HaGomel After Recovering from a Heart Procedure

 

Question:

Are there any limitations to reciting HaGomel after recovering from a heart procedure, or any other illnesses associated with the heart, since one may never be considered to have fully recovered from them?

 

Answer:

Once they fully recover to the extent that they feel as strong as before, even if they still have to take medication to prevent the illness from returning, they should recite Hagomel.

 

Sources:

בא״ר ריט, א: ומצאתי כתוב שאין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי דלכך לא נאמר כי טוב ביום שני שלא נגמרה מלאכת המים שהלשון טוב מורה על טובה שנגמרה בטובה ובמלואה ובחולה עד שילך על בוריו, עד כאן. וכ״כ בעט״ז על כליון השו״ע ריט, ב בשם מהר״ש מלובלין א, ומדייק ממכילתא משפטים ו – ורש״י שם – על משענתו על בוריו וכוחו, שכל זמן שאינו הולך על בוריו עדיין הוא בספק סכנה. והעיקר, שכ״פ אדה״ז בסדר ברה״נ יג, ה: אין לברך עד שיצא מהסכנה לגמרי, לפיכך לא יברך החולה עד שיחזור לבוריו לגמרי. ובשע״א ד, כז: שיבריא מחוליו היטב וילך על בוריו. ובערוה״ש ריט, ה: עד שיצא לשוק. ובמשנ״ב שם ב: מי שהיה חולה ונתרפא והולך כבר על בוריו. וראה גם א״א מבוטשאטש ריט, ו ששב לבוריו ואיתנו לגמרי. וכבר העירו ממאור ושמש פ׳ ויצא עה״פ הפעם אודה בשם החוזה מלובלין. וראה אמרי שפר דייטש ברכות נד, ב שמדוייק גם בל׳ הגמ׳ שהי׳ חולה ונתרפא, דתיבת שהי׳ בא לומר שכבר אינו חולה כלל, עיי״ש. וכבר עמד בכעי״ז במאור ושמש שם ופי׳ כן.

ובשו”ת דברי יציב א או״ח פו כתב: שמעתי מכ”ק אאמו”ר זי”ע, שכך היה מורה זקני הקדוש מצאנז זי”ע להמתין עד שיבריא לגמרי ממחלתו ולא ירגיש יותר שום חולשה ורפיון מכח המחלה, ולברך רק כששב לאיתנו לגמרי כמו שהיה קודם שנחלה. וסיפר שזקני הקדוש בעצמו בירך פעם ברכת הגומל כשחלק מהקהל כבר לא זכרו שהיה פעם חולה, וכמשמעות הפוסקים הנ”ל. וראה שם פז. וראה שו״ת ויען יוסף או״ח עה. ישא יוסף אפרתי ג, נא. אשרי האיש מ, כה. שו״ת משנ״ה יא, קעז. ועוד.

וכן ביולדת צ״ל שאינה מרגשת חולשה – ראה כה״ח ריט, ז: ולפי זה יולדת אינה מברכת הגומל עד לאחר ז’ כי אז נתרפאת לגמרי והרי היא כשאר כל אדם. וראה שלמת חיים במהדו״ח הל׳ ברכות קצח, שאם מרגשת חולשה אח״כ תמתין עד שלא תרגיש חולשה. ובברכת הבית כח יב שאם כואב לו אף שניצל ממיתה לא יברך. וידוע מפי השמועה ממעשה רב שכך אמר כ״ק אד״ש בטעם שלא בירך הגומל בתשל״ח.

(וכבר העירו שברי״ו חלק חוה כח, א – רלא, ג הביא נוסח ברכת הגומל בשעת שינוי השם לחולה – ראה שו״ת בית דוד יו״ד קס. והובא בברכ״י יו״ד שלה, ה. ולמעשה, לא קייל״ן הכי, שהרי לא נתרפא כלל, ולכו״ע אינו מברך. וראה גם שיעורי הגריש״א ברכות ע׳ תרמב, שהקשה במש״כ באגרות רעק״א קכג, שבירך כשהי׳׳ עדיין חלוש, שאינו לדינא. ובפתה״ד השמטות לסי׳ ריט, ד – נדפס בסוף ח״ד שיב, ב בחלוש שלא בירך הגומל והרכין בראשו מחמת חולשתו. אלא דהתם מיירי בדיעבד. ועוד, שיתכן שהיתה חולשה אחרת וכבר נתרפא ממחלתו).

אמנם, כשחזר לאיתנו ואינו מרגיש חולשה, ולוקח תרופות שלא יחלה פשוט שאינו בכלל. ולכאו׳ כ״מ בשו״ת רשב״א ז, לח, בחולי קבוע שמתרפא וחוזר חלילה שמברך כל פעם. וראה גם שו״ת צי״א יב, יח, ח: דאין הפרש בזה אם המחלה לא תחזר אליו עוד לבין היכא שעלולה עוד לחזור ח”ו ובכל פעם שניצול מזה ושב לאיתנו וצלילות דעתו צריך לברך הגומל. ומהאמור נידון גם בהתקפי לב, כליות, מרה וכדומה שבא ע”י כך לידי סכנה וניצול מזה שצריך לברך הגומל, ולא משנה מה שלדברי הרופאים עלולה המחלה חלילה לחזור מידי פעם ולקבל עוד התקפים. ובכל פעם שניצול מזה ויוצא מכלל סכנה צריך לברך ולהודות לה’ על הנס שרחמוהו מן השמים וניצול, עכ״ל. וראה גם שם טו, לב, ה.

ובמח״ב ריט, ה, והביאו בכה״ח שם מג, שגם בין קדחת לקדחת שמתהלך כבריא אינו מברך – שם מיירי ביודע שיחזור וכדומה. וכ״ה בשו״ת אהל יוסף מולכו א לחלק בין חולי שיש לו זמן קבוע שבא ומתרפא לגמרי בין כאו״א שמברך כבשו״ת הרשב״א, לחולי שיש לו הפסק קצת אבל לא התרפא לגמרי ועדיין נשאר חלוש. ואף שהחיד״א נקט שמהתלך כבריא, עכצ״ל דמיירי שמ״מ יש קצת חולשה, או שיודע מראש שיחזור מיד.

אמנם לאידך מצאתי בשתילי זיתים ריט, יג שר״ל דלאו דוקא שיחזור כבתחילה אלא כל שאיו לחוש שיחזור לחוליו מחמת איזה סיבה ה״ז טובה שלימה ומברך. אבל שאר הפוסקים לא נקטו הכי. וסתימת דבריהם שצ״ל חזרה לבוריו ממש.

ולכאו׳ יש לדייק בל׳ אדה״ז עד שיצא מהסכנה לגמרי לפיכך וכו׳, ומשמע שכל שכבר יצא לגמרי מהסכנה אף ביש לו מיחוש קל מברך (וראה גם שו״ת שבה״ל ד, קנב). לאידך, אין להוציא פי׳ ״שיחזור לבוריו לגמרי״ ממשמעותן. ועכצ״ל שכל שלא חזר לבוריו לגמרי ה״ז עדיין בגדר הסכנה, או שייך להסכנה. וכ״ה בעט״ז שם שעדיין הוא בספק סכנה. וכמו שמצינו ביורדי הים ויוצאים מבית האסורים וכו׳ שעד שמגיע למחוז חפצו אינו מברך, אף שכבר יצא מהסכנה.

וראה ביאור נפלא בשיחת תבא תשכ״ה במה שאינו מודה על גוף ההצלה מסכנה, שכל שאין הטוב בתכלית השלימות אינו ניכר בגלוי שהוא מהקב״ה שמשפיע טוב בתכלית השלימות. (ובמאור ושמש שם משמע שע״י ההודאה לפני שנתרפא לגמרי מראה כאילו די בכך ואינו רוצה עוד להתרפאות ח״ו).

ולהעיר, שגם ביולדת אחרי ז׳ לא יצאה מכלל סכנה. וכבר העיר בזה בשלמת חיים שם. ור״ל דיולדת שאני משאר חולי. ועוד הוסיף לבאר, שעד ל׳ ה״ז רק שצריכה שמירה מדברים המביאים לידי חולשה. הן אמנם מצינו בשו״ת מהרש״ל מה, שמברכת הגומל אחרי ל׳. ועכ״ז אפשר להוכיח כנ״ל, שהרי אברי׳ מתפרקין ואין נפשה חוזרת עד כ״ד חודש וכו׳. ועכצ״ל שכבר נתרפאה ממחלה הראשונה, אלא שעדיין יכולה לחזור לחולשתה אם לא תזהר. ומ״מ ראי׳ גמורה אינה שהרי אפ״ל כסברתו, שיולדת שאני.

ובפרטיות – מצינו לענין התקף לב שמברך באול״צ ב, יד, מד. ועוד. ואף שלדעת הרופאים ההיזק בחלק מהלב יכול להיות קבוע, מ״מ אין הכרח שירגיש חולשה כללית. ואף גם במי שנתרפא לגמרי ומתהלך כבריא אלא שנעשה טריפה בפנים נסתפקו אם מברך הגומל, והעלו לברך ללא שו״מ – ראה פתה״ד ריט, ג. כה״ח שם ח. וראה שד״ח אס״ד ברכות ב, יב. שבה״ל שם. אבל בנדון שלא נעשה טריפה ומרגיש כבריא, בודאי מברך.

 

 

#14917