האם עדיף לקרוא שנים מקרא בע״ש אף שאצטרך להפסיק כמה פעמים באמצע, או לקרוא בשבת ברציפות ללא הפסקה?
מענה:
עדיף לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום ללא הפסק, ובתנאי שהוא קודם שיאכל בשבת שחרית.
אמנם, אם הוא כבר אחרי סעודת שבת שחרית, עדיף לקרוא לפני זה אף שיהיו הפסקות.
מקורות:
הנה, הקריאה בשבת קודם שיאכל הוא מדינא – תוס׳ ברכות ח, ב ד״ה ישלים בשם המדרש. רא״ש שם א, ח. והובא בטושו״ע או״ח רפה, ד (ודאדה״ז – ה). ויתירה מזו, שבכ״מ משמע שלאחרי סעודת שבת הוא בגדר בדיעבד – ראה בריקאנטי לד. הגמי״י תפלה יג אות ש. וכ״מ גם באהל מועד סוף שער התפלה – פט, א. אר״ח הל׳ שמו״ת. וברשב״ץ ברכות ח, ב, נקט לישנא ד״חייב״: דלמצוה מן המובחר חייב להשלימה קודם אכילה. (אלא שי״ל שהל׳ חייב קאי בעיקר החיוב ולא לגבי זמנה). וכ״כ במט״י רפה, ד, והביאו בכה״ח כו שבדיעבד מהני גם אחר אכילה קודם מנחה, ושדין אחר אכילה כדין עד יום שלישי לחד מ״ד. וראה גם בגדי ישע רפה, ב – לענין אבל. ובכ״מ. (ואולי לאו דוקא, ועיקרו בא לומר שדוקא אחר מנחה הוא בדיעבד, דהא מיירי שם מענין קריאה אחר שבת. ועדמ״ש בפמ״ג רפה בא״א ו).
ואף שהלשון הוא ״מצוה מן המובחר״, ומשמע קצת שגם לכתחילה מהני אח״כ, וראה גם במשנ״ב רפה, ד שהוא רק מצוה בעלמא. ובשו״ת אורח משפט או״ח ס, שהוא מדת חסידות בעלמא (עיי״ש לענין אבל, וסברתו היפך ד׳ הבגדי ישע הנ״ל) – מ״מ בכ״מ מצינו ל׳ כנ״ל והכוונה שכצ״ל לכתחילה, וכהמשך ד׳ המשנ״ב שם, שלכתחילה ישכים ויקרא בבוקר. וראה דוגמא לדבר בשו״ע אדה״ז תנז, ו. ועוד, שבכ״מ בראשונים נקטו בעניננו בל׳ ״צריך״, שלפעמים מורה שהוא לעיכובא (וכבר חקרוה בכ״מ. ואכ״מ), ועכ״פ ודאי שהוא דינא לכתחילה. ובכל אופן, איך שלא נפרש, הרי המצוה מן המובחר שבענין זה הובא להלכה. ועוד, של׳ ״מן המובחר״ מורה שההידור הוא בגוף המצוה עצמה. וראה עוד בענין זה בס׳ מנחת מאיר כהן דיני שמו״ת ג, א בהערה, במש״כ לדחות ד׳ החזו״ע שבת א ע׳ שיג ושם ע׳ שיח.
ולאידך, הקריאה בע״ש אינו מדינא כלל, ולא הובא להלכה בטושו״ע, והוא רק ע״ד הסוד. ובשגם, שמצינו שהאריז״ל קרא גם הוא לפעמים בשבת במקום אונס גדול – שעה״כ סב, א. ול׳ השל״ה שבת נר מצוה ש״זהו הבחיר שבמצוה מהמובחר שישלים בע״ש״. ובאמת, גם ע״ד הסוד יציבא מילתא לקרוא בשבת, שגם בשבת נוגה עולה יותר מעלייתה בע״ש (ראה בזה ח״י שבת ג). וכן שמענו וגם ראינו מנהג חסידים ואנשי מעשה שהיו קוראים שמו״ת בליל שבת או בשבת בבוקר. וכ״ה בשיחת ש״פ וילך תשכ״ה בהנהגת רבותינו נשיאינו. (ובתורת מנחם שם הושמט פרט זה). וכן שמענו עדות נאמנה ע״ד מעשה רב בזה. (אלא ששמעות סותרות בזה). וראה גם סה״ש תש״ב ע׳ 27.
[ובאמת, כן נהגו בתפוצות ישראל מאז ומקדם – ראה כלבו לז, והובא בא״ר ו. ס׳ העתים קעד ואילך. מחז״ו קיז. סידור רש״י תצג. האורה נו. שבה״ל עה. אר״ח שם. או״ז שבת מב. והובא בד״מ רפה, ב. המנהיג הל׳ שבת ל – ע׳ קנח. (ומ״ש שם שיש מקדימים בע״ש, אינו מן הדין אלא סלסול שנהגו בעצמם, או אפי׳ ג״ז לא, ורק מנהגא קאמר). תניא רבתי טז. ס״ח הוצאת מק״נ סי׳ תתתתיח – ע׳ שצד. רשב״ץ ברכות שם. רוקח נג, הובא בא״ר שם. שו״ת הרדב״ז ד, רלה. ולפנ״ז – בסידור רע״ג ובאוצה״ג ברכות ח, ב. ויתירה מזו, שבחלקם משמע שצ״ל דוקא בשבת ולא לפנ״ז, ושזהו פי׳ ״עם הציבור״. וכ״ה בראבי״ה ברכות שם, כב. תשובות פסקים ומנהגים למהר״ם א ע׳ ריז. (אבל שם גם לאחר שיאכל. אמנם, קושטא קאמר דיוצא בזה. אבל לא שהוא מן המובחר). וראה גם ב״י ד״ה מצוה בדעת מהר״ם. וכ״כ בב״ח בדעת המרדכי. (והנה, בח״י שם הביא שרבים מתופשי התורה נהגו כן, וס״ל שמצוה מן המובחר דוקא בשבת, ועיי״ש מש״כ בשלילת סברתם. אלא, שכנ״ל כבר מצינו כן בראשונים כמלאכים. ובלקט יושר ע׳ 54 שיכול להשלים במשך השבוע באיזה שעה שירצה אבל סמוך לשבת או בשבת גופא קודם אכילה עדיף טפי). ולכאו׳ כ״ה גם להדעות שמה״ט הותר להשלים הפרשה לאבל בשבת דוקא מחמת חובת היום ולא בע״ש – ראה ט״ז יו״ד ת, א. אבל השטים ע׳ צא. שו״ת ארבעה טורי אבן יא. יהודה יעלה אסאד יו״ד שנט. ועוד. וראה מקו״ח להחו״י רפה. שומר שבת לר״ד מלידא דיני ע״ש ט. ערוה״ש רפה, ט. תורת שבת ד. (ומש״כ באג״ק ט ע׳ סג שרק במקום אונס עושים בשבת – י״ל כנ״ל דהיינו ע״פ הקבלה. ועוד שאין אתנו יודע עד מה תוכן כתיבת הנמען).
וכעת, בנוגע איסור ההפסקה באמצע: הנה, אף שג״ז אינו מדינא, וכדמוכח מזה שיש שנהגו לקרוא מעט בכ״י, וכן מוכח מדין מלמדי תינוקות (וראה גם תורת שבת רפה, א. פתחי עולם שם א. ערוה״ש שם ז. ומפורש הוא בשו״ע אדה״ז ו: אבל מן הדין וכו׳, ומיד בהמשך לזה בס״ז: לפיכך מלמדי תינוקות. וראה כה״ח שם לב, ע״פ מט״י שם ט שמה״ט גם מלמדי תינוקות צריכים לקרוא עוה״פ. ובחזו״ע שבת א ע׳ שטז כתב שחומרא יתירה היא. אבל בפשטות אכן כצ״ל לדעת המקובלים). ומצינו שבכ״מ נקטו בשם המקובלים בענין זה בל׳ איסור. ובבאה״ט רפה, א: איסור גדול להפסיק. (ובמשנ״ב בשעה״צ יא השיא דבריו לכוונה אחרת. ובפשטות כוונתו ע״ד הסוד). וראה גם כה״ח פלאגי כז, ד. ובמט״י רפה, ט, הביא בשם ח״י, והובא בכה״ח שם לב: יזהרו שלא להפסיק בעת קריאת הפרשה בשום שיחה ואפי׳ בד״ת וכו׳ והמפסיק בינתיים מערב במלאך ההוא ח״ו הקליפה. וכ״ה בסידור ר׳ שבתי בכוונת הלימוד ליום ששי. ובח״י שם הביא עוד כמה טעמים לדבר, ועיי״ש שמכניס החיצונים אל מקום הקודש ח״ו. וכן ביסוש״ה ח, א: ויזהר האדם שלא להפסיק בדיבור ח״ו. וראה גם מנחת שבת עב, נא בשם ס׳ עניני שבת ע״פ הסוד. ובעו״ש רפה, ב, בשם המקובלים, והובא בא״ר ב, שיש טעם נכון וכמוס לדבר זה. ובליקוטי אמרי פינחס, נדפס באמרי פינחס השלם ב ע׳ ע, שצריך מס״נ שלא להפסיק בינתיים. וידוע ומפורסם שהקפידו בזה מקדמת דנא. ומגדולי ישראל שמענו שיש מהם שהתבטאו בחריפות שמוטב שלא לקרוא שמו״ת מלקרוא בהפסק. ואף שאי״ז מכוון להלכה, ופשוט שלא נאמרו הדברים להורות הלכה פשוטן כמשמען, וגם יש מקום לחשש שמא ישתו התלמידים שלא שימשו כל צרכן מים הרעים – דעת לנבון נקל שרצונם הי׳ רק להדגיש חומר הענין. וראה עוד בתשורה גאלדמאן אלול תשנ״ח ע׳ 40. וראה המסופר בלקוטי סיפורים פערלאוו ע׳ תעד. (ועוד להעיר שלפעמים מדינא הוא – ראה במשנ״ב בשעה״צ שם. וכן גם בקריאת עשה״ד, התוכחה, שירת הים, ושמונה פסוקים אחרונים שהתורה. וכן מקפידים במ״ב מסעות). ועכ״פ, לא ראינו לשון של זהורי״ת, ״ליזהר מאד״, וכן הסגנון ״ח״ו״ וכדומה, לגבי ההקפדה לקוראה ביום ע״ש דייקא. ויתירה מזו, בשל״ה משמע שמנהג האריז״ל להשלים בע״ש הוא רק להידור. וראה טור פטדה רפה, ג ואילך.
ולמעשה שמענו וראינו מחסידים ואנשי מעשה שכשלא הי׳ סיפק בידם להשלים בע״ש כל הפרשה ברציפות, קראוה בליל שבת או בש״ק בבוקר. וראה סה״ש תרפ״ד ע׳ 60. וכן נהגו בכ״מ לקרוא בליל שבת. וראה גם פקודת אלעזר רפה, א. ובמק״א – במקורות ועיונים להלכה יומית אות תצח – הארכנו בענין זה בנוגע קריאת מקרא ותרגום בליל שבת לדעת האריז״ל.
והנה, אף שבשו״ע אדה״ז רפה, ו הביא ד״ז שלא להפסיק באמצע בחדא מחתא עם המנהג לקרוא כולה בע״ש אחר התפלה – אין הכרח לפרש שהוא רק למנהג זה. ובאג״ק יח ע׳ תקס משמע קצת דאכולהו קאי. וכן בשל״ה הביא המנהג לקרוא בע״ש אחר חצות (כמנהגנו) ביחד עם הזהירות שלא להפסיק. וכן המנהג למעשה. ורבותינו נשיאנו נזהרו בזה שלא להפסיק כדמוכח מהיום יום ד׳ טבת. (ובהנהגת רבינו – שמענו שמועות סותרות). ובאג״ק שם, שהמובא שם כ״ה ההוראה לפועל. (ולהעיר, שי״ל דקאי רק על המנהג להעביר על הסדרה בעש״ק ולא בנוגע לההתחלה בליל ששי וכן עוה״פ ביום הש״ק משביעי. ולא הועתק בס׳ המנהגים ע׳ 25, עיי״ש. ועוד להעיר גם מאג״ק יח ע׳ תפד. כ ע׳ מז. אג״ק אדמו״ר מוהריי״צ יד ע׳ מב).
והנה, אין לדחוק ולומר שמה שהתחילו עוה״פ בועש״ק ביום לאו מה״ט הוא, כ״א מחמת שרצו לאומרה כולה ביום ששי ביום, ולא בלילה שלפניו (וכידוע השקו״ט באם שייך הכנה לש״ק בליל ששי – ראה הנסמן אצלנו בלוח יומי לשבועות תשע״ט לגבי תספורת ליל ערב שבועות. ואכ״מ), אבל אה״נ שהיו בהפסקות במשך היום – שהרי הל׳ בהיום יום ״די גאנצע סדרה״ מורה שלא הפסיקו. ועוד ועיקר, שכן נראה להדיא באג״ק יח ע׳ תקס, שהמובא שם שהמקפידים שלא להפסיק צריכים להתחיל עוה״פ הוא בהסבר הנהגת רבותינו נשיאינו להתחיל עוה״פ ביום ששי. אמנם, היו פעמים שהפסיקו באמצע, ראה ברשימת היומן כ״ז מ״ח תרצ״ב ריגא, נדפס בסה״ש תרצ״ב ע׳ 6, בהנהגת אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע. ומודגש שהי׳ רק ״לפעמים״. (אבל בד״כ אמר הכל בע״ש, כבהיום יום שם. וראה גם יומן כ״ו ניסן תרצ״א, סה״ש תרצ״א ע׳ 226). וכ״מ ברשימת חורף תרצ״ה בהנהגת אדמו״ר הצ״צ, סה״ש תרצ״ה ע׳ 501. ואולי יש לדחוק שם שהתחיל עוה״פ ביום ועש״ק, או שנוסף להסיום בועש״ק התחיל עוה״פ משביעי בש״ק, כבהיום יום. (וכן י״ל בהמסופר בסה״ש תש״ב שם). אבל באמת נראה דקאי רק בשבת בראשית, מחמת האריכות שבדבר. וכ״ה בשיחת שבת בראשית תשכ״ה.
ואולי יל״פ גם במנהג האריז״ל שהי׳ דוחק עצמו לקרוא ביום ע״ש – היינו שדחק לקרוא ללא הפסק, דאל״ה ק״ק איזה דוחק יש בדבר. ויל״ד.
ושו״מ בס׳ גם אני אודך שמו״ת כט, שחקר בכיו״ב. וראה שם מה שהשיבו לו כמה ת״ח בשערי תשובה בענין זה. אלא שהשאלה שם אינה ברורה כל צרכה, שנקט אפשרות לקרוא ביום שבת אחה״צ, ולא נחית לפרט אי מיירי לפני מנחה או אחרי׳. ונפק״מ טובא. (וכבר חקרוה אם הכוונה מנחה גדולה או קטנה, וכן אי אזלינן בתר מנחה דידי׳ או דהציבור. ואכ״מ). וגם בנדון דידי׳ מיירי ע״ד אפשרות לקרוא חציו בע״ש וחציו בליל שבת, או בב״א אחה״צ, וא״כ שקוראה לחצאין, ורק חצי׳ נקראת בע״ש, איכא למימר דליכא מעליותא דקריאה בע״ש כלל (זולת אם נאמר שגם בקריאת פרשה אחת ביום ששי סגי. וראה להלן), ובודאי אין סיבה מוצדקת להעדיף קריאה מופסקת שכזה.
והנה, אף שבמג״א נראה שתפס שהקריאה בע״ש מעיקר המצוה, ממש״כ בסק״ו שהקריאה קודם שיאכל בשבת הוא רק אם הי׳ אונס גדול, ואילו לגבי ההפסקה באמצע הביא בסקי״א מכנה״ג ש״טוב שלא יפסיק״, ומשמע שאינו לעיכובא כ״כ – הנה, מה שהביא לקרוא דוקא בע״ש הוא רק בשם ס׳ הכוונות ולא שכצ״ל מדינא. (ומה שסיים וציין לב״י – ראה במשנ״ב בבה״ל ד״ה קודם, דאיפכא קאמר שבב״י וכן בספרו מגיד מישרים מוכח לא כן, ושיש לסיים בשבת. ולכאו׳ עיקר כוונת המג״א כאן ליישב ל׳ המחבר שמצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל, שאין כוונתו שצ״ל דוקא בשבת שחרית, שבאמת ע״פ האריז״ל עדיף לפנ״ז בע״ש. אלא שאם נאנס עדיין מצוה מן המובחר שיהא קודם אכילת שחרית. ושוב הביא ליישב באו״א, שבאמת אכן עיקר המצוה להשלים אז, לדעת הב״י ומגיד מישרים). והרי המקובלים עצמם נקטו שההפסקה הו״ע של איסור וכדומה, ומערב קליפה וכו׳. ותו, שמדברי המג״א משמע שגם ע״ד הנגלה ראוי ויאות שלא להפסיק, שהרי הביא ד״ז מכנה״ג. והמקור שם הוא מסדה״י, ומדבריו מוכח שהוא בכדי שתהא קריאתה בקבע ולא עראי. ועוד להעיר מד׳ היפ״ל ה, בהשמטות רפה, א, שכיון שקריאת שמו״ת חובה ה״ז כקורא את שמע ואין להפסיק. ונמצא דאדרבה שעדיף שלא להפסיק בכדי לקיים ההידור ע״ד הנגלה שלא להפסיק, גם אם בגלל זה יצטרך לדחות קריאתה לשבת, שכנ״ל י״א – מגדולי הראשונים – דאדרבה מעליותא איכא בהכי, ושכך המצוה מן המובחר. (ולהעיר שאכן מנהג רבותינו נשיאינו להקפיד לקרוא עוה״פ בש״ק משביעי לצאת הסברא שיש לקרוא בשבת).
וי״ל עוד, ובהקדם הדרוש ביאור במנהגנו – וכן המנהג בכ״מ – לקרוא בע״ש אחר חצות דוקא, וכד׳ השל״ה, וכ״ה בפע״ח שער השבת ג, אף שבשעה״כ כתב שהאריז״ל קרא תיכף בסיימו תפלת שחרית, וכ״מ בפע״ח סדר הנהגת הלימוד, ובפשטות הי׳ קודם חצות. ונ״ל, דס״ל לדידן שגם להאריז״ל שפיר דמי, ועיקר הענין שיהא ביום ששי, כמשמעות שעה״כ שם שהי׳ דוחק עצמו לקרותה ביום ששי, ומשמע שכל היום בכלל, מדלא נחית לפרושי (ודלא כד׳ החיד״א במח״ב קו״א ב ובספרו מורה באצבע ד, קכט. ועוד), ולא נז׳ בדברי האריז״ל קפידא שיהא לפני חצות. ותו, שהקריאה אחר שחרית נז׳ רק כמנהגו של האריז״ל לגרמי׳, ולא שהוא בהכרח. ויתירה מזו, שמצינו בשעה״כ שעל צד המקרה טבל לפני קריאת שמו״ת, והרי הטבילה היא בד״כ אחר חצות, ובשעה״כ גופא כתב שכל שקרוב יותר ליל שבת יתגלה יותר תוס״ש, אלא שמעולם לא טבל לפני שעה חמישית, ונמצא שיתכן שטבל גם אח״כ, ועכ״ז על צד המקרה קרא אז שמו״ת.
ולפ״ז, נראה בטעם המנהג אצלנו, שהוא לצאת ידי שניהם, גם הסברא שתהא אחר חצות דוקא. ועיקר הענין וההקפדה שיהא בזמן שנפרדת הקליפה מהקדושה כבפע״ח ושל״ה שם. ומכיון שכן, יתכן דמהני גם בליל שבת, לפי שעדיין לא נגמרה קבלת תוס״ש, ועיקר דברי האריז״ל שלא יהא בשבת בבוקר כמשמעות לשונו שם. אלא שכ״ז דוחק. ובפרט שבשעה״כ איתא שהוא בסוד והכינו את אשר יביאו. (וראה שיחת ט״ז אד״ר תשנ״ב). ועכ״ז, אי״ז לעיכובא גם לא ע״ד הסוד, אלא שהוא שלימות נוספת בהכנתו לשבת. וראה גם טור פטדה שם. ועדיף ליזהר – בדאפשר – שלא להפסיק שנאמרו בזה דברים חמורים.
וראה זה פלא, בא״א מבוטשאטש דליכא שום מדת חסידות לקרוא בליל שבת דוקא לפני האכילה, ושהמשלימים בע״ש טעמם רק מצד הטירדה והחפזון דזמן התפלה בשחרית ונחיצות הסעודה אחרי התפלה, ובלילה אין לקרוא לאור הנר. ולדבריו נמצא שאין גם הידור להשלים בע״ש דוקא. אבל מד׳ האריז״ל משמע שיש לדחוק לקרוא דוקא בליל ששי. ובמנחת שבת בהשמטות הנק׳ מנחה חדשה עב, מד, כתב ע״ד הא״א שהוא רק בדרך לימוד זכות. ול״מ כן מלשונו.
ובכל אופן, למנהג רבותינו נשיאינו להתחיל כבר בליל לקרוא אז כמה פסוקים שמו״ת – ראה היום יום שם – וגם לומדים שיעור חומש בע״ש, הרי יש כבר מעין דקיום הענין בע״ש. וכ״ה להדיא במגיד מישרים למשלי כג – נב, ב. וראה גם בס׳ עונג שבת (לבעל ילקוט ראובני) דיני שמו״ת ג, שכל שהתחיל בע״ש אין בכך כלום ומותר לגומרה בע״ש. ולהעיר גם משיחת יו״ד כסלו תש״מ. וכעי״ז בשיחת יו״ד כסלו תש״נ. ובשעה״כ גופא כתב שטעם הקריאה בע״ש משום והכינו את אשר יביאו, והרי כת״ש לפנ״ז, שההכנה בדיבור היא ע״י הקריאה בליל ששי. (ועדמש״כ בס׳ בצל החכמה גנזים פסקי תשובות להל׳ שבת ב, שעיקר הקפידא לקוראה קודם האכילה בשבת היינו לפחות פ״א מקרא. אבל סתימת הראשונים והאחרונים דלא כוותי׳). וראה דרכי חו״ש שנ. (ואולי מש״כ שם ש״השלים בליל שבת״, אין הפי׳ כפשוטו שגמרה אז, אלא שאמרה אז כולה).
ומכיון שכן, עדיף לנו שיחמיר שלא להפסיק, מלגמור ולהשלים הקריאה בע״ש דייקא. אמנם, באם יעבור זמן האכילה, שהוא כבר בדיעבד, עדיף שיקרא לפנ״ז אפי׳ אם יצטרך להפסיק.
#17522
