My son was born to a Jewish mother before I converted. After I converted and became Frum, I made a Pidyon for him. I’m told now that I wasn’t supposed to do it. What do we do now? He is already well past Bar Mitzvah.

 

Your son should do a Pidyon Haben, but without a Bracha.

 

Sources:

שו״ע יו״ד שה, יח.

והנה כשאין האב נמצא, ראה רמ״א  שה, י ע”פ ריב”ש סימן קלא. ש״ך יא. ט״ז שם יא. וראה  שער המלך סוף פ”ו מהל’ אישות.  וראה שו״ת הצ״צ יו״ד רכב. אלא שחסר השלמת התשובה. ורמז לזה גם ב צ״צ או״ח ל, ה.

ו למעשה, בכגון דא נהוג שעושים בי״ד בילדותו על תנאי ושוב לכשיגדיל – ראה שו”ת חת״ס יו”ד סי’ רצג. רצה. רצז.

ובגדר בי״ד שכתב בש״ך, סגי בג׳ כשרים – ראה שו״ת  מהר”ם שיק יו”ד סימן דש. מהר”י אסאד יו”ד סימן רסה.

וראה שו״ת אג״מ יו״ד א, קצה. צי״א ט, כח. נסמן בשו״ת יבי״א ח”ח חיו”ד סי’ לא.  פדיון הבן כהלכתו פ”א סעיפים טו-כז, וש”נ.

ואין לחוש שמא מכהן נתעברה – ראה  בשו”ת צמח צדק הקדמון והו”ד בגליון מהרש”א, יו”ד שם, יג – שאינו רוב מעליא. ועוד כיון   שמצד יוחסין דינו כישראל, וממילא גם לענין פדיון –  הפלאה כתובות טו, ב. ועוד. וראה שו״ת תשובות והנהגות ב, תקע.

ולאור כל הנ״ל, לכאורה צריך לפדות עוה״פ ללא ברכה מספק.

אלא שבנדו״ז שהגר  עשה בתור אביו, יל״ע אם מועיל מדין זכין, שהרי כיון להדיא לצאת לעצמו, ולא לשם זכי׳.  ולכאו׳ י״ל, דלהסברא שהמצוה בכלל מוטלת על הבן, והאב עושהו עבור הבן, הה״נ שמועיל כאן, כיון שנעשה עבור הבן ככל פדה״ב דעלמא. אבל, פשוט שגם לדבריהם הטילה תורה המצוה על האב אלא שהוא בשביל בנו, משא״כ כאן שאין עליו חיוב, וכוונתו לפטור א״ע.

וי״ל דוגמא: למ״ד שמצות אצ״כ, שעדיין צריך כוונה להוציא, ראה בתוס׳ ר״ה כח, ב שכשאינו מכוון להוציאו לא יצא יד״ח, ועכצ״ל דל״ש זכי׳ ושליחות בכה״ג. וראה שו״ע אדה״ז ריג, ד. (ושם ו – שהוא מדין שליחות). אבל ראה ישועות יעקב ס, ג.

ואכן יל״ע בשאר מצות כיו״ב, כשמפריש חלה על של חבירו להסוברים דמהני זכי׳ (ראה רמ״א יו״ד שכח, ג ובנו״כ שם), וסבור שהוא שלו.

והנה, בביהגר״א יז, קאתי עלה מטעם אחר, שמועיל ע״י שליח, לפי שהוא בגדר פריעת בע״ח. ועד״ז במחנ״א זכי׳ ומתנה ז, ע״פ הר״ן  פסחים ד, א (בדפי הרי”ף. וכן הביא בשם  מהרי”ט אלגזי בכורות א, ז. ולפנינו ליתא) שמברך בעל, על פדיון, ולא בלמ״ד, לפדות, לפי  שאפשר ע״י שליח. והיינו, גם שלא מדעתו, ושלא כבתרומה. וה״ט לפי שהוא בגדר פריעת חוב. ועד״ז בשו״ת  משיב דבר יו”ד פז. דעת כהן קפו. ( אבל ראה שו״ת נחלת  יעקב ד,  שמזה שאין פודים בשטרות וקרקעות, מוכח דהמצוה שיתן האב משלו, או שיתן הבן עצמו   לכשיגדיל). אלא, שאף גם לסברא זו, פשוט שהמכוון לשלם חוב עבור עצמו, בטעות, אין חבירו נפטר. ואדרבה, בזה פשיטא לן יותר מבזכי׳ במצוות.

והנה, כללא דמילתא בדיני קנינים, שהעודר בשל חבירו כסבור שהוא שלו לא קנה. ולכאו׳ ה״ה בעניננו, בדין זכי׳ משום שליחות.

ומצאתי בקובץ הערות סכ״ט סק״ב (ונדפס בהשמטות) שבשכח משליחותו ועשה ע״ד עצמו אינו מועיל. ועד״ז בחי׳ ר׳ שמואל גיטין יט, ו.

ולכאו׳ מצינו דוגמתו, שבשליח לד״ע אמרינן דברי הרב ודברי התל׳, שבפשטות היינו שהשליח אינו יכול לומר שעשה ע״ד המשלח.  (להעיר מלשון רש״י קדושין מב, ב ד״ה אין: ה״ה כעושה מאליו. וכן בי׳ בשעה״מ סוף הל׳ מעילה. ועוד. וראה גם הלכה רבה השמטות   אות תתקמ). ומוכח שבעשה ע״ד עצמו אינו בגדר שליח. אבל, נוסף לזה שהסברת דברי הרב גופא תליא באשלי רברבי (ראה הנסמן באוצר מפרשי התלמוד קדושין מב, ב), עוד זאת דשאני שלד״ע, דמיירי לענין עונשין, ושאפשר לחייב המשלח. ואין לנו הכרח לנדוננו, אם ביכולת השליח לעשות במקום בעלים בכגון דא.

אבל להעיר מתורת גיטין רפ״ג דגיטין ד״ה קול סופר, שכהסופר נתמנה ע״י הבעל וכתב להתלמד, החסרון הוא רק בלשמה, אבל ה״ז     בגדר שליח אף שעושה ע״ד עצמו, שבמקום בעלים עומד. ועצ״ע אם אפ״ל כן בגדר זכי׳, שכל ענינו שעושהו עבור אחר.

והנה, בצ״צ יו״ד שם סק״ג הקשה, בלא נתכוון בפדיון פטר חמור לזכות בעלים היאך מהני. ולבסוף מבאר טעם אחר שדינו כהקדש, שכאו״א יכול לפדותו. ולר״ש דמותר בהנאה – כת״ש סק״ד, שצ״ל משום זכי׳ שנתכוון לבעלים. וצ״ע אם בנדו״ד אפ״ל כן, דנתכוון       לבעלים. ואולי, אם נאמר כהסברא שבפדה״ב הוא בגדר פדיון ממש, וכאילו הבן שייך לכהן (וראה אצלנו מקורות ועיונים להלכה יומית   אות רצו שהוא כאילו נותנו לכהן וקונה ממנו. ויתר על כן, בשערי  יושר ה, כה שהוא גדר פדיון קדושה. ובארוכה – בשיעוריו לקדושין סי׳ טז. וראה ערוה״ש שה, לו ) – ה״ז בדומה ממש לפדיון פטר חמור (ראה לקו״ש חל״ו ע׳ 63 לענין פט״ח), שכוונתו להוציאו מיד כהן ולהחזירו לבעלים.

ולכאו׳ י״ל דלא גרע מתפס הכהן בעצמו.  [ושו״מ בתשו׳ החוו״ד, והיא לו נדפסה בשו״ת חמדת שלמה יו״ד לב, בטעם שמועיל ע״י בי״ד שגובין מנכסי הקטן, שהכהן יש לו שעבוד בנכסיו ולא גרע מתפיסה].   אמנם נוסף לזה שלא הובא ד״ז להדיא בפוסקים בפדה״ב כ״א בבכור בהמה (ראה מחנ״א שם ח. אמ״ב פדה״ב א. ערוה״ש שה, נב. אבל ראה שו״ת עונג יו״ט צח. ואכ״מ), כאן גרע כשבא הכהן מחמת נתינה ולא מחמת תפיסה.(ראה  תולדות יצחק קאדישוויץ טז ד״ה ולכאורה י״ל).  וי״ל בסגנון אחר, שכאן תפס מאיש אחר ולא ממי שחייב בספק.  (ולהעיר, שי״א שאין מוציאין מידו רק כשהגיע לידו בנתינה – ט״ז שכא, ה).

אמנם, אם נאמר שבפדה״ב א״צ בעלים כלל כבפדיון פטר חמור (ראה תוס׳ בכורות יא, א ד״ה הפודה. מהרי״ט אלגאזי שם. שו״ת חת״ס רצה (הנ״ל). חמדת שלמה יו״ד לא. אבל בשו״ת צ״צ יו״ד שם פי׳ באו״א, וכנ״ל שהוא מדין מדין זכי׳.  וראה לקו״ש שם ע׳ 62. ועצ״ע שד׳ הצ״צ בפי׳ ד׳ התוס׳, אינו במשמעות התוס׳ כלל. ובלקו״ש שם הביאם בתור ב׳ דעות בפ״ע.  וראה אצלנו בהתמים אייר סיון תשס״ב הערה 24), עיי״ש במחנ״א שנסתפק בזה – שפיר מובן  שגם הגר יכול לפדותו. אבל האחרונים לא דרכו בדרך זה. וראה חי׳ מהרד״ם  לסהמ״צ מצוה פ.

תבנא לדינא, שמחמת הספיקות הנ״ל יחזור ויפדה א״ע ללא ברכה.

 

 

#1825