If one loses focus in the middle of Shemoneh Esrei, can he go back to the Brocho that he remembers saying?

 

You should go back to the last bracha you remember saying.

 

Sources:

לדעת רוה”פ חוזר להתפלל מהברכה שודאי אמר, מחמת ספק שמא דילג על אחת הברכות. וכמה אחרונים כתבו לפרש כן בירושלמי ברכות ה, ג. ודברי הירושלמי הובאו ברשב״א, מאירי ורשב״ץ ברכות טז, א, ובב״י או״ח סב. וכ״ה להדיא באו״ז שעד. ראב״ן ברכות קעט. אבודרהם דיני שמו״ע בסופם. ס׳ השלחן ק״ש ב. אהל מועד שער התפלה דרך ב. וכ״כ בפי׳ הר״ד עראמה תפלה י. וראה גם דברי דוד טעביל ברכות פ״ה – לג, א מדפי הס׳.

וכ”כ למעשה בחסל״א קז, א. סידור בית עובד הל׳ תפלה נט. שו״ת שרשי הים א – ל, ד. שו״ת אור לי להשד״ח ל. יפ״ל קיח, א. ברכת הבית שער מ סכ״ו. בא״ח ש״א משפטים כ. כה”ח קיט, כ. ועוד ועיקר, שכן עולה מד׳ הצ״צ כדלקמן. וראה ברא״ש סוף מס׳ ר״ה, בנוגע למלכויות וזכרונות שאם החסיר ברכה אחת ״כולם לבטלה״.

ודלא כדעת החיי”א כד, כא, שמתחיל מהברכה שודאי לא אמרה. ובא״א מבוטשאטש תנינא קיט, ג נסתפק ונשאר בצ״ע. ובנשמ״א שם ר״ל שבראב״ן כ״כ לשי׳ דפסק כר״י שהלואי שיתפלל כל היום. אבל לדידן דאסור להתפלל מספק אא״כ ע״ד שהיא נדבה – הה״נ שאינו חוזר.

אבל באבודרהם מפורש דלא ס״ל כר״י. וכן גם באו״ז צד. ועוד, שגם לדידן ה״ט שלא לעבור על ב״ת וכמקריב ב׳ תמידים, ולא משום ברכה לבטלה, ותו שבברכה אחת י״ל דל״ש שם קרבן ואי״ב ב״ת. אבל יל״ד לאידך גיסא, שכיון שאינו עולה לשם קרבן ה״ז גופא ברכה לבטלה משא״כ כשמתפלל בשלימות בתורת חובה שאינה לבטלה אבל איכא ב״ת. ועכ״פ, לפ״ז ד״ז ל״ש להפלוגתא בגדר ולואי שיתפלל, שגם למ״ד שמתפלל בתורת חובה, עדיין ברכה אחת שאני. ועכצ״ל דס״ל שגם בכה״ג עדיף לחזור למקום הספק שלא יהיו ברכותיו אח״כ לבטלה.

ואכתי איכא לעיוני לדידן שביודע מקצתן יאמר אותן ואינן מעכבות זא״ז – מג״א תקצג, ב. אדה״ז קד, ד במוסגר. תקצג, א. וראה תהל״ד דלקמן. שיח השדה ברכת ה׳ ח. ומ״מ ביודע כולן יש להן סדר וצריך לחזור לראש לאומרן על הסדר, ואל״ה לא יצא חובת תפלה – סט, א. קיט, ד. ואכן, י״א שגם המפסיק באמצע תפלתו שלא קיים מצות תפלה אין ברכותיו שלפנ״ז נעשות לבטלה מחמת זה. ומ״מ ברכותיו שלאחמ״כ גרע טפי. וראה א״א שם. ובקה״י ברכות יג ר״ל שבבקי גרע והווין לבטלה. ובאמת, בצ״צ דלקמן כבר כתב שבדילג הברכה ה״ז בגדר משנה ממטבע. ואכ״מ כעת.

ומ״מ, אף אם אינן לבטלה, הרי בלאו ה״ט מקום שיחזור למקום הספק, אם משום דין ולואי שיתפלל, או שבתפלה ל״ש סב״ל (כדלקמן), או שאל״כ יפסיד כל עיקר התפלה, שהרי אמירת מקצתן אינה בגדר תפלה ורק רחמי בעלמא, ראה מג״א שם (ודלא כמשנ״ב בבה״ל שם ד״ה זא״ז שכתב בטעמו לפי שיוצא תפלה מה״ת, שהרי תפלה מה״ת יוצא גם ללא ברכה בבקשה לחוד), או שכיון שהתחיל כבר עליו לתקן תפלתו כהוגן, וכמ״ש בפי׳ הר״ד עראמה לרמב״ם תפלה י: שכיון שהתחיל בתפלה יש לו לתקן תפלתו בודאי. ויש להמתיק הדברים עפמש״כ בכ״מ – ראה ריטב״א שבת כג, א. שטמ״ק ברכות לג, א. שו״ת יוסף אומץ עד. ועוד – שעיקר דין סב״ל הוא שכיון שבספק עומד שוא״ת עדיף ולא יברך. ומכיון שכן במקום שבלא״ה עליו לברך בקו״ע, יחזור למקום הספק. והיינו שאא״פ להורות לו בקו״ע לברך שאר הברכות מחמת סב״ל. וראה צל״ח ברכות כט, ב. נוב״י תנינא אה״ע פב. שו״ת מנח״י ה, ק – בעניננו. יבי״א ב, ט, ה. ובפשטות, שכיון שאחרי שיגמור יתחייב לחזור ולהתפלל עוה״פ, כדין ספק אם התפלל, שהרי ספק בידו אם אמר כולם, מורינן לי׳ כבר השתא שיחזור למקום הספק. ויתר על כן, שכיון שאח״ז יצטרך להתפלל עוה״פ, נמצא שברכות שיברך כעת הם ברכות לבטלה. (ויש להעמיס ככל הנ״ל גם בל׳ הריטב״א הל׳ ברכות ב, כו לענין ספק התפלל שחוזר ומתפלל ״שכך תיקנו״. ובחידושיו סוכה לא, ב שבתפלה התירו חכמים דאיסור ברכה לבטלה מדבריהם והם אמרו והם אמרו).

ומעיקרא קס״ד דמה״ט ליכא לאוכוחי מכל הני ראשונים, שי״ל דכולהו הנהו רבוותא שנקטו כן ס״ל שביודע מקצת אינו מברך אפילו אחת, וא״כ ה״ז ברכה לבטלה. אמנם, קשה לחדש כן, ובפרט שמצינו כבר כדברי המג״א בס׳ הבתים תפלה א, ח. ואין לנו לזוז מדבריהם ללא הוכחה אלימתא. ומה גם שנתבאר שבאמת גם למג״א אינו בגדר מצות תפלה. ומצד חובת תפלה מעכבות ומעכבות. (ואדרבה, שי״ל דד״ז גופא שאין להתפלל חצי׳ נדבה וחצי׳ חובה הוא מה״ט גופא שמעכבות זא״ז מצד חובת תפלה. וראה מש״כ לחדש בקובץ תפארת בחורים ברכות, לילך בתר איפכא מה״ט גופא).

אמנם, מצאתי בשו״ת מאזני צדק א, ה, שכתב שגם למג״א ודעמי׳ יכול לומר מקצתן רק בתורת נדבה אבל לא בתורת חובה. איברא, שלפענ״ד אינו במשמעות דבריהם כלל, ופשטות סתימת דבריהם דבכל גוונא מיירי.

והנה, יש שה״ר משו״ת רשב״א ח״א סל״ה, הובא בב״י תקפא, בפלוגתא דרבוותא אי מועיל תכ״ד באמירת הא-ל הקדוש, שמספק לא יחזור.

אמנם, יש לחלק בין ספיקא דפלוגתא לספק במעשה, ובהקדם ד׳ הש״ך יו״ד סוסי׳ נז שספק בפלוגתא דרבוותא עדיף משאר ספק, ולעניננו שבספק מחמת פלוגתא נקטינן כמ״ד שיצא, משא״כ בספק במציאות ה״ט שפטור שלא חייבוהו בספק. וכיון שבספק קאי גם בברכות שלאחריו אם יהיו לבטלה אין לברכם מספק. וכבר כ״כ בנדו״ד בתולדות זאב ברכות לד, א – נג, א – לדחות ד׳ החיי״א. וראה אול״צ א, ז. קה״י שם. (אבל להעיר משו״ת הצ״צ או״ח ג, ח, סברא הפוכה, שבספק מחמת פלוגתא יש להמברך עמוד לסמוך עליו). וראה בכ״ז מח״ב או״ח ד, ד. שד״ח ברכות א, יח. שו״ת אור לי סז. ואינהו מיירי בפלוגתא אם לברך או לא. (וד״ז מצינו כדוגמתו בכ״מ לחלק בין ספק בעיקר החיוב לספק אם קיים מצותו, שבספק אם חייב בכלל גרע טפי. וראה גם בשו״ת הצ״צ שם אות ה).

ועוד, שהא-ל הקדוש שאני, שאמר ברכה כתיקונה אלא שאינו במטבע דעשי״ת – ראה פתה״ד רט שדחה מה״ט. וראה שו״ת אול״צ שם.

והנה בשו״ע אדה״ז תקפב, ב נקט נמי דסב״ל גם באמצע תפלה – ראה הגהות ר״מ אריק על א״א מבוטשאטש קיט. שו״ת ארץ צבי ג, כד ד״ה והנה בספרי. מכתב לחזקיהו י. תהל״ד קח, טז. ושם ביאר ע״פ מג״א הנ״ל. ולהעיר גם משו״ע אדה״ז תפז, ג. ולכאו׳ גם בנזכר באמצע התפלה דינא הכי. אבל התם מיירי מספיקא דפלוגתא. וראה אור לציון א או״ח ז החילוק בזה. ואכן כמה פוסקים כתבו שם שסב״ל, ובעניננו כתבו כנ״ל.

והנה, כאמור, יש לצרף שבלא״ה בכ״מ מצינו י״א שבתפלה ל״א סב״ל. וראה בארוכה בצ״צ שם ז. והארכנו מזה גם בשו״ת באתרא דרב פורים נושא ונותן טו.

ועוד מצינו שכתבו בסגנון אחר שסב״ל שייך רק כשצריך להתחיל עוה״פ, ול״ש כשהוא באמצע, שבכגון דא חוזר למקום בית הספק – ראה תר״י ברכות ט, א בדפי הרי״ף כעי״ז.
וראה בשו״ת הצ״צ הנ״ל אות ז שהביא גם משו״ע אדה״ז רצד, בסופו. ועיי״ש שאף שי״ל שגם בתפלה שייך סב״ל, הרי לאידך יש חשש בלא אמר ששינה ממטבע התפלה.

ולמעשה, כ״כ להדיא שם בסק״ט כפשטות הירושלמי. (ובד׳ הצ״צ שם, וכן שם סק״ז, משמע קצת דלא ברירא לי׳ אי משום דאמרינן ולואי שיתפלל גם בברכה אחת, או משום שאם ירצה יכול להחמיר בסב״ל, או משום חשש שאם לא אמר כדבעי שינה ממטבע).

וראיתי כעת בשו״ת מחזה אליהו ג, א, שחידש מד״ע, דתליא בחקירה אם בסב״ל ה״ז כאילו ודאי בירך (וכבר קדמו בכעי״ז בשו״ת ארץ צבי שם שהוא פטור בודאי, וכ״כ בשיעורי הגריש״א ברכות טז, א בישוב דעת החיי״א), או שפטור מלברך מחמת הספק. ור״ל בדעת הראשונים הנ״ל, דאינהו ס״ל שפטור מלברך ולא כאילו ודאי בירך (וראה גם אול״צ שם. ושם ב, ז, יט – בגוף החקירה הנ״ל). ונוסף לזה, שלא הביא לזה שום הכרח – והו״ל להביא אסמכתא ממשמעות האו״ז ברכות כו בסופו – ולא נחית כלל לכל הנ״ל, וגם לא נחית להחילוק בין ספק מחמת פלוגתא לספק שבמציאות, שבספק פלוגתא שפיר אית לן למימר הכי, כנ״ל – הרי איפכא מצינו ממה שחקרוה בהחילוק בין סב״ל לשאר סד״ר לקולא, ולא נקטו דכאן עדיף שה״ז כאילו בירך. ועוד שכתבו הפוסקים שסב״ל היינו שאינו רשאי להחמיר משום ספק לא תשא – ולהעיר משו״ת נוב״י אה״ע תנינא  פא – ואילו לדבריו ה״ז ודאי לא תשא, ונפק״מ טובא. ותו, שבכמה פוסקים כתבו להדיא בטעמא דמילתא שסב״ל, שלא תיקנו ברכה על הספק – ראה העמק שאלה יתרו שאילתא נג, ו בכוונת השאילתות. וכ״מ בפמ״ג פתיחה להל׳ ברכות. סז במ״ז א. וכ״כ בשו״ת יריעות האהל לד. וראה בספרו שמח נפש מהדו״ח ע׳ קז. ונמצא, שאי״ז כאילו בירך אלא להיפך ממש. ועוד, שלפ״ז איזה מקום יש להחמיר שלא לאכול – אדה״ז קסז, יב, וכן מוכח בריטב״א שבת כג, א – אם דיינינן לי׳ כאילו ודאי בירך. וכש״כ שיש מהראשונים דס״ל באמת שאסור לו לאכול מספק – ראה הגהות רעק״א או״ח רט. ועוד שלכמה דעות מותר לו לברך, ולדידהו ודאי אינו כאילו בירך. ומדוע לאפושי פלוגתא בחנם. ועכ״פ, אין לעשות מעשה נגד דברי הראשונים בנדו״ד שנקטו להדיא שחוזר למקום הספק, ללא ראי׳ ברורה בדבר. ולהעיר גם מדעת הפוסקים שבסב״ל שמותר לאכול – היינו רק משהו – אג״מ ד, מ – או שלכתחילה ישמע מאחר – ראה שו״ת דבר משה ג, יד. ועוד. ועכצ״ל שאינו כודאי.

והנה, ידעתי שיש מקום לבע״ד לדחות, וליעייל פילא בקופא דמחטא, דס״ל להנהו רבוותא שסב״ל להקל ויכול להחמיר, או שבתפלה שאני, או שמותר להתפלל חצי׳ נדבה וחצי׳ חובה. ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים המפורשים. וכנ״ל כ״נ להדיא דעת הצ״צ ג״כ. ואכן, בין השיטין נראה מדבריו שהוא בצירוף כמה סברות, שי״א שסב״ל היינו שאין איסור להחמיר לברך, וגם שבתפלה אמרינן ולואי שיתפלל וגם בברכה אחת, וגם שבל״ז יש החשש דמשנה ממטבע.

וראה בכ״ז שו״ת יבי״א שם. (ושם הביא עוד מגדולי הראשונים שנקטו הכי). אשי ישראל לא, ב. הלכה ברורה יוסף קיט, יו״ד. ובארוכה – קובץ מקבציאל לח.

 

 

#1545