צביעת מפית נייר בשבת
שאלה:
לאחרי קידוש, כיון שמתחת להגביע יש לחלוחית הרבה מהיין, הנה לפי שאני מוסר הגביע להמסובים בכדי לטעום מהקידוש, אני מעביר הגביע על מפית נייר בכדי לנקותו, שלא יטוף מהיין על המסובים וכיו”ב.
העירני חכם אחד שלא ניחא לי’ הנהגה זו, ואסור לעשות כך, כיון שאני צובע את המפית נייר בצבע היין.
האם השתמשות הנ”ל אסור מפני מלאכת צובע?
ומזה באתי לשאלה כללית, האם מותר להשתמש במפית נייר לנגב הפה וכיו”ב, במקרה שעל ידי הניגוב, יהי’ צביעת המפית נייר עם הצבע שעל הפה?
ומה עם ממחטות נייר לאף, שלפעמים הממחטה נצבעת?
תשובה:
במפיות נייר העשויות ליזרק ומיוחדות לכך, מותר בכל ענין.
אבל בבגד או מפה שאינה מיוחדת יש להחמיר, וכן יש לשטוף המי פירות מהפה קודם שמנגבים. וכ”ז בדבר ששייך בו צביעה, אבל בדבר שרק מלכלך אין צריך להחמיר.
מקורות:
ראה שו”ע סימן ש”כ סעיף כ’ בשם היראים: יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע, (ועיין בקצה”ש סי’ קמו בדה”ש סקט”ז סוף מס’ 4, בביאור האיסור).
ובמג”א סקכ”ד שרדב”ז סי’ קלא כותב שחומרא יתירה היא כיון שהוא דרך לכלוך, ועיין בסי’ ש”ב סעיף י שיש אוסרים כיבוס דרך לכלוך כ”ש צביעה דכל צביעה היא כך לכן אין להקל.
ובשוע”ר שם סעיף כ”ז: “ויש מקילין משום שאינו אלא דרך לכלוך ואין בו משום צובע כלל ויש להחמיר וכל שכן בבגד אדום שאינו מתקלקל כלל”.
ובמשנ”ב שם סקנ”ט, שבמקום שא”א להיזהר יש לסמוך על המקילים. ובשעה”צ: רדב”ז, חכם צבי הובאו בחידושי רעק”א, וכן צידד הא”ר העתיקו במחצית השקל.
ובערה”ש שם סעי’ ז: “ויש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגד או במפה משום צובע ויש מתירין כיון שהוא דרך לכלוך [מג”א סקכ”ד בשם רדב”ז] ונכון ליזהר בזה ואין להקל [שם] דודאי בכיבוס לא שייך כשהוא דרך לכלוך אבל בצביעה אולי גם דרך לכלוך הוי צביעה”.
ובקו”א סי’ ש”ב ס”ק א’ האריך אדה״ז, וז״ל: “בגמרא דף ע”ה ע”ב במאי ניחא ליה כו’ והא רב כר’ יהודה ס”ל דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, והוא הדין בפסיק רישיה אף על גב דלא ניחא ליה כמבואר מתוספות דף ק”ג ע”א ד”ה באגם וד”ה בארעא ובדוכתי טובא, אלא ודאי דשאני חזותא דלאו מילתא היא כלל כשאין לו חפץ בה כלל, וגם אין דרך העולם לחפוץ בה כלל. והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה, היינו משום שהמפה דרכה בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו הוא ג”כ עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה הוא עושה לכן אסור מדברי סופרים . . ותדע דאל”כ אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן שום מוך שהתקינה לנידתה משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד על המכה, ובהדיא כתב הב”י בסי’ ש”ג דלדעת הרמב”ם וסיעתו מותר ליתן לכתחילה בשבת, והתוספות לא נחלקו אלא לענין הוצאה לרשות הרבים, אבל משום צביעה לית מאן דחש לה, ועל כרחך משום דתנן במוך שהתקינה לנדתה, דהיינו שהוא מיוחד לכך. והוא הדין למשמרת לענין ליבון. ועוד דאל”כ לר’ יהודה שאסר דבר שאינו מתכוין לא מצינו בדיקת ז’ נקיים, שאסור לבדוק בשבת לפי דעת האוסרים משום צביעה, ולפי דעת ר’ עקיבא בפ’ בתרא דנדה דף ס”ח ע”ב אי אפשר כלל להיות ז’ נקיים לעולם שיום השבת סותר למפרע, ולפי דעת ר’ יהושע שם לא משכחת לה אלא ח’ נקיים”.
וראה בשו”ת אבנ״ז או”ח סי’ קעה סק”ה שדוחה ראי’ זו, ועיין בקצה”ש סימן קלו בדה”ש סקי”א איך שמישב.
ועכ״פ, ל׳ אדה״ז שם ״שאילו הי׳ עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והי׳ מתקן״, משא״כ במציאות ימינו במפיות נייר ״שאין לו חפץ בה כלל, וגם אין דרך העולם לחפוץ בה כלל״. והרבה התירו עפ”ז גם בבגד שאין דרך לעשות כך בימינו. ועיין בספר שבת כהלכה חלק ג יט-כ שמתיר עפ”ז בבגדים המיוחדים לכך, כל שעושה דרך לכלוך.
ובנוגע למפה חד פעמית – ראה בשש”כ (פרק י”ד סעי’ י”ט [הוצ”ח, סעי’ כ”א]) דמיקל: “ולנקות את הפה במפית נייר, שדרכה להיזרק אחר השימוש – מותר בכל אופן”. וראה ילקו”י דיני צביעה במשקין סעיף יג, ובהערה יח הראה לספר מנחת דוד חלק ג סי’ מז. וראה שו״ת משנ״ה טו, קיג. (אבל בחוט שני (ח”א פרק י”ט סוף ס”ק ב’, עמ’ קמ”ט) מחמיר: “אסור לנגב ידיו הצבועות אף בנייר [אא”כ אם הוא בדרך לכלוך ואי אפשר לו], אף שהנייר הזה רגילות לזורקו, כיון שמ”מ מצד עצמו ראוי הוא להתקיים”. ושם “נראה שמותר לכו”ע לקנח לכלוך בנייר או במפה ואין בו משום צובע, משום דלכלוך אין על זה שם של צבע, דדוקא באכילת פירות וכדו’ אין לקנחם במפה מפני שמי פירות הוא כעין צבע, וכן בדם מיקרי צביעה משא”כ לכלוך”).
ובכללות הענין, כבר הקשו מהמבואר בסימן שיט סעיף י שמותר לסנן יין או שאר משקין צלולים (שאינן מלבנים כמים) בסודר, ובט”ז סק”ז שביין לבן אסור אבל ביין אדום מותר, וכן פוסק בשוע”ר שם סעיף יג. ולא חיישו משום צביעה?
כן הקשה התהלה לדוד סימן שיט סוף סקט”ז, וכבר קדמו בא”ר סימן שי”ט אות כב. ומטעם זה החכם צבי (בשו”ת הוצאת ירושלים תשנ”ה בתשובות הנוספות עמ’ שיב) פוסק כהרדב”ז (בסימן ש”כ).
והתהל”ד רוצה לחדש שבסודר לא שייך צביעה שאין דרכו בכך, ועיין בשבת כהלכה חלק ב פרק יד סעיף יב ביאורים ג מה שהקשה עליו.
ובקצה”ש סימן קמ”ו סקט”ז מס’ 13 ג”כ הקשה קושיא זו, ורצה לחלק בין יין אדום הרבה שדומה לתותים, ובין יין קלוש שאינו צובע, ונשאר בצ”ע שלא דיברו הפוסקים בזה. ובשבת כהלכה שם בתוספת ביאור א הקשה עליו.
וביאר שם באופן אחר (ע”פ יסודות הרש”ז שליט״א מרק בעמח”ס מתנה טובה), ע”פ הראשונים, ריטב”א כתובות ו עמוד א ד”ה האמר, וחידושים המיוחסים להר”ן שבת קיא עמוד א, שצביעה וליבון תלוים זב”ז, ובאופן דליכא ליבון כגון ביין (שמוגדר כלכלוך), ליכא נמי משום צביעה, וע”ד מש”כ בשוע”ר סימן שב סעיף כ’ וכ”ב, דליכא איסור לקנח ידיו בטיט במפה. ומבאר ע”פ קו”א (שמובא לעיל), שרק היכא ששייך דרך ליבון, אסור גם משום צביעה בדרך לכלוך מדרבנן, אבל בדבר דלא שייך דרך ליבון, כגון ביין אדום, ליכא איסור צביעה. ואף שהיראים בפירוש אוסר גם יין משום צביעה – לדבריו הדין בסימן שי”ט מיירי רק בסודר המיוחד לכך, וע”ד המבואר ברמב”ן שבת קיא, אבל בזה לא פוסקים כוותי’. ומיישב פירוש זה גם בלשונות השו”ע שם וכאן. אבל כיון שדין זה חידוש הוא, לא סומך עליו לדינא (שם ובפרק כ סעיף כב), ומצריך סודר המיוחד לכך, אף שלא נזכר כן בשו”ע.
#14719
