« go back

בשיטת אדה”ז במלאכת מלבן בשבת

 

שאלות:

ברצוני לשאול כת”ר ב’ שאלות בשיטת אדה”ז במלאכת מלבן בשבת.

א. הנה בשו”ע אדה”ז (סי’ שיט, יג) מבואר שבמשמרת שעשויה לכך אין בה איסור שרייה במים, וז”ל:

“יין או מים שהם צלולים מותר לסננן במשמרת כדי שיהיו צלולין יותר או אפילו מפני הקמחין שע”פ היין או שנפלו בו קסמין דקין, ואינו חשוב כבורר הואיל וראוי לשתיה לרוב בני אדם בלא ברירה זו, אבל בסודרין אסור לסנן את המים או יין לבן וכיוצא בהם משום איסור ליבון ששריית הבגד זהו כיבוסו, משא”כ משמרת שהיא עשויה לכך ואינו חושש לסחטה וגם אינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום לאסור שרייתה בשביל כך אף להאומרים ששריית הבגד זהו כיבוסו…”.

מזה רואים רק ששרייה מותרת כשעשוייה לכך, אבל הדין דסחיטה בבגד שעשוייה לכך אינו מבואר להדיא. אמנם לקמן (סי’ שכ, סו”ס כד) מבואר שגם סחיטת בגד מותרת אם עשוייה לכך, וז”ל:

“(ומשום איסור ליבון, אין לחוש בנעורת ובחתיכת בגד שסביב הברזא, אף אם הוא יין לבן שהוא מלבן, מפני שהן עשויין לכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו שנתבאר בסי’ (ש”ט) [שי”ט] לענין משמרת)”.

והוא בהמשך להמדובר שם קודם בנוגע לאיסור סחיטה משום מפרק. הרי שמפורש שבבגד שעשוייה לכך מותר גם לסחטו.

אבל מה שצל”ע הוא מה שמשמע מסע’ כא שם, שגם כשעשוייה לכך ישנו איסור סחיטה, וז”ל:

“אסור לפרוס סודר על פי חבית של מים לכסותה, שמא יתלכלך במים ויבא לסחטו ויתחייב משום מלבן, אבל בגד העשוי לפרוס עליה מותר, מפני שאינו חושש עליו לסחטו אם מתלכלך כיון שהוא מיוחד לכך”.

ממש”כ “שאינו חושש עליו לסחטו”, משמע שאלולי היה סוחטו היה בזה איסור, אע”פ שהוא מיוחד לכך. וצ”ע איך זה מסתדר עם מש”כ בסכ”ד הנ”ל.

וכן משמע גם ממש”כ אדה”ז לעיל (סי’ שיט, יג): “משא”כ משמרת שהיא עשויה לכך ואינו חושש לסחטה”, משמע שישנו איסור לסחטה אע”פ שהמשמרת עשוייה לכך. וכללות הענין שם מדובר בנוגע לאיסור שריית בגד משום מלבן, משמע שגם מש”כ “ואינו חושש לסחטה” מדובר באיסור סחיטה משום מלבן.

אולי יכולים לדחוק ולומר שאף שכללות הנושא שם הוא שריית בגד משום איסור מלבן, הפרט שכתב אדה”ז בנוגע לסחיטה (“ואינו חושש לסחטה”) בא לבאר למה אין כאן חשש שיבוא לעבור על איסור סחיטה משום מפרק. אבל מצד איסור מלבן, אין כאן שום איסור אפילו לסחוט ממש, מכיון שהמשמרת עשוייה לכך.

אמנם בסכ”א לא נראה שיכולים לדחוק כן, שהרי מדובר בפירוש בנוגע לאיסור סחיטה משום מלבן. ומה גם שבסוף הסע’ מתחיל לבאר הדינים דסחיטה משום מפרק, משמע שעד כאן מדובר רק בנוגע לאיסור סחיטה משום מלבן.

אולי י”ל שאדה”ז היה מסופק בההיתר לסחוט בבגד העשוייה לכך, וע”כ סגרו בסוגריים בסע’ כד. וצ”ע בכל זה.

 

ב. בסוף קו”א (סי’ שב, א), בתוך דבריו מביא אדה”ז דעת הר”ן שמותר אפילו לסחוט בגד אם הוא בדרך לכלוך, וז”ל:

“ואף הר”ן דעתו כן, שכתב שאין המסוכריא מתלבנת מפני שאין דרך ליבון בכך, משמע דס”ל דכל שאינו סוחט בידיו בדרך נקיות לא מקרי דרך ליבון אף שסוחט ממש, וכל שכן בשרייה בעלמא בדרך לכלוך”.

להלכה למעשה מהו הדין, האם אכן מותר לסוחטו בדרך לכלוך כדעת הר”ן הנ”ל או שדרך לכלוך מתיר רק שרייה אבל לא סחיטה.

 

תשובות:

א. ברור הדבר שיש איסור סחיטה אף בבגד העשויה לכך ואינו חושש עליו לסחטו.

ב. ישנם כמה ראשונים שסוברים שמותר לסחוט במתכוון כל שהמשקה הולך לאיבוד, ואין דבריהם עיקר. (סי’ שכ סכ”ד).

ג. למעשה אין לסחוט ממש בידים כדרכו בדרך לכלוך.

הסבר:

ובהקדם, באיסור סחיטה יש ב’ גדרים. אסור משום מלבן (סי’ שא סנ”ו) ומשום מפרק ודש (סי’ שכ סכ”א). והנפק”מ ביניהם הוא: א. מלאכת מלבן הוא רק במשקה צלול כמים ויין לבן אבל שריית בגד ביין אדום או שאר משקין שאינם מלבנין אסור משום מפרק ודש (סי’ שיט סי”ג, שכ סכ”א). ב. מצד אסור מלבן חיישינן וגוזרים גזירות משום שמא יבוא לסחטו (לדוגמא סי’ שא סנ”ו, נט) משא”כ במלאכת מפרק ודש דאין גוזרים בזה כיון שאינו חייב מה”ת אא”כ צריך למשקין הנסחטין, ולזה אין לחוש כיון שאין הדרך לעשות כן. ואם אינו צריך למשקין הנסחטין ואינו סוחט אלא כדי לנקות הבגד אסור מדרבנן (סי’ שכ סכ”א). ג. מצד מלבן רק אם הבגד עשוי לכך (שירטב, כמו משמרת) ואינו חושש לליבונה אין חוששים שמא יבוא לסחטה משא”כ במלאכת מפרק ודש גם אם הבגד אינו עשוי לכך יכול לסנן בו כיון שאינו אלא מדרבנן (סי’ שא סנ”ט, שיט סי”ג, שכ סכ”א).

א. איסור סחיטה קיים גם בעשוי לכך, רק שבברזא נהגו היתר לכרוך חתיכת בגד סביב הברזא אף אם יסחט קצת משום שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ומכיון שהברזא ארוכה ה”ה דומה לספוג שיש לה בית אחיזה שנתבאר בסעיף כג.

בסי’ שיט סי”ג מבואר רק שאין לחוש לליבון, בבגד שדרכו לסנן בו (משמרת).

מש”כ שבסי’ שכ סכ”ד מפורש שבבגד שעשוייה לכך מותר גם לסחטו, אינני רואה דבריו. ואדרבא ממש”כ בסכ”א שאינו חושש עליו לסחטו משמע שאלולי היה סוחטו היה בזה איסור. ובהמשך שם מפורש ״ומ”מ בגד … אסור לסחטו משום איסור מפרק״. ואין צריכים לדחוק כלום וכנ”ל.

ב. בדרך לכלוך – אף שהר״ן התיר לסחוט כשהוא בדרך לכלוך, וכ״כ בא״ר סי’ שב, סל”ג בדעת הלבוש – הרבה ראשונים חולקים ע”ז. והובא במשנ״ב סי’ שכ סי”ח בבה״ל ד״ה ויש מי. ואנן נקטינן רק להקל בשריית הבגד כשאין בו משום מלבן דאין לגזור בו שמא יסחוט. וכוונת אדה״ז להוכיח להתיר בשרי׳, במכ״ש מהיתר הר״ן בסחיטה. וגם בפנים השו״ע – שב, כא – לא הביא אדה״ז טעם הר״ן. ועוד יש ראי׳ לאסור סחיטה בדרך לכלוך ממש”כ בסכ”ג בכוס צר דאסור לנגבו במפה משום פסיק רישא דא”א שלא יסחוט קצת, אף שהוא דרך לכלוך. אבל ראה מג״א שב, כז דבסמרטוט המיוחד לכך לא גזרינן שמא יסחוט. ובשו״ע אדה״ז שם סעיף כא – כתב באו״א.

והנה גם לשיטת הר”ן – מדרבנן אסור משום גזירה שמא יבוא לסחיטה גמורה, ראה בקו״א שם בהמשך, וכדלקמן.

ונראה יותר, שבאמת גם לד׳ הר״ן עצמו הותר רק להדק המסוכרייא שהוא סחיטה שלא כדרך, ולא לסחוט כדרך בידים. כדמוכח בהמשך הקו”א שהקשה במאי דלא גזרינן שמא יסחוט, דלכאורה לפי דברי הר”ן הרי סחיטה גופא הותרה בדרך לכלוך, ועכצ״ל שהכוונה בקושייתו הוא שהיו צריכים לגזור שמא יסחוט כדרכו בידיו ממש. והטעם שאין לגזור, לפי שמיירי בבגד שעשוי ומיוחד לכך, או ביין לבן שאין בו משום מלבן – ראה בהמשך הקו״א. ומה שאין לחוש לגזור משום מפרק, דמיירי בהולך לאיבוד שאסור רק מדרבנן.

ודלא כטל נתן המלבן א. ובספרו להורות נתן א, טז.

וע”ע במגדנות אליהו או”ח ח”ב סי’ קו דלא כנ”ל, שמדייק בדברי רבינו בקו”א שסובר כהר”ן דבבגד המיוחד לכך מותר אף כיבוס וסחיטה ממש ולכן בסכ”ד במסוכרייתא כיון שעשוי לכך התיר להדק הפקק, ומ”מ בסכ”ב אסר להדק מוכין בפי הפך משום דהגם דאין איסור סחיטה מצד מלאכת מלבן מ”מ אסור מצד איסור מפרק ודש. ואין דבריו מוכרחים. ונלענ”ד שכנ”ל. ומ”מ גם לשיטתו יש איסור סחיטה גם כשמיוחד לכך, ומשום מפרק ודש.

 

 

#15138