הפסק בין קידוש לנטילת ידים
שאלה:
במקרה שאני לא התחלתי סעודה מיד (ולא תוך ארבע דקות) אחרי קידוש, לא באשמתי אלא בגלל אונס, ולפני שהתחלתי סעודה יצאתי לכמה רגעים לחדר אחר. האם אני צריך לעשות קידוש עוד הפעם? וכמה זמן נחשב הפסק מוחלט בין קידוש לאכילה?
תשובה:
אין צריכים לקדש עוד הפעם.
הרחבה:
בשוע”ר סי’ רעג ס”ה דאם כשקידש היה כוונתו לאכול לאחר זמן לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקדש. ובהשיעור של לאח”ז נחלקו טובא. ובבדי השולחן סי’ פא סק”י כתב שהוא כדי אכילת פרס. ויש לדון האם יש לחוש להשיעור של 4 דקות או אפילו כהי”א בשיעור כדא״פ שהוא י״א דקות. ולהעיר, שבדין שיעור עיכול באכילה מועטת כתב בקצוה״ש ס בבדה״ש כ, להקל בשיעור הגדול. וצ״ע מאי שיאטי׳ דשיעור כדא״פ שבעניני אכילה לנדו״ד. ויש שהביאו מסידור יעב״ץ שהחמיר טפי שהוא בשיעור הילוך כ״ב אמה. אבל היא הוספת המלבה״ד ואינו בסידור עמודי שמים.
ובדיעבד אפשר להקל אפי׳ ביותר מכדי אכילת פרס, כי יש חולקים על מש”כ בבדי השולחן, וכתבו שעד חצי שעה הוא קידוש במקום סעודה, ראה ילקוט מעם לועז יתרו כ, ח אות כ.
ויש שכתבו אפילו עד שיעור עיכול (72 דקות). אלא שדבריהם תמוהים.
ובשו״ת מהרי״ל לב – שלא הי׳ תח”י האחרונים – נקט הלשון ״דלא אכיל אלא אחר שעה״ וש״היסח הדעת גמור עביד״. ויש שהבינו שהוא שעה אחת. (ולהעיר מביהגר״א רעג, א שציין ליומא ל, א ובפירש״י שם שהפליג שעה אחת או שתים. וראה מנחת פתים בהשמטות למג״א רעג, ה). גם בשכנה״ג רעג נקט לישנא ד״שעה או שעות״. ומשמע שבעברה שעה אחת חשיב ודאי הפסק. אמנם, יותר נראה שאין כוונת מהרי״ל לשעה כפשוטה. וממש״כ שאפי׳ הולך דרך גדול ושהה עד שיגיע לשם, ואפי׳ בטרקלינים גדולים, משמע שהשיעור קצר ביותר. ואולי כ״ז לגבי לכתחילה שצ״ל מיד. ועכ”פ, מדבריו מוכח שכל ששהה עד שירעב נקרא הפסק. ומשמע קצת שכל שאינו ממתין בשיעור זה אינו הפסק. (אלא דהתם קאי בשיעור ההפסק כשאין בדעתו לאכול מיד. אבל לכאורה הה”נ לעניננו בגדר שהה שנקרא הפסק ביצא וחזר כדלקמן).
והנה, פשטות הלשון שבפוסקים ״לאלתר״ ו״מיד״ – כפשוטו הוא. אלא שלפעמים מיד לאו דוקא אלא לאלתר הוא – ראה שו״ע אדה״ז רסג קו״א ב. ושם השיעור ״פחות הרבה מרביע שעה״. ובקצוה״ש עד בבדה״ש יז בענין הנ״ל שהוא כעשר מינוט. וכן מצינו בעניינו בשו״ת קרן לדוד נו, דלא בעי תיכף ממש אלא לאלתר. ובלבוש רעג, ג דייק וכתב ״לאלתר מעט״. וראה ערוה״ש שם ד שאין הכוונה תיכף ממש בלי הפסק רגע ולשון לאלתר אינו ממש אלא שלא ימשוך זמן רב. ושם בפי׳ ד׳ מהרי״ל דאין חילוק בין זמן קצר לארוך, שהכוונה ״קצר״ – שאינו ארוך כ״כ. ועכ״פ נראה שצ״ל בסמיכות ממש וללא היסח הדעת. וראה בלינק שלקמן.
והנה, אם מתחילה היה בדעתו לאכול מיד אלא שנאנס ולא אכל אלא לאחר זמן יצא ידי חובתו.
אלא, שהשיעור של לאח”ז כשנאנס לא נתפרש. ומשמע דאפילו שהה כמה שעות כל שלא הסיח דעתו מהסעודה באופן מוחלט אינו חוזר ומקדש. וכמש”כ בביה”ל ד”ה או שיהא ’ודע עוד דלא נוכל למילף ממעשה דרב הונא רק על המשך זמן מועט אבל לזמן מרובה אין שום ראיה משם׳.
ובכל הנ״ל – בשתה רביעית שלימה בלא״ה אינו חוזר ומקדש.
אם יצא ממקומו בין קידוש לסעודה וחוזר למקומו באנו למחלוקת, דבמשנ”ב סקי”ב בשם השיירי כנסת הגדולה דאם מאיזה סיבה קם ויצא לחוץ ואח”כ חזר למקומו אי”צ לחזור ולקדש מחמת שיצא לחוץ, אבל מהמ”א סק”ה בסופו שכתב אך אם יצא ממקומו בנתיים צריך לחזור ולקדש שנית, נראה דאף אם חזר למקומו צריך לחזור ולקדש. וכ”ה להדיא בשוע”ר שהביא בשם המ”א והוא שלא יצא ממקום זה משקידש עד שיאכל אבל אם יצא בינתיים צריך לחזור ולקדש. וראה שם בביאור הלכה ד”ה קלאלתר דמתווך דברי שניהם שלא יחלקו אהדדי, דהמ”א מיירי דנשתהה מחמת אונס דאי”צ לחזור ולקדש, וע”ז סיים דאם יצא ממקומו בנתיים דצריך לחזור ולקדש משום דבלאו הכי כבר נשתהה, עיי”ש באריכות. ובנדו”ד כששהה וגם יצא ממקומו כיון ששהה פחות מחצי שעה (ויותר) כלעיל, אינו חייב לחזור ולקדש.
באם הניח מקצת חברים יש לצרף דעת הגר”ח מוואלוזין הובא בשו”ת רי מסלוצק ז שבהניח מקצת חברים מהני.
וכנ”ל, כששהה או יצא ממקומו באופן דהוה הפסק, הנה אם המקדש שתה רביעית יין מהכוס יש לסמוך דיוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה. ראה שוע”ר שם ס”ט.
ובמקום שצריך לחזור ולקדש אי”צ לברך עוה”פ על היין. ראה בסדר ברכות הנהנין פ”ט ה”ה והי”ד-ט”ו.
וראה כאן:
ומצו״ב מכתב מענה לא׳ הרבנים שרצה להקל כשיעור עיכול. וזה לשונו: בשו”ת גינת ורדים או”ח כלל ג’ סימן כ’, מסקנת דבריו שבדיעבד לא מעכב אפילו שהייה מרובה, ומביא ראיה מליל פסח שמפסיקים כמה שעות בין קידוש לסעודה, דכל עוד שלא שינה מקומו אין כאן הפסק.
והיתה תשובתי אליו בזה״ל: הביאו גם בערך השולחן רעג, ב, ובשע״ת רעג, ב, וביפ״ל ב, רעג, ג.
ונראה משם שסברתו היא שכיון שדעתו מעיקרא לאכול ולשתות אח״כ מהני. (וכת״ש שכ״ה גם לגבי דין עיכול בברה״נ. וכסברא זו ראה בשו״ע אדה״ז תעג, י לגבי ליל הסדר, שכ״ז שהאצטומכא פתוחה לאכול אינו מתעכל, ומה״ט מברך ברכה אחרונה בסוף הסדר אף בשהה הרבה בינתיים. (ול״ד לדברי המג״א קפד כשעסוקים בפרפראות. וק״ל החילוק). ובא״א מבוטשאטש תעד שאין היסח הדעת מלשתות עוד, ואין בזה גדר שביעה והסתפקות. ובאמת חקרוה שרים אם לאחר עיכול בטלה הנאתו או שהוא מדין הפסק. ואי נימא שהוא שיעור שקבעו חכמים לזמן הברכה, מקום להבין כשדעתו להמשיך לאכול אין כאן הפסק. אבל לשון אדה״ז שאינו מתעכל מה״ט.
ומעולם תמהתי ליישב ד״ז עם מש״כ בעצמו בשו״ע אדה״ז שם קצ, ה שאם אין דעתו לשתות מיד אחר כוס של ברכהמ״ז יש לחוש שיתעכל, אף שדעתו לשתות עוד. ואולי האצטומכא פתוחה רק באכילה והיינו לפני שסועד סעודתו, ולא בשתי’, ואחרי שסעד).
ולהעיר שבשו״ת צי״א יא, כו כותב שבמתוך עיון בפנים בגוו״ר מתברר דלא כפשטות שע״ת, שמש״כ שלכתחילה צ״ל מיד – אינו מיד ממש, והוא בשיעור עיכול דקאמר מהריק״ש. אמנם, אף שכ״מ שם בגוו״ר, הרי למעשה עדיין ה״ז מיד, שהרי שיעור עיכול שבמהריק״ש היינו דשתי׳, וכל שצמא לאותה שתי׳ הוי כנתעכל ול״ח קבמ״ס כיון שכלתה הנאתו, וכמפורש בגוו״ר. וראה מג״א קצ, י ומשנ״ב שם ח שהוא שיעור מועט ביותר. וברדב״ז מאכ״א יד, ט שבמשקה הוא כשיעור כדא״פ. (ואולי יין שאני דמיסעד סעיד. ואכן יש שכתבו להרבות בשיעור עיכול דיין. וגם במים מצינו שכתבו שהוא בשיעור שעה). ואנן קייל״ן להחמיר שבאכילה או שתי׳ מועטת שיש לו לברך ברכה אחרונה מיד ממש, שאין אנו בקיאין לשער אם הוא רעב שגם אחר אכילתו הוא רעב. (אלא שבקצוה״ש ס בבדה״ש כ חידש שמיד דשיעור עיכול היינו תוך שיעור אכילת פרס בשיעור היותר גדול די״א מינוט. וסברתו שם תמוהה קצת. גם לענין קבמ״ס כתב שם פא בבדה״ש י דתוך כא״פ – וכנראה שם חושש גם בשיעור הקטן – ל״ח הפסק). ותמוה מש״כ שם בצי”א להקל לשהות כשעה. ובשו״ת מהרי״ל דלקמן מוכח שבאוכל לאחר שעה ודאי אינו בגדר קבמ״ס. אבל לאידך, בפשטות נדו״ז אינו שייך לגדר העיכול דשתיית היין, ובמהריק״ש משמע שעיקר תוכן דבריו שגדר סמיכות דקבמ״ס הוא כמו שיעור עיכול דעלמא, ודלא כהבנת הגוו״ר בדבריו. גם עיקר דברי גוו״ר אי״מ שבליל הסדר שוהה הרבה יותר משיעור עיכול אפילו דפת. (וכן מפורש במנהגי מהרי״ל במש״כ להמתין עם ההגדה עד הלילה, והקשה בטעמא דמילתא, שהרי שאם יתחיל כשעה ויותר קודם הלילה ע״י הקידוש וההגדה יהי׳ לילה טרם שיאכלו מצה). ועוד זאת, שמש״כ הגוו״ר בטעמי׳ דהרמ״א דקאזיל לשיטת מהריק״ש – אינו מכריח שכ״ה פי׳ הרמ״א בשיעור דמיד. ומש״כ שם בסו״ד להחמיר מהיות טוב לסעוד מיד שכבר הורה זקן – קאי ארמ״א ולא אמהריק״ש. ובכל אופן, גם אם נאמר בכוונת הגוו״ר שדברי הרמ״א הם בשיטת מהריק״ש, לגופו של ענין, נראה שבשיטת מהרי״ל אמרה, שפסק כן בשו״ת החדשות לב, ופי׳ בזה דברי הסמ״ג ע׳ קטז, שאם דעתו לאכול אחר זמן מרובה, גם בזמן קצר, כיון שאינו קובע עצמו בשעת קידוש לסעודה ל״ח קבמ״ס. וכ״ה באגור שפז בשם מהרי״ל. וראה גם בשו״ת זכור ליצחק הררי עז שהקשה על הגוו״ר שאין הדבר עולה נכון בדברי הרמ״א. ובכמה ראשונים מצינו שקבמ״ס היינו גם בזמן ולא רק במקום, ומשמעות דבריהם שמעכב.
ולפלא שלא הביא הגוו״ר כלל בהאי ענינא מדברי התוס׳ – ותמיהה קיימת זו גם על כמה מהאחרונים שדנו בזה ולא הביאו כלל דברי התוס׳ – פסחים קג, ב שההגדה אינה הפסק לגבי קבמ״ס. ועד״ז הוא בריטב״א שם. ובפשטות כוונתם שם מחמת שהוא צורך סעודה. (וכ״מ גם בתוס׳ פסחים ק, א ד״ה ר״י שחשיב קבמ״ס כשהקידוש אחר הסעודה, אף שמפסיק בברהמ״ז). וראה בחי׳ ר״מ מאימראן שם, מחמת שהוא לחם שעונים עליו דברים הרבה. (ובאו״א י״ל עפמש״כ במנהגי מהרי״ל שטיבול ראשון אתא לגרר לבו לאכול מצה לתיאבון, וא״כ הו״ל כעין התחלת סעודה. וראה בב״ח תעג, שמטבילין לפני הסעודה, שלא לשהות כל הזמן בלי אכילה כל עיקר. וי״ל גם מטעם הנ״ל שיהא קבמ״ס. וראה אמרי דוד למג״א רעג, ה שדין קבמ״ס הוא שכך דרך סעודה, וכשאין אוכלים תיכף וממשיכים בפרפראות ה״ז נמי דרך סעודה. ועיי״ש, שלכן הפסק זמן דרך אונס בין קידוש לסעודה אינו מזיק שכן הדרך להזדמן הפסק זמן באיזה אונס. והכל הולך לדרך אחד, משום גדרי סעודה, צורך סעודה ודרך סעודה). ונראה שהדברים עולים יפה עם ל׳ מהרי״ל, שהעיקר שקובע עצמו עכשיו לסעודה. ומה שאינו סועד – הוא רק מחמת שצריך לומר הגדה קודם שיסעוד. וכ״ה לדינא במשנ״ב רעג, יד בדברים שהם צורך הסעודה. וראה שו״ת קרן לדוד או״ח נו, וה״ר ממג״א רפו, א עיי״ש במחה״ש. (וראה מנחת פתים שם). והוכיח כדברי המשנ״ב בקצוה״ש הנ״ל מהנהוג בליל הסדר. וגם הוא לא שת לבו שכך מבואר כמעט להדיא בתוס׳ הנ״ל. וראה גם זכור ליצחק שם וחיים לראש מא, ב שכ״כ (ובחיים לראש ר״ל יתירה מזו שההגדה חלק מהקידוש. ובאלף למטה תרכה, עב משמע שההגדה בגדר סעודה), וגם הם לא הב״ד התוס׳. ולפלא, שביפ״ל שם ציין לערך השולחן שם, והו״ע ציין לתוס׳ שם.
ומדברי התוס׳ מבואר שלולא זה הוי הפסק. וכן הבין במימי שלמה קמחי רעג, ג. ותמה על הגוו״ר שלא זכר שר מדברי התוס׳. ובשו״ת מנחת שלמה קמא יח, יא נראה שפי׳ בדבריהם שהוא מחמת שבדעתו לאכול ולשתות. וק״ק להעמיס כן בלשונם.
כן לפלא שבברכת ראש ברכות מב, ב לתוד״ה ורב ששת נסתייע מדברי התוס׳ שלא לחוש להפסק בשוהה זמן, דהא התם קאי דוקא לגבי הגדה. ובהכרח שכל אלו פירשו בתוס׳ שאינו ענין להגדה דוקא.
ומצאתי למי שהעיר ממ״מ שבת כט, יא שמקדש מבעו״י וסועד בלילה. וראה מהר״י אבוהב לטור רצג. ואולי התם נמי מיירי שקובע עצמו מיד לאכילה אלא שממתין לסעודה עד הלילה.
עוד כתבו ליישב שבליל הסדר הרי לכתחילה שותה רביעית שלימה דקידוש, והו״ל קבמ״ס מה״ט גופא – ראה שלחן גבוה תעג, כז. אבל דין לא אהני לן במי ששותה רק רוב רביעית.
ולהעיר מאופן מחודש במשמעות שו״ע אדה״ז תעג, כא: שיהא הקידוש סמוך להתחלת הסעודה דהיינו הבאת המצה והמרור. אבל לאו דוקא דאתי עלה מה״ט, עיי״ש. וממש״כ שם ״ונהגו״ – מוכח שאינו מדינא.
#12181
