הפסיק המברך ולא השומע בברכת המצוות

 

בס”ד, טבת התשפ”ו

יתברך מן השמים, בבריאות גופא מלוא חופניים, כבוד הרה”ג יוסף ישעי’ ברוין שליט”א

שלומך ישגא לעולם

 

שאלה:

מה הדין בברכת המצוות אם הפסיק המברך ודיבר, האם הוי הפסק לשומעים כברכת הנהנין או שהשומעים יצאו ידי חובת הברכה?

יש המון דוגמאות:

אם הפסיק המקדש בדיבור בקידוש בליל שבת בין סוף הגפן לטעימה, אם יצאו השומעים ידי חובה.

אם ביקש מחבירו שיברך בשבילו על התפילין ויצא בברכתו, וחברו דיבר אחר הברכה, האם חבירו ששמע הברכה יצא

אם הפסיק המברך בין הברכות להדלקת הנרות חנוכה.

אם בירך בסוכה המקדש לישב בסוכה ודיבר בין הברכה לישיבה.

בברכת התורה

מענה:

אינו הפסק להשומעים ויצאו ידי חובה.

מקורות:

אפתח בחנוכה דאזלינן מינה: הרי אין זקוקים מעיקרא לשמיעת הברכות. (וכתבנו מזה בלוח לחנוכה, לאידך גיסא, שאם הפסיקו השומעים בדיבור, אפילו שלא מענין הברכה, א״צ לחזור ולברך, קחנו משם).

ובכללות הענין, בהקדם שאפי׳ בברכה״נ י״א שיצאו – ראה פמ״ג קסז במ״ז ח (וע״פ מג״א ריג, ז כשבירך לבטלה בשוגג. וראה הגהות רעק״א שם מהפמ״ג. ובשו״ע אדה״ז שם ג, כתב בטעם שכשהמברך לא נתחייב בדבר אינו פוטר, שכשהברכה לבטלה לא שמעו ברכה הגונה. ועה״ג מציין למג״א שם במש״כ לחלק כשהי׳ בשוגג. וא״ש לשונו דאדה״ז, במה שאינו יכול לפטור כשאינו חייב בדבר, שאי״ז מחמת שכשאינו מחוייב בדבר ה״ז כקול בעלמא מפי קוף (ראה חזו״א או״ח יט, א. שם כט, א ואילך), אלא שהכל תלוי אם הברכה היתה ברכה הגונה, וכשהיא לבטלה – לא שמעו ברכה כהוגן. ולא מחמת איסור, אלא מחמת דליכא חיוב. ומינה, דאם בשעת מעשה היתה כהוגן ש״ד. אבל ראה בשו״ע אדה״ז סוסי׳ קסז. ונראה דהיינו הך, שלכן צ״ל מחוייב בדבר, שתהא ברכה הגונה ושייך בזה שוכ״ע. ועמדו בזה בהערות וציונים להל׳ ת״ת (אשכנזי) ב, יב הע׳ 16/ב אות ג. מחשבת אדם ליווי ברכות כה. העו״ב כולל צ״צ הלכות קידוש והבדלה חו׳ ז ע׳ קפא). בית מנוחה דינים השייכים לטעימת המוציא יב. מאמ״ר תקפה, ד. זכל״א מערכת ב הל׳ ברכות כ ד״ה שוב ראיתי. משנ״ב ריג, טו ובשעה״צ שם יח (ומציין לפמ״ג שם). שו״ת מעט מים פא. שד״ח אס״ד מערכת ברכות א, מא. אס״ד מערכת הפסק י. בא״ח ש״א אמור טו.

אבל ראה פתה״ד קסז, ה. שו״ת נדיב לב ט. לב חיים דלקמן. (והובאו בשד״ח שם. ועיי״ע שם שציין לכ״מ לכאן ולכאן). הר צבי יו״ד רי. משנ״ב קסז, מג ובבה״ל שם ו ד״ה אבל. ונשאר בצ״ע. (וכבר העירו בסתירת דברי המשנ״ב בכ״מ – ראה שונה הלכות קסז, יז. שו״ת תשוה״נ א, קפט. מגדנות אליהו ב, כה. ועוד. וראה שו״ת משנ״ה ו, לד. שש״כ מח הע׳ כג. וראה בארוכה נתיבות הברכה ברונר ח, יג והנסמן שם).

וכעת בנוגע לברכהמ״צ – הנה מסברא לא גרע ממה שיכול לברך מדין ערבות, ואף להפסיק. וכ״כ להדיא לחלק בתבו״ש יט, י. (וראה גם בב״ח ובפר״ח שם ג. אבל בתבו״ש חולק לגבי שחיטה). וכן עולה מב״י תקפה ד״ה ומ״ש רבינו וברכה, והובא בפר״ח ובמאמ״ר הנ״ל, וכן בשעה״צ על אתר כד. (ודלא כהגהות מהרל״ח על הטור שם. וראה משה״ק עליו באפיקי מגינים קסז בביאורים י). וראה גם בית עובד דיני מקום ואופן הנחת תפלין מ. דרכי החיים ברכות המצוות י. ודלא כשו״ת חקרי לב יו״ד א בסוה״ס בקונטרס כונן לחקר נג (שיג, ד. וצ״ע, דהתם חלה הברכה לפחות על תש״י ומדוע צריך השומע לברך שוב).  שו״ת לב חיים ב, ח. ברכת הבית כה, יח ובשערי בינה כא. (וגם לדידהו – במברך רק בשביל אחר שפיר דמי. וכ״ה בשש״כ נא הע׳ ז בשם הגרשז״א).

ובשד״ח מערכת ה שם (ובפאת השדה מערעת ברכות סוסי׳ ט) הביא כן מהתהל״ד לחלק בין ברכהמ״צ לברכה״נ. וציין שעיקר החילוק מרומז כבר במג״א רט, ה. אבל להשד״ח גם בברכה״נ דינא הכי. וראה במנחת שבת צו, כא שהב״ד תהל״ד ושד״ח. וכ״כ לחלק מדנפשי׳ בחשוקי חמד פסחים ז, א.

ולכאורה, מקום לומר שכשמוציא מדין שוכ״ע פקעה דין ערבות, ולא שייך שתחול שוב למפרע אחרי ההפסק. (ראה קצבי הרים פרידמן לב, ד). וכנראה צ״ל עד״ז בדעת חקרי לב ודעמי׳, וכ״מ קצת בברכת הבית שם, שכשמברך גם לעצמו יוצאים רק אגב המברך, וע״ד דין ברכה שחלה אגב גררא (ראה בנו״כ השו״ע רו, ז). ואילו כשמברך רק לאחרים הו״ל כאילו מברכים בעצמם (ראה עד״ז בהגהות רעק״א או״ח רעג, ד). וראה מש״כ בנקודות אור ב, מכתב סד. ואין דבריו מוכרחים. אבל דוחק גדול לומר שהכל תלוי בכוונתו מתחילה.

ולמעשה, בהל׳ שופר מפורש להדיא דמהני. וכבר העיר בבר אלמוגים קנג ענף א, במה שלא הביאו משם.

 

 

#48260