האם מותר לקחת אבן מהאוהל?

 

שאלה:

ישנה אישה שמבקשת מאוד ונפשה בשאלתה כי יביאו לה אבן קטנה שהונחה בציון הקדוש. היא רואה זאת כסגולה.

האם מותר הדבר? או שהוא נכלל בגדר של איסור הנאה אין ניאותין בהם וכו’?

 

תשובה:

אף שאין איסור בדבר, אבל לפי כל טעמי המנהג אין מקום להסיר האבנים.

אם תרצה בדוקא אפשר להניח שם אבן על מנת ליטלו ובאופן כזה אין חשש.

 

מקורות:

הנה, איסור הנאה (שו״ע יו״ד שסד, א) ליכא, כפשוט. ומ״מ עדיין יש משום כבוד – ראה שם שסח, א וברמ״א בדין לקיטת עשבים וליקח מקרקע עולם. ולהעיר גם מהמענה במאוצר המלך א ע׳ 250. ואין אתנו יודע על מה נסבו הדברים.

והנה, בהר המורי׳ להאדר״ת עג דן במנהג ירושלים ליקח מגל האבנים על מצבת הר״ר קלונימוס, עיי״ש. ושם כתב להתיר ע״פ סנהדרין מז, ב דקברי׳ דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא. וצ״ע דלא נחית לד׳ הרמ״א הנ״ל. ואולי ס״ל שלסגולה דמיא לרפואה. אמנם, אנחנו לא שמענו על סגולה כזו. ועוד, שאבנים גריעי מעפר, שהרי תלוש הוא. וגם סמך על כך שאיסור הנאה הוא מדרבנן, והרי רוה״פ לא ס״ל הכי. ובכלל, התם שאני שכבר נהגו בכך. ואין מקום לעודד סגולה כזו על לא דבר, שכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

במקור המנהג – ראה ירושלמי כלאים ט, ד, הביאו בשפתי צדיקים דלקמן. ולהעיר גם מסוטה יג, א. וראה שערי זהר מרגליות קסא, א ע״פ קה״ר י, יג.

בטעמי המנהג, נזכרו כמה אופנים: להניח צרור משום כבוד המת להראות שהיו על קברו – הלכות ומנהגי מהר״ש תצ – ע׳ קמח. והובא בקיצור של״ה מס׳ ר״ה בבאה״ט רכד, ח ובא״ר שם ז. כה״ח שם מא. שם תקפא, צ. וביוסף אומץ האן, ב, סדר הלימוד לעצמו – ע׳ רעג – שמועיל לשכחה בקריאת המצבה. וראה דרכי דוד כליפא טו. רבבות אפרים ח, נא. חזו״ע אבלות ע׳ תנח. וראה גם שו״ע המקוצר רצאבי יו״ד קסג הע׳ עד – שיש להשאירו שם בקביעות. ויש שכתבו שהטעם בכדי להוסיף נדבך למצבה. ואם כדבריהם בודאי מקום לחוש שלא ליטלו משם, שהרי הוסיף בו דימוס אחד נדבך של אבנים לשום מת אסור, כשבנאו לשמו.

אמנם, במבוא לשפתי צדיקים ע׳ 22 הביא שמנהגם לסלק האבן אחרי הביקור. ור״ל שהנחת האבן ע״ד הסוד היינו להזמין ניצוץ הנשמה שתרד בבחי׳ כסא, וסילוק האבן הוא להחזירה למקומה. וראה מש”כ שו״ע המקוצר שם קצד הע׳ יט. נפש כל חי שמחות כא, ו, הע׳ יט. ולא מצאתי שום מקור לזה. וכבר כתבו הפוסקים – ראה שו״ת הרא״ם א. חות יאיר קנב, הב״ד בסדר הדורות תנאים ואמוראים א, ח. מראית העין סנהדרין ק, א. וראה שו״ת חת״ס או״ח נא – שאין להוציא דין ע״פ הסוד. וכבר העיר בספר זכרון יצחק טהרני יג, יא בהערה שגם אצל הספרדים נהגו מעיקרא כאשכנזים, ושינו מנהגם בהשפעתו.

איברא בפי׳ תפלות וברכות לרי בן יקר בברכת דיין האמת – ב, נא והביאו בשו״ת משנ״ה יט, רסז, שזורקים העפר וצרורות מן הקבר. אבל הכוונה בשעת הקבורה דוקא, וכדמוכח באבודרהם ברכות ט. או גם אח״כ בעת ביקור בקבר, וכעין המנהג שתולשים עשבים, ראה מחז״ו אבל לא. עץ חיים חזן מלונדריש אבל ו.  ועוד. וראה בארוכה הנסמן במורי׳ שבט תשע״ג. ובכל אופן לא מיירי מצרורות שהיו על המצבה. ואולי גם כאן הכוונה להניחו אח״כ על המצבה.

אבל כשנתנו ע״ד לפנותו אין גם איסור הנאה, ובודאי אין חשש משום כבוד וכו׳.

 

 

#14672