרכא, ו. (והן אמנם שכבר כ״כ בטהרות הקודש – אמשטרדם, תצ״ג – ב, בסדר הוידוי בד״ה נדרתי – לח, א. ולפניו בדברי חכמים פוחביצר, דעת החכמה שער התשובה כג (לה, ג). והביאו בנהג כצאן יוסף קריאת ס״ת טז – ע׳ קמא. אבל לא נתפשטו דבריהם בתפוצות ישראל. וגם משמע קצת, בחלקם עכ״פ, שעיקר טעמם שלא יהא בכלל גונב דעת הבריות. ואולי מיירי בנוסח בעבור שנודר ל׳ הוה, וכדלקמן. ובדברי חכמים שיתן משכון על הנדר ואז יאמר בעבור שנדר או שנתן).

ובהקדם, שמצינו בהגהות אדמו״ר הצ״צ לסידור שתיקן בנוסח יזכור לומר בלי נדר. וכ״ה בחכמ״א צא, ב. והעתיק דבריו בקיצור שו״ע סז, ג. וכ״כ במיני תרגומא ואתחנן ו, יג. שם לקוטים בסופו ד״ה נעים. אהבת חסד ב, טז. ועוד. והוא ע״פ השו״ע יו״ד רג, ד (וראה ש״ך שם ג), ורנז, ד. וז״ע נדפס אג״ק לב ע׳ מה – ראה שם מזה. וראה גם א״א מבוטשאטש או״ח תרכא, ו, מטעם אחר, חששא דבל תאחר. וכל הנ״ל איירו במי שפוסק צדקה עבור עצמו, ולא מצאנו בדבריהם בנוגע מי שבירך שעושה הגבאי. וגם בשבה״ל רלט שכתב שבלשון נדבה בעי למימר, אף שכתב שם שהחזן מברך אותם, כוונתו אינה על החזן אלא על הפוסק צדקה ומודיע לחזן, כדמוכח מהמשך דבריו. (ובמט״א תריט, נג שיש מדקדקים במי שבירך בעלי׳ לתורה ביו״כ – לכאו׳ אינו מטעם זה, אלא שלא לפסוק צדקה ביו״ט. ודלא כאלף המגן שם).

ואכן, לא מצינו ששינה הצ״צ במי שבירך לתינוק אחר המילה, הנמצא בסידור. וכן מצינו בהגהות כ״ק אד״ש לנוסח מי שבירך ליולדת שבמחזור, בהוספה לליקוטי מנהגים, נד׳ במחזור השלם ובס׳ המנהגים ע׳ 62, לומר: בעבור שבעלה ואביה נדר. (ובשיחת יט״כ תשכ״ט, ״בעבור שבל״נ אתן לצדקה בעדו״ – היינו במדבר בעד עצמו. כן להעיר מהנוסח בלקוטי לוי״צ אג״ק ריש ע׳ רז. ואולי, שאני התם שביקש במיוחד שיעשו עבורו, ולא רצה לכתוב בל׳ נדר, שכתיבה כדיבור).

ועכצ״ל דאף דקייל״ן שאפי׳ בצדקה אין טוב לידור, אי״ז בכלל. וראה ערך שי יו״ד שם כיון שהוא ע״י שליח, דהיינו הגבאי. וכ״כ במהר״ם בריסק דלקמן. וכן מוכח בשעה״כ יד, ט בנוגע מי שבירך לתינוק אחר המילה, עיי״ש. וכ״כ במכתבו שהביא בכורת הברית פתח אליהו מה. וראה גם בקונטרס עיון תפלה שבסידור דע״ק שהביא בחדא מחתא לומר בא-ל מלא רחמים ״בעבור שנידר״ (ולא דנדר דמשמע דקאי על הנפטר. והוא משע״א), ולומר ביזכור ״בעבור שאתן בל״נ״. ועכצ״ל לחלק כנ״ל. וכן מצינו בכמה פוסקים שהעלו להלכה דלא מהני נדר ע״י שליח. וכ״ה לעניננו באו״ז שבת נ, חלקו הובא בד״מ שו, ג. אלא שלבסוף נשאר בערך שי בצ״ע ממש״כ במרדכי ב״ב א, תתצא, והב״ד בש״ך רנז, ז שגם בנדר ע״י הש״צ נק׳ נדר. וי״ל, דהיינו כשמבקש מהש״צ להדיא להדירו, וקאי התם לענין אחר שאינו עובר עד שיתבענו הגבאי, אבל לענין גוף הנדר כל שגמר שיהא בל״נ לית לן בה. וראה בשו״ת שבה״ל ד, קכה, שהקשה מטעם אחר, שהרי עומד שם ומקבל בלבו מה שאומר הש״צ ועדיף משליחות דעלמא, ולא גרע מנדרי צדקה במחשבה. וכעי״ז הוא בדברי השואל בשו״ת תורה לשמה דלקמן. (ועיי״ש בשבה״ל מש״כ ליישב מטעם אחר. וראה גם מהרש״ם ודובב מישרים דלקמן. אבל ראה מש״כ הו״ע  קובץ מבית לוי יו״ד ע׳ קצט, להקל ביזכור, שא״צ לשנות הנוסח, עיי״ש טעמו). ולדברינו בודאי צריך שיגמור שיהא בל״נ. ובאמת, גם בלא חשב להדיא שיהא בל״נ, איכא למימר דלאו כל כמיני׳ דהש״צ להחיל עליו דין נדר שלא ברצונו. ובכלל, אין כאן שליחות גמורה, שאינו מבקש מהש״צ שיהא שלוחו לנדור, כפשוט. וכ״כ בנדו״ד בשו״ת מהר״ם בריסק ב, ט.

ואה״נ שמצד דין גמר בלבו מקום להחמיר בדבר ולחשוב להדיא שיהא בל״נ. ומ״מ קיל טפי משאר נדרים שבדיבור, לדעת המחבר חו״מ ריב, ח. (אבל ראה מהרי״ק שרש קסא שבנודר לביהכ״נ חמור טפי ומתחייב במחשבה. וראה שו״ת בי״צ יו״ד ב, פב, יא. אבל ראה מהרם בריסק דלקמן). וזהו נוסף לכך שצ״ל גמירות דעת בשלימות ולא מחשבה בעלמא, ודרך האדם להתנחם.

אבל באמת כאן עדיף משאר נדרי צדקה במחשבה, שנוסף להדעות שאינו מועיל רק כשמוציא גוף הנדר בדיבור, ובמחשבתו חשב הסכום ולמי ליתן (שו״ת דת אש, הובא בפת״ש רנז, טו)- עוד זאת שמחשבתו היתה שהש״צ יוציא בפה, וכל שנתכוון שיהא בדיבור לכמה דעות לא מהני משום נדר. ועצ״ע שאם רוצה שיחול ע״י דיבור הגבאי, ה״ה שלוחו. ואם אינו רוצה לא אהני סברא זו שרצה שיחול ע״י דיבורו. ומ״מ, ברור שיכול להחליט שאינו רוצה שיחול בתור נדר. ואכתי י״ל כדמעיקרא, שלא קיבל ע״ע שיהא די לו במחשבה, שבדעתו שהגבאי צריך לאומרו. ועכ״ז, לא רצה שהגבאי יהא שלוחו להחיל עליו חובת נדר. ובכל אופן, גם את״ל שגם בכה״ג מהני נדרי מחשבה, הרי י״א שבצדקה להקל לא מהני נדרי מחשבה – ראה מהר״ם בריסק שם. ושם, שבנותן ממון לביהכ״נ ל״ד לד׳ מהרי״ק הנ״ל. ויש להוסיף שבנדרים שגמר בלבו כתבו כמה פוסקים לסמוך על מסירת מודעה בער״ה. והארכנו במק״א. ואכ״מ.

ואילה״ק שהרי עונה אמן (ראה שו״ע יו״ד רט, א) – שפשוט שהאמן הוא על הברכה ולא על הנדר. וראה שו״ת אגרות מלכים כו, ג. ולא נחית לכל הנ״ל.

ועל האומרים בל׳ ״בעבור שיתן״ – שכ״כ בדברי חכמים (שנתן או שנדב) וטהרות הקודש (שיתן), וכן באלף המגן ותוספות חיים שם (שיתן) – ילה״ק שגם בלשון מתנה נק׳ נדר. וכה״ק בצדקה ומשפט ד הע׳ ג במוסגר. וכבר הקדימו בחי׳ מהריא״א נדרים כב, א, נדפס בסוף שו״ת בית ישראל לאנדא ח״ב. אבל כשאומר בל״נ מהני. ויש שכתבו שלא לומר גם ״יתן בל״נ״, שלא להקדים בפיו הנתינה לאמירתו שהיא בל״נ. ואין דבריהן מוכרחים. ולהעיר שבהגהות הצ״צ שם הנוסח הוא: בעבור שבל״נ אתן.

ועוי״ל בפשיטות כיון שהוא ל׳ עבר, ראה רמ״א יו״ד רלב, יב. וכ״כ ליישב בשו״ת בי״צ או״ח כ, יג. וכ״כ מהרש״ם א מפתחות לסי׳ רא, אות עו. שם ה, פד. דובב מישרים א, פז. וא״ש גם הקושיא מד׳ המרדכי, דהתם י״ל דמיירי שאומר הש״צ בל׳ הוה. ובנדו״ד אילה״ק משום נדרי מחשבה – שרוצה שיחול ע״י הגבאי, והגבאי אמר בלישנא דלא מהני. וראה גם דע״ת יו״ד רג, ד. ועפ״ז מובן גם שעדיף לומר בל׳ ״בעבור שנדר״ בל׳ עבר, מלומר ״בעבור שיתן״ שהוא בל׳ עתיד.

ובלא״ה בנדרים שבמי שבירך הנאמרים בקול ובפרהסיא, עדיף מנוסח היזכור שכאו״א אומר לעצמו, כיון שעי״ז מזרז אחרים – ראה רמב״ן חולין ב, א ורשב״א שם שמותר לידור נדרי צדקה, והובא בגליון מהרש״א יו״ד רג, ד. יד יוסף שם ה. ועוד. וראה שו״ת הרדב״ז ג, תמא, להתיר לזרוזי נפשי׳. הובא בברכ״י יו״ד רג, ג. ואף שלא קייל״ן הכי, ראה ערוה״ש שם יא, ושו״ת שבה״ל שם, כשנודר בשיעור שמחויב ליתן בלא״ה מותר לכו״ע, ראה חדרי דעה שם. וכ״מ בנדרי זריזין נדרים ח, א ד״ה האומר. ובנודר להיות מעשה אחרים ודאי הותר – ברכ״י שם א (ובספרו פני דוד תצוה כח, ו). ערוה״ש שם ח. בא״ח ש״ב ראה ב. וכ״כ ליישב בנוסח מי שבירך בחי׳ מהריא״א שם. וראה גם שו״ת בא״מ א, נז. וראה כעי״ז בדברות משה נדרים א, יא הע׳ נא – ע׳ קמב – שהסכימו חכמי הדורות להתיר לידור ברבים בכדי שיוכלו הגבאים לתבוע, וגם מי שיודע בעצמו שישלם אם יאמר בל״נ ילמדו ממנו אחרים ויהא הפסד לצדקה. עיי״ש. והוא כעין מש״כ הריטב״א נדרים י, א (נוסף להטעם שבר״ה ויו״כ הוא כעת צרה שמותר לידור) שאם לא ידרו לא יהי׳ לעניים די צרכם, וגם שכשנודר ברבים יתבייש ולא יאחר נדרו ואם יתמהמה יוציאו הגבאים ממנו בכח. אבל ראה ערך שי יו״ד שם. שו״ת שבה״ל שם. וראה באו״א בשו״ת תורה לשמה או״ח צא. וכוונתו צ״ב.

וראה בכ״ז שו״ת שרה״מ ח, מח. דברי שלום קרויז ד, קכה.  תורת חיים וחסד ג, ב. אהלי יעקב פרבשטיין ויקהל ע׳ תרכט ואילך. מעדני יו״ט זנגר א, מה. קובץ עץ חיים באבוב כט. הנסמן בכל נדרי שטסמן סא, כה ואילך. הנסמן בפסקים ותשובות רנח, כה.

 

 

#17702