Can I mourn my unborn baby?



When it comes to the laws of a נפל, the halacha is that there is no אבילות, and the custom is that the parents have no involvement in the burial, etc.

For many parents, this is very difficult, that they have no way to mourn. It is as if they are being told: “nothing happened”. Is there any explanation (with a source) that can help to soothe their pain? Is there a source to the thought that the נשמה is so high and special that our עבודה will not help לעליית הנשמה?



Clearly, the Torah recognizes that the loss of a pregnancy is painful for the parents. This is obvious from a number of sources referenced below. However, The Torah ritual of mourning is not intended to be an expression of the sadness we feel. Indeed, the Torah rituals in general are not there for the purpose of expressing our feelings. While they do provide a decent framework for appropriate human feelings, that is not the ultimate purpose of the ritual. With regard to mourning specifically, it is true that the Torah practices of mourning provide an individual with a reasonable framework to ensure that one is not excessive in the mourning nor callous, nonetheless, it has nothing to do with how we feel about the matter. This is evident in the fact that one is required to practice certain mourning rituals, despite the fact that often they are not inducing sadness, nor an expression of sadness, rather a major inconvenience (such as not taking a haircut for a specific amount of time, etc.). Furthermore, the mourning laws apply, even in the case where a person doesn’t experience any sadness at all and rather might even be happy due to the negative relationship he has had with a relative. Furthermore, at times one is expected to put aside their sadness because it interferes with other Torah obligations even while the ritual of mourning might still be present.

It may be said that the Torah rituals are here for us to make sure that our practices are in sync with the divine desire. They are also symbolic that which occurs in the heavenly world when a soul departs from the body.

Additionally, the mourning in the Torah is not an expression of sadness but rather a result of the fact that there is now a vacuum in the world. This vacuum specifically relates to someone who had a mission to accomplish and can no longer do so.

In the case of a pregnancy loss, while it is extremely difficult for the parents, from the Torah’s perspective, this was a special soul who only came here for a short visit and its purpose is to return to its original Source, to be united with Hashem.

This perspective does not diminish in any way the extent of the pain of the parents or other relatives. After all, human beings who live in this world see everything from the human perspective. Thus, they may be sad and mourn – and ought to do so – but there’s no Halachic obligation of mourning.

If one wishes to practice the actual Torah laws of mourning in such a case, they may do so, as long it doesn’t conflict with any other Torah laws. The general rule that one should not mourn excessively obviously applies here too.

Kaddish should therefore not be said.



ראה קדושין פ, ב – דתביר יצרי׳.

אבלות בשונא – כמפורש בכמה פוסקים. וראה ביש״ש גיטין ב, ד לגבי אשתו שדעתו לגרשה מחמת קטטה, ושאני משאר שונא. והוב״ד בהגהות רעק״א יו״ד שעד, ד. אבל ראה בית מאיר אה״ע צ, ה. שו״ת מחנה חיים ג יו״ד לט. הסבא קדישא ז. והלכה כדברי המיקל באבל – ראה שו״מ תליתאה א, פח. תשורת שי ב, קנח.

להעיר מדין אבילות ביו״ט בדברים שבצינעא אף שמחוייב לשמוח. וכן מחויב לישב בסוכה דאיבעי לי׳ ליתובי דעתי׳, וטירדתו באבלות אינה טירדא דמצוה, וברש״י סוכה כה, א ד״ה טירדא שאע״פ שחייב לנהוג דיני אבילות אינו חייב להצטער. ושם משמע שמצות אבילות משום כבוד המת. וראה שב דנחמתא לר״י ענגיל אופן ו. ומובואר נמי שאינו שייך בנדו״ד. וברש״י כתובות ו, ב שאין צערו מצוה אע״פ שאבילותו מצוה. ואדרבה, באמת הוא לטובה וא״צ להצטער – ראה רס״ג ראב״ע רמב״ן ספורנו חזקוני ועוד עה״פ בנים אתם לה״א לא תתגודדו.

בנוגע למצות מעשיות שבתורה, שמטרת המצות היא כלה״כ ויצנו את כל החוקים ליראה את ה׳, ולא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, הנה אף שבכ״מ בראשונים (חינוך מ׳ טז. ועוד) מבואר בנוגע מצות מעשיות, לפי שאחרי המעשים והפעולות נמשכים הלבבות, הרי לא זהו סוף ומטרת הענין. ואילו נצטווינו לחטוב עצים ג״ז היינו עושים. ועוד, שלפ״ז צ״ב מה שעיקר המצוה הוא המעשה ולא הכוונה, ולפעמים יוצא יד״ח ללא כוונה כמצות שי״ב הנאת הגוף או מצות דרבנן לכמה דעות. וגם במצוות הצריכות כוונה, הכוונה אינה בהבנת ותוכן הענין כ״א גוף ועצם הכוונה לצאת ידי חובתו. ומבואר בזה, שעיקרם קיום המצות במעשה בפועל בכדי להתקשר בצוותא וחיבור עם הקב״ה, ולעשות דירה בתחתונים, וכמבואר בכ״מ, בדא״ח. ועוד איכא בגווה, כמבואר בספרי הקבלה, שהמעשים למטה ממשיכים המשכה מלמעלה.

ובנוגע לאבלות בפרט – בכ״מ נת׳ הטעם, שהוא בכדי שיתעורר בתשובה (ראה מצו״ד דלקמן. ועוד). וראה תפארת ציון על ב״ר ק, ז, שעיקר טעם אבלות לפי שמדה״ד מתוחה עליו, וע״י שמירת האבלות נדחית החרב. ולפ״ז נמי אפשר ליישב גם השאלה שבפנים. ועוד טעמים לאבילות, ראה מצו״ד לרדב״ז מ׳ תקעח. אורות המצות פ׳ אמור בתחילתו. וראה הנלקט בס׳ ילקוט יצחק זאלר ב פ׳ אמור מ׳ רסד, אות ס ואילך –  ע׳ 110. ויש שכתבו שעי״ז מיקל בעונש המת ונושא בעול אתו. ולפי רוב ככל הטעמים, אינו שייך בנדוננו.

שמותר לקבל ע״ע דיני אבלות – ראה רמ״א יו״ד שעד, ו. ולהעיר גם ממנהג בני א״י בתשובות הגאונים שערי צדק, ג, ד, יא.

ועכ״ז, יש למעט באבלות – ראה פת״ש שם ז.

קדיש – שו״ע יו״ד שדמ, ד. וראה שו״ת ממעמקים א, טז. צי״א ז, מט, ו, ז.