« go back

The Chazan Skipped Tachanun and said Kaddish. What should ne done?

 

Question:

If a Minyan skips Tachanun, thinking that there is no Tachanun, and they said Kaddish, but then they find out that there is Tachanun, should they say Tachanun? If yes should they say Kaddish again?

 

Answer:

Tachnun should be said, and Kaddish should be recited only after U’va Letziyon. If this happens at Mincha, no kaddish is recited after Tachanun, and the minyan should proceed to Aleinu.

 

Sources:

ובענין ש”צ שטעה ואמר קדיש אחרי שמו”ע לפני תחנון – יש לברר ב’ פרטים: א) האם לחזור ולומר תחנון, ב) את”ל שאומרים תחנון האם לומר קדיש אחרי תחנון.

והנה, אף שמצינו דעת יחיד שאין לחזור ולומר תחנון, וכנראה טעמם, דכיון שאמר קדיש ה”ז מורה על סיום הענין, ואין לחזור ולומר תחנון כיון שכבר הפסיק בענין אחר – למעשה מורינן להו לחזור ולומר תחנון, שגם אחרי שהפסיק מהני, ומה שאין להפסיק הוא רק לכתחילה, שאין תחנתו נשמעת כ״כ. ומפורש בעו״ת קלא, ב שגם כדהפסיק יפול על פניו. והב״ד בא״ר שם א וט. והב״ד הא״ר בדרה״ח דיני נפ״א א. וכ״כ בישועו״י א. משנ״ב ג. וראה גם ערוה״ש ג. ולהעיר מרוקח שטז שבבית האבל נפ״א אחרי כל התפלה. והובא בט״ז יו״ד שעו, ב. וה״ט שבדיעבד ל״ה הפסק. וכ״כ בדרה״ח הנ״ל ז. ואף לדידן דלא קייל״ן הכי ה״ט לפי שמקומו הוא מיד אחר תפלת י”ח וכיון שנדחה ממקום קביעתו נדחה לגמרי, אבל כשנתחייב מיד אחרי י״ח לא פקע חיובו גם אח״כ. ושו״ר שכבר העיר מזה בשו״ת להורות נתן דלקמן. וגם בשלה״ט קלא, ב שהחמיר – ס״ל שיאמר תחנון רק לא יפול ע״פ. (וראה טהרת השלחן על ספר פתחי עולם ומטעמי השולחן קלא, שר״ל בללא נפ״א מותר להפסיק. אבל ראה פמ״ג במ״ז א שגם יחיד לא יפסיק). ועכ״פ, גם בזה דעתו דעת יחיד, וסלל דרך לעצמו כדרכו בקודש בכ״מ.

ובכלל, בקשה ותחינה אינה חשובה הפסק, ראה במג״א א – לענין תחנות. ובפמ״ג במ״ז – שרק בדבר הרשות משא״כ איש״ר ואמן דברכות (וכ״כ בחסל״א קלא, יג. שע״ת א. כה״ח ב. ועוד), וה״ר מאמירת והו״ר למנהג אשכנז קודם נפ״א. וכ״כ בשלחן המערכה עג, ת, א שלדבר מצוה מותר להפסיק. ובקיצור שו״ע כב, א – רק בשיחת חולין. ובמק״א – 6612 – הערנו בהפלוגתא בנוגע אמירת עלינו עם הציבור לפני תחנון (אבל עיי״ש בטעם ההכרעה לא להפסיק) ואף שי״ל דקדיש גרע טפי, כיון שענינו בכדי להפסיק, וראה גם להורות נתן – הרי איך שיהי׳ למעשה בדיעבד לא איכפת לן.

וממילא, בודאי יש לו לומר תחנון גם אח״כ. ואף שנפ״א רשות, אין לבטלה בחנם. ולהעיר גם שלפי האריז״ל אמירת וידוי ונפ״א חיובא הוא.

ומעתה, בנוגע אמירת קדיש: הנה, בשעתו הוריתי בכגון דא שא”צ לחזור ולומר קדיש, וקדיש שלאחרי ובא לצין עולה גם לתחנון. והעירני ח”א ובא בכתבו לערער על פסקא דנן, כדלקמן. ומצו”ב עיקרי דברינו מה שבאנו בכתובים לחזק דברינו הראשונים (ותו”ד השואל ניכרים מתוך התשו’):

מכ׳ קיבלתי. ואין הזמ״ג להאריך ולבוא בכתובים, ובפרט שאין אומן בלא כלים ולע״ע הנני נע ונד וכמה מספרים הנ״ל אינן תח״י כעת. ומ״מ באתי בקצירה גוררת קצירה כמשיב מפני הכבוד.

וע״ס דבריו:

א. בהשקו״ט אי יאות לומר תחנון בטעה הש”צ ואמר קדיש – הכרעת הפוסקים לומר תחנון גם בכגון דא. וכפי שהביא הו״ע. ולא אמרו כ״א שאינה נשמעת כ״כ. וכן נ׳ דעת אדה״ז ממש״כ בסקל״א ס״ה לגבי והו״ר בבית האבל שכיון שנפטרו בזמן חיובו נפטרו לגמרי, ומ׳ הא לא״ה אפשר לאומרו אח״כ וכפי שאכן פסקו כמה אחרונים.

(וצע״ק דלגבי תחנון נקט באו״א קצת, שכיון שנדחה ממקומו נדחה לגמרי, ולכאו׳ ה״ה הכא. ויש לחלק).

ב. להשאלה אי צ׳ לומר קדיש עוה״פ – נהניתי שכיוונתי לדעת גדולים ה״ה אאזמו״ר זצ״ל שהובא בשו״ת רבבות אפרים ח”א סצ”ז שציין כ׳. ודבריו מסתברים טובא. וכן הורו גדולים וטובים ממני. ואכן מנהגנו להימנע בכל תוקף עוז מריבוי בקדישים שלא לצורך (ולהעיר שי״א שהוא ע״ד ברכה שא״צ), כבשש״י ולדוד ה״א, ספה״ע ועלינו ועוד כיו״ב.

ומה גם שדעת אדה״ז ברור מללו בסנ״ה שטעם אמירת ח״ק היא להפסיק בין תפלה למה שלאחרי׳, וכטעם המט״מ סר”ח שהזכרתי לכת״ר בע״פ (ואף שיש מקום להעמיס בדברי המט”מ שמטרת הקדיש להפסיק בין תחנון לתפלה שלאחרי’ (וכמשמעות הלבוש דלקמן) – הראשון נראה עיקר בדבריו).

וגם ד׳ הלבוש סי׳ קל״ב סעי׳ א, והו״ד בפמ״ג מ״ז סק״א, שהקדיש של אחרי תחנון הוא “כדי להפסיק בין פסוקי תחנון ובין הפסוקים של אשרי ובא לציון”, מתיישבים כן, דמש״כ להפסיק בין תחינה לקדושה דסדרא – היינו בין תפלה לקדושה דסדרא, ולא נקט תחנון כ״א לפי שגופא דעובדא הכי הוא שבפועל אומרים תחנון בהמשך ובסמיכות לשמו״ע. וכמו שפשוט ומוכרח לפרש בד׳ אדה״ז ש״אחר סיום תפלת י״ח״, היינו אחר תחנון שבד״כ נאמרת בהמשך וכסיום לתפלת י״ח – ה״ה בל׳ הלבוש ולהיפך, שהקדיש אחר פסוקי תחינה עיקרו להפסיק בין שמו״ע לקדושת ובלצ״ג.

ובלא״ה צ״ב לפרש לפי פשוטו, דמדוע צ׳ להפסיק בין תחנון למה שלאחרי׳, ואיך נגרע ערכו של התחנון ע״י אמירת קדושה דסדרא מיד לאחרי׳. (ודוחק גדול לומר, שכיון שתחנון גופא הוא “סיום תפלת י”ח” וכעין תפלה אריכתא צריך להפסיק עוה”פ בין תחנון למה שלאחרי’, והיינו שגם כשכבר אמר קדיש אחרי תפלת י”ח, כיון שחזר ואמר תחנון “והוא סיום תפלת י”ח” צריך לומר קדיש עוד הפעם).  ובפרט שכל עיקר אמירת תחנון רשות היא, משא״כ אחר תפלת י״ח שמצוה בפ״ע היא ודורשת הפסק. ואפושי פלוגתא לא מפשינן.

[והעירני השואל: שיסוד דברי אדה”ז שטעם אמירת חצי קדיש הוא להפסיק בין תפלה למה שלאחרי’ הוא בדברי הראב”ד הובא בדברי הב”י בריש סנ”ה, וגם בשבלי הלקט ס”ח. והנה גם הלבוש מעתיק דברי הראב”ד בריש סנ”ה, הרי שע”כ צריך לפרש כדברי כת”ר שדברי הלבוש בסקל”ב “כדי להפסיק בין תחינה לקדושא דסדרא” היינו בין תפלה לקדושא דסדרא, עכת”ד].

ומצאתי סייעתא לדברינו מפי השמועה (בשם הרי”י שליט”א אופן) שכן אירע במנין כ״ק אד״ש שאמרו תחנון ולא אמרו קדיש לאחרי׳, כמצויין בשיחת השבוע גל’ א’קכג. ומעשה רב.

ועוד יש להאריך בכ״ז. ומה גם לדעת המקובלים שכל קדיש עלי׳ אחרת היא. ולא נתנני עתי להאריך כפי רצוני. ולכשאפנה אשנה פ״ז בל״נ. ע״כ ממה שכתבנו.

ולאחר זמן באנו בלוחות שניות, ואמור רבנן בכפיל”א:

ועוד יש להוסיף בזה מכמה טעמי (וקצת מהן נרמזין לחכימין ע״פ מש״כ בשעה״כ דרושי תפלת השחר ועוד שמטרת הקדיש להפסיק בין עולם לעולם, כנז׳ באגרות ראשונות ואמור רבנן בכפילא), ומהם: ע״פ ל׳ הרמב״ם בס׳ תפלות שצ״ל קדיש אחר כל תפלה ואחר סדר היום, ועיי״ש שכולל תחנונים בסדה״י (״בכל עת שיאמר סדה״י יתחנן מעט״). ומ׳ דתחנונים וסדה״י חדא מילתא היא וא״צ בהפסק. ועצ״ב קצת מש״כ בהמשך ל׳ הרמב״ם ״ובכל עת שיתחנן בדברי תחנונים כשיגמור תחנוניו יאמר קדיש״.

ולהעיר במה שכתבתי בפי׳ ד׳ הלבוש שצע״ג לפרש כפשוטו שמטרת הקדיש להפסיק בין תחנון וקדושה דסדרא, כי מדוע נצטרך להבדיל ביניהם בקדיש – ראה זה מצאתי בשו״ת ר׳ יהושע הנגיד לרמב״ם הל׳ תפלה וברכת כהנים פ״ט ה״ו בנוגע למנהגם לומר והוא רחום ותהלה לדוד (ע״ד קדושה דסדרא) לפני סליחות בעשי״ת וז״ל שם: ״למה זה נבדיל בין תחנונים ותחנונים בקדיש״. וק״ל (אלא שבפועל מנהגנו אנו לומר קדיש אחר אשרי בסליחות וכ״ה בסי רע״ג ועוד. אבל התם שאני שטעמו הוא ע״ד קדיש לאחרי פסוד״ז. ואכ״מ).

ועוד בה שלישי’, במכתב חוזר:

מכ׳ קיבלתי בימים טרופים אלה ערב ג׳ תמוז, שאין הלבלר יוצא בקולמוסו. ומה גם שראשי ורובי שקוע מצפרא עד רמשא בכל מילי דמתא המוטלים עלי וטידרות הזמן עלות עלי וגברו מני, ולדאבוננו אין לי אפי׳ רבעא דיומא למיקרי בספרא ואפטרתא. וד״ל.

ועיינתי בו מקופיא בעלמא, ולא אדע מה אדון בה, כי בהשקפה ראשונה נ׳ שחזר על הראשונות ללא תוספת מרובה על העיקר. ועיקר דבריו נמצאים כבר בשו״ת להורות נתן ח”ו ס”ז שציין כת״ר באגרות ראשונות.

ובכלל – א״י איזה מציאה מצא בד׳ הערוה״ש סי’ קלא ס”ט, שלא כתב כ״א דברים כהוויתן, שבפו״מ אומרים ח״ק אחר תחנון, ואין כאן לא דבר ולא חצי דבר בטעמא דמילתא.

ויש לי להוסיף כאן כהנה וכהנה, בידים מוכיחות להצדיק הדברים דמעיקרא, שאמרותי נכוחות לפענ״ד, ונצדק קודש, ותמכתי יתדותי בדברי גדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. וברוך שמסר עולמו לשומרים, שנתברר כעת שכיונתי לדעת גדולים וטובים ממני, ולא עלי תלונותיכם (שבנוסף למש״כ בשו״ת רבבות אפרים, שמחתי כמוצא שלל רב בראותי שם שכן פסק האי רב תנא הוא ופליג משיירי כנה״ג אאזמו״ר זצ״ל שממנו קיבלתי דרכי ההוראה, והאחרון הכביד – מעשה רב שכן נהגו בקודש לפני ולפנים אצל כ״ק אדמו״ר. ותו לא מידי). ויותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן על לוח לבי. אבל ק׳ עתיקא מחדתא ובפרט כנ״ל שאין הזמ״ג כעת לשים עין עיוני שנית, ולהשיב משפטינו כבראשונה, ומאפס הפנאי אקצר כעת, וברצות ה׳ דרכי איש, לעת הפנאי,  אגיע לפרק הי׳ קורא ויגיע זמן המקרא לעיין בדבריו כראוי בל״נ, ואחר כוונת הלב הן הן הדברים, כפי מסת הפנאי, ועוד חזון למועד. ואתו הסליחה.

 

 

#15146


Add Comment

Your Email address will not be published