Are you allowed to eat your finger nails?

 

No.

 

Sources:

הן משום מאיסותא, ואף אם בעיניו אינו מאוס עובר משום בל תשקצו, דאזלינן בתר רובא דעלמא – ראה כנה״ג יו״ד בהגה״ט ד, והובא בפמ״ג שם במ״ז ב ובש״ד ג. וי״ל שגם הפר״ח מודה לזה (דלא כפמ״ג) – ראה בזה בשד״ח כללים מערכת הבי״ת עט, ערך בטלה דעתו.

וי״ל עוד, שבהגהות ר״פ על הסמ״ק פ, שכתב שאפי׳ אינו מאוס רק בעיניו יש ליזהר – משמע שפי׳ בדעת הסמ״ק דאזלינן בתר רובא דעלמא. אלא שי״ל דמיירי בגוונא שמאוס גם בעיניו, ולהר״פ גם במאוס רק בעיניו אסור. וכן בסהמ״צ להרמב״ם ל״ת שמוזהר באכילת דברים המאוסים שירחיקום רוב בנ״א, וביראים עג (קנא) שבמפליג עצמו בשיקוץ ממנהג שכיניו ומבני עירו עובר בלאו – איכא לפרושי דמיירי שגם אצלו מאוס. אלא שכ״ז דחוק מאד.

ובעושה בפני אחרים – אסור בלא״ה, דלא גרע מרק בפני חבירו או הורג כינה בפני חבירו ונמאס – חגיגה ה, א. ד״א רבה י. כלה רבתי י. והובא להלכה במג״א קנו, ובשו״ע אדה״ז שם טו. וראה גם שבת יב, א. ושם: ברה״ר. אבל ראה כה״ח שטז, פח. וראה ס׳ היראה סז: אל תהרוג כינה ואל תעשה שום דבר מאוס בפני חבירך. ויש מקומות שכתבו שחייב מיתה – מנורת המאור ע׳ תקפה. אוצר מדרשים ע׳ תקו. אבל בעירובין צט, א שרק בפני רבו חייב מיתה. וראה גם יפ״ל קנא, י. משנ״ב שם כד. בא״ח ויקרא י. ערוה״ש או״ח צ. שם קע, יב. כה״ח שטז, פח. וכל הל׳ דרך ארץ בסעודה – בטושו״ע או״ח קע – מלא בד״ז, שלא לעשות המאוס בעיני אחרים. ואף שצפרנים אין בהן משום מיאוס, ראה מו״ק יח, א, ובשיטה לתל׳ הר״י מפאריש שם דל״ד לרק והורג כינה, היינו בזריקתן ולא באכילתן. ועוד, שהכל לפי הזמן והמקום. וי״ל שי״ב גם משום ולא תונו איש את עמיתו, וביטול מצות ואהבת לרעך כמוך. וראה חינוך מ׳ רמג שכל שציערו בשום דבר עובר. וראה הנסמן כאן:

Are you allowed to spit cherry pits into a plate in front of you on a table on Shabbos?

וצע״ק, שברש״י חגיגה שם משמע שלישנא דכל נעלם לרבויי קאתי, דמיירי אפי׳ בדבר מועט. וכ״ה בכ״מ שהוא מדברים הקלים – ראה כללי המצות לר״י גיקטאליא ערך דין. שערי קדושה להרח״ו א, א. ועוד. ואם עובר על אונאת דברים אינו דבר מועט. וי״ל דמיירי ״על כל נעלם״, שעשה בשוגג, ראה רש״י ומהרש״א שם. פי׳ הרי״ף בעין יעקב. אורות אלים לבעל פלא יועץ שם. וראה בית הלוי וישלח. ובמאירי שם כתב להדיא שאין גופן עבירה. ואולי לאו אכולהו קאי.

[ויל״ע שבחדא״ג מהרש״א דשמואל ר״ל לאוסופי על רב, שאפי׳ ברקיקה שמוכרח בה חייב כיון שעשה בפני חבירו. ועד״ז בדרשות מהר״ל לשבת שובה. וראה קובץ העו״ב תתצא דלשיטתייהו אזלי רב ושמואל. ואכ״מ. ולהעיר, שבמג״א ואדה״ז הביא רק הורג כינה, ומשמע דלא ס״ל כשמואל. אבל במחה״ש שם דה״ה כל דבר מאוס. וצ״ל דס״ל דנקט חדא מגו תרתי].

ושו״מ ביפ״ל ח״ג קו״א יו״ד קטז, ט – קכ,  ג – שלא לכסוס צפרניו שלא יבוא לבלע מהם ויבוא לידי סכנה מחמת מיאוס. אלא שלפי הענין יתכן דמיירי בשל רגליו דוקא, יעו״ש.

ועוד איכא בדבר, שהרופאים אומרים שיש לחוש בדבר משום סכנה, הן מחמת זיהום, הן בחולי מעיים מסוגים שונים. וממילא י״ב משום שמירת הגוף. 

ואם הוא בר אוריין מחלל ש״ש, שרואיהם אומרים כמה מכוערים דרכיו – ראה עד״ז בס׳ היראה שם.

ויל״ע אם י״ב משום איסור אבמה״ח ואכילת בשר אדם. וברמב״ם מאכ״א ד, יח בנוגע לצפרנים של העוף שפטור מפני שא״ר לאכילה. (ולהעיר מהשקו״ט בשו״ת אבנ״ז אה״ע שלב לכתוב סת״ם על שערות אדם מדין המותר בפיך. ושם, ששערות מצ״ע מותרות שאין דין יוצא באדם. וכבר הביאו משו״ת בשמים ראש יט בכסא דהרסנא ב, שאף שמותר לכרוך בשער אדם שאי״ב דין המותר בפיך לא נהגו. אלא שאין דבריו מוסמכים, כידוע).

וראה בבא״ח ש״ב אמור ה, שלא לחתוך או לקלוף בשיניו חתיכות עור שבאצבעות שמא ישאר קצת בפיו. וצ״ל דר״י דשקלינהו לטופרי׳ בשיני׳ (מו״ק שם) – נזהר שלא ישאר בפיו. והארכנו בזה 19252.

 

 

#17553