Can I ‘switch’ a Bracha in its midst?

 

Question:

If I had vegetables and chicken on my plate, and I stuck my fork into a vegetable and began making Ha’adama, but remembered by the word “ha’olam” that I already made Ha’adama on melon just before (when this plate was already in front of me):

A. I instinctively released the vegetable from the fork, stuck it into some chicken, and finished off the Bracha as Shehakol — does that Bracha count even though it was begun with the intent to say Ha’adama? Or must I repeat Shehakol over again?

B. At the point in time of catching myself by “ha’olam” — what is the best course of action? To say Boruch Sheim, or conclude it as a Bracha that is applicable (like Shehakol), even though it is different than the original intention?

 

Answer:

A. After the fact, it counts, and no need to repeat it.

B. Initially, you should say Baruch Sheim and not conclude with a different applicable Bracha.

 

Sources:

הנה, נחלקו בזה הפוסקים. ולכאורה איכא משום ספק ברכה לבטלה גם כשסיים בברכה אחרת, ראה רט א ובמג״א ג. אבל בכמה פוסקים כתבו לעשות כן – ראה א״א מבוטשאטש שם. שם נא ד״ה היום. וכ״כ שלחן הטהור שם רט, א. ברכת הבית יט, כו. (ושם שבלא אמר אלקינו יסיים למדני חוקיך שי״א שלא יצא בסיים בברכה אחרת), הביאו בשלחן מלכים ו, נד ואילך. וכן מצינו כבר בשער אפרים ד, יט דמהני. אבל ראה בתהל״ד רפב, טז ואילך שהקשה, וס״ל דלא מהני. אלא שבכאן גרע טפי משאר דוכתי, שכיון שאין העוף בידו, לא חל עליו הברכה.

ומצינו כה״ג בשו״ת הלק״ט קנג, והביאו בארצה״ח ח, צד, שיכול לסיים על תפילין כדשתחיל אדעתא דציצית. וטעמו, ומקורו דהעיקר דלא אזלינן בתר מחשבתו. והקשה עליו בנהר שלום קמ ד״ה ומדי עברי. ושם שסותר לפסק השו״ע רו, ו שבנפל פרי מידו והי׳ מאותו פרי לפניו יסיים ויאמר בשכמל״ו, ואמאי לא כתב שיסיים על פרי אחר. ומוכרח לומר, דהתם מיירי שפרי בידו, שכבר חלה הברכה על הפרי, ולא מהני לסיים שיהא על פרי אחר. ולא דמי לסי׳ רט שטעה בהברכה, וטעה ובירך עליו ברכה אחרת, ויכול לסיים כדת. ובנהר שלום כתב סברא לחלק בין ברכת המצות לנהנין, ודחאו שבהלק״ט גופא מוכרח שלא חילק ביניהם. וראה סברא כעי״ז בגנת ורדים א, כ. וראה וזאת הברכה כה בארוכה. וראה אצלנו בבירור הלכה בדין השוכח על הנסים בשוה״ג למילואים ג.

ואין לומר דבשו״ע מיירי רק בשלא אמר אמ״ה, ולאידך בבא בתרייתא כשאמר אמ״ה קאי בשאין פירות לפניו – שברא״ש ברכות ו, כ מוכח שגם בכה״ג לא יסיים. וכ״ה בתר״י וברי״ו תולדות אדם וחוה טז, ב – קמג, ג.

ויש שכתב לחלק, שרק בפרי מאותו המין לא מהני, כבסי׳ רו שם, שכיון שלא שינה מכוונתו בתחילת הברכה, אכתי חלה רק על הפרי שהיתה בידו. וגם בברהמ״צ דינא הכי בהראו לו מקום אחר בזפס״ת. או בהביאו לו טלית אחרת או שופר אחר וכדומה. אבל באוכל מסוג אחר, וסיים הברכה בחתימה אחרת, נגררת תחילת הברכה אחר החתימה, ומהני. אלא שאין הכרח גמור לסברא זו. וכלפי לייא.

וי״ל דגרע טפי, מסי׳ רט, שפתח וחתם כהוגן, רק שבפתיחה חשב לחתום שלא כהוגן, והיינו לומר בפה״ג על מים, וגם כיון לברך על מה שבכוס, משא״כ בנדוננו כשפתח אדעתא דמאכל אחד וחתם אדעתא דמאכל אחר.

ומכיון שכן לכתחילה לא מורינן לי׳ למיעבד הכי, בשגם שי״א שבשכמל״ו הוא תיקון גמור.

ומצינו בחיי״א נח, ו שבנמצא יין בידו ופתח אדעתא דשהכל, מסיים גם לכתחילה בפה״ג כיון שבאמר שהכל יצא. ומוכח דאל״ה לכתחילה אין לעשות כן. וכ״ה ההכרעה למעשה, שהרי לכמה ראשונים העיקר הוא מחשבתו בעת הברכה.

ואף שבמג״א רסח, ג שהעיקר כדעת הראשונים דלא אזלינן בתר מחשבתו – התם אי״ב משום חשש ברכה לבטלה. ועוד יש לחלק.

 

 

#17613